ה

שורה התחתונה של הסיפור הזה ברורה ומקוממת: מתחקיר שומרים עולה כי 7.5 מיליון ליטרים של דלק סילוני וסולר שכבו במשך 7 שנים בצינור רקוב שהונח ב-1959 מבלי שהחברה הממשלתית קצא"א, שהצינור בבעלותה, טרחה לפנותם. קצא"א בעצמה הגדירה את הצינור כ"פצצה מתקתקת", מה שלא גרם לה להאיץ את התהליכים. בתגובה לכתבה מסר המשרד לאיכות הסביבה כי מקטע אחר של הקו עדיין מכיל דלק, אינו עומד בתקנות ומהווה סכנה לסביבה. המשרד דורש את ריקונו של המקטע לאלתר.

בחודשים האחרונים כיכבה קצא"א בכותרות בשל הסכם שנחתם עם חברה מאיחוד האמירויות שבעקבותיו אמורים לזרום מדי שבוע מיליוני ליטרים בקו אילת-אשקלון, צינור שהונח לפני כחמישים שנה. קצא"א דחתה את הביקורת שנמתחה על ההסכם וטענה כי הצינור בטוח וכי החברה פועלת בכל מתקניה לפי סטנדרטים מחמירים של בטיחות ומתוך אחריות סביבתית.

סדרת התחקירים שלפניכם מציגה שורה של מקרים בעייתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הטענה הזאת.

צינור מודל 1959

שורשיו של הסיפור הזה בסוף שנות החמישים כאשר בין אילת לחיפה הונח צינור בקוטר 16 אינץ' שמטרתו להוביל נפט מהנמל הדרומי לבתי הזיקוק. עשור לאחר מכן הוקמה קצא"א, ראשי תיבות של קו צינור אילת אשקלון, כמיזם משותף לישראל ולאיראן והקו הועבר לבעלותה. לימים הונח קו חדש – צינור בקוטר 42 אינץ' בין אילת לאשקלון – והשימוש ברוב התוואי של הצינור הישן הופסק.

הצינור הישן החליד בנחת בבטן האדמה במשך יותר מעשור עד שבתחילת שנות השמונים הוחלט להחזיר אותו לפעולה, הפעם כדי להזרים דלק סילוני ממיכלים באזור באר שבע לבסיסים של חיל האוויר בדרום. כדי לבצע את ההזרמה נחתם ב-1981 הסכם בין בעלת הצינור קצא"א לחברה ממשלתית אחרת בשם "קו מוצרי דלק בע"מ" (קמ"ד) שבפועל שכרה את הצינור לצורך הזרמת הדלק. עיקר השימוש בצינור לצורך ההזרמה נעשה במקטע שבין אזור באר-שבע לאזור שיזפון. המקטע הדרומי של הצינור - מאזור שיזפון ועד אילת הפך לסוג של "מחסן" שאליו נוזלי שטיפה של הקו, כגון סולר או דלק סילוני שאיכותו נפגמה והוא נפסל לשימוש.

ההסכם בין קצא"א לקמ"ד נשאר בתוקף במשך יותר משני עשורים. ב-2004 הודיעה קצא"א כי ברצונה לסיימו, ובפועל הוא הסתיים ב-2008. באותה שנה החליטו בקצא"א להשבית את הפעילות בצינור, לנוכח מצבו הרעוע: כחמישים שנה לאחר הנחתו התברר לחברה הממשלתית כי חלקים נרחבים מהצינור אינם מוגנים מפני דליפות, ובחלקים אחרים הוא נחשף ואינו מצוי מתחת לאדמה. בסופו של דבר הוחלט כי קצא"א תשפץ את המקטע הצפוני של הצינור במימון מערכת הביטחון וכך אמנם קרה.

במקטע הדרומי, לעומת זאת, זה שהפך ל״מחסן תפעולי״, המציאות הייתה שונה. התכתבות בין קמ״ד למשרד האנרגיה מלמדת, כי בזמן שהסתיים ההסכם בין קצא"א לקמ"ד, ביוני 2008, הצינור היה מלא ב-7.5 מיליון ליטרים של דלק. רק כדי להמחיש מדובר כמות גדולה ב-50% מזו שדלפה באסון הנפט בעברונה ב-2014.

קצא"א פנתה לבית המשפט כדי שיורה מה לעשות עם מיליוני הליטרים. היא הדגישה כי הזמן דוחק ומגביר את הסיכון לאסון סביבתי מדליפת כמויות אדירות של תזקיקים. בפנייתה ב-2013 נכתב, בין היתר כי "המשך האיחסון של תזקיקים בקטע הדרומי הינו בבחינת פצצה מתקתקת, שבסופו של יום – תתפוצץ"

לכל הגורמים המעורבים היה ברור כי השארת הדלק הסילוני בצנרת העתיקה היא סכנה של ממש. לאן לרוקן את תכולת הצינור? האפשרות הכדאית ביותר מבחינה כלכלית הייתה למיכל בחווה של קצא"א באילת. זה אולי נשמע פשוט, אך מדובר במלאכה מורכבת שעלולה לפגוע באיכות הדלק הסילוני ולהוריד את שוויו, מה שעלול היה לעורר כלפי קצא"א טענות ואף תביעות.

מהתכתבויות בין הגופים השונים עולהֿ, כי קצא"א ביקשה לוודא שלא היא תישא באחריות במקרה שיעלו טענות כאלה. קמ"ד התנערה מהבעיה, בנימוק שמרגע שהסתיים ההסכם היא אינה אחראית לנושא, והפנתה את קצא"א אל חברות הדלק – הבעלים של המלאי. אלה טענו כי המדינה היא שהורתה להן להחזיק את המלאי בקו, כמלאי חירום של מדינת ישראל, ולכן הן לא רשאיות להחליט כיצד לנהוג עמו.

קצא"א התייאשה מהדיפת האחריות ההדדית, ופנתה לבית המשפט כדי שיורה מה לעשות עם מיליוני הליטרים. היא הדגישה כי הזמן דוחק ומגביר את הסיכון לאסון סביבתי מדליפת כמויות אדירות של תזקיקים. בפנייתה לבית המשפט ב-2013 נכתב, בין היתר כי "המשך האיחסון של תזקיקים בקטע הדרומי הינו בבחינת פצצה מתקתקת, שבסופו של יום – תתפוצץ".

ב-2014 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר פשרה שיאפשר את ריקון הקו, עניין שלקח עוד כשנה לפחות.

שורשיו של הסיפור הזה בסוף שנות החמישים כאשר בין אילת לחיפה הונח צינור בקוטר 16 אינץ' שמטרתו להוביל נפט מהנמל הדרומי לבתי הזיקוק. עשור לאחר מכן הוקמה קצא"א, ראשי תיבות של קו צינור אילת אשקלון, כמיזם משותף לישראל ולאיראן והקו הועבר לבעלותה. לימים הונח קו חדש – צינור בקוטר 42 אינץ' בין אילת לאשקלון – והשימוש ברוב התוואי של הצינור הישן הופסק

ובינתיים בצינור ה"חדש"

הסכנות שבצנרת לא פסחו גם על הצינור העיקרי של החברה, בקוטר 42 אינץ', שמוביל נפט גולמי בין אילת ואשקלון ונמצא כעת במוקד העניין הציבורי בשל הכוונה להזרים דרכו מיליונים רבים של ליטרים למרות חמישים וקצת שנותיו ומצבו הבעייתי שנחשף בתחקיר שומרים ביוני האחרון. זהו אותו צינור שנפרץ במהלך שיפוץ ב-2014, והביא לדליפת הנפט שזיהמה קשות את שמורת עברונה, צפונית לאילת. כעת נחשף כי שלוש שנים לפני כן אירע אירוע חמור אחר בו נפגע אותו צינור, בצורה שלפי קצא"א היוותה "סכנה ברורה להתבקעות הצינור".

בנובמבר 2011 נאלצה קצא"א לבצע עבודות ל"הנמכת" הצינור באזור דודאים, צפונית לבאר שבע. הכוונה הייתה לחשוף את הצינור שהיה טמון באדמה, ואז לטמון אותו מחדש בעומק רב יותר, וזאת כדי לאפשר הנחה של מסילת רכבת חדשה במקום, כך שמשקלה של הרכבת לא יסכן את הצינור. מדובר על עבודה הנדסית מסובכת, שדורשת חשיפה של קו הנפט והנמכה זהירה שלו שנעשית לאט ובאמצעות מכשור מיוחד שאמור למנוע התעוותות של המתכת. כל זה קורה בזמן שנפט גולמי ממשיך לזרום בצינור, כך שכל תקלה עלולה להיות הרת אסון.

קצא"א לא ביצעה את העבודות בעצמה, אלא באמצעות חברה אחרת שבתורה שכרה חברה שלישית כקבלן משנה. בנוסף, חברה רביעית נשכרה כדי לפקח מטעם קצא"א על העבודות בשטח. ב-21 בדצמבר 2011, בעת חשיפת הקו, התגלתה בחלק מהצינור "תפיחה". מדובר במעין קפל במתכת, שלדברי קצא"א יוצר חשש ממשי לפריצתו של הצינור – ולדליפת נפט.

לכל הגורמים המעורבים היה ברור כי השארת הדלק הסילוני בצנרת העתיקה היא סכנה של ממש. לאן לרוקן את תכולת הצינור? האפשרות הכדאית ביותר מבחינה כלכלית הייתה למיכל בחווה של קצא"א באילת. זה אולי נשמע פשוט, אך מדובר במלאכה מורכבת שעלולה לפגוע באיכות הדלק הסילוני ולהוריד את שוויו, מה שעלול היה לעורר כלפי קצא"א טענות ואף תביעות

לטענת קצא"א, החברה הקבלנית היא שגרמה את הנזק בעבודה רשלנית, והחברה שנשכרה לפקח עליה התרשלה בכך שלא הודיעה על הנזק מיידית לאנשי קצא"א. רק כשלושה שבועות לאחר שהתגלתה לראשונה התפיחה, ב-12 בינואר, הורתה קצא"א להפסיק את העבודות. מאוחר יותר היא אף הרחיקה מהפרויקט ומפרויקטים אחרים חלק מהחברות המעורבות.

החלטתה של קצא"א להרחיק את החברות הקבלניות מהפרויקט הובילה לסבך של תביעות בין הצדדים המעורבים. במוקד עמדה השאלה האם הנזק לצינור נגרם כתוצאה מרשלנות של החברות שעבדו בשטח, או שמא מדובר בעיוות שהיה בצינור עוד קודם לכן, ורק התגלה על ידן. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ומחקו את התביעות ההדדיות. למרות זאת, הדברים שכתבה קצא"א לבית המשפט נותנים מושג כמה קרובה הייתה דליפה נוספת:

"יש לציין כי הקווים המדוברים הנם קווים מלאים בדלק, ולפיכך לא רק שהם כבדים ומטעם זה נדרש לטפל בהם בזהירות רבה, אלא גם קיים חשש שביקוע הקו, פרט לעצם הנזק לקו, יגרום נזקים חמורים לסביבה ולערכי טבע בשל שפיכת כמות אדירה של דלקים. למרות כל אלו, במהלך ביצוע העבודות על ידי הנתבעת (אחת החברות הקבלניות, ד"ד) ומי מטעמה, נגרם לקו צינור 42 אינץ' נזק חמור של כיפוף הצינור ויצירת תפיחה במתכת, תוך סכנה ברורה להתבקעות הצינור והכרח בביצוע עבודות תיקון מיוחדות".

במקום אחר בכתב התביעה הוסיפה קצא"א: "קפל מסוג זה בצינור מעמיד את הצינור בסכנה לפריצת וזרימת דלק גולמי ממנו החוצה. כידוע לכל מי שעוסק בתחום צינורות דלק, משמעות פריצה כזו הינה נזק סביבתי עצום, נזקים כלכליים, וחשיפה להעמדה לדין פלילי. גם כאשר הצינור אינו נפרץ, עצם קיומו של קפל כזה בצינור יוצר חשש ממשי לפריצתו". התביעות כאמור נמחקו. הנזק תוקן על ידי חברה קבלנית אחרת.