ב

יום שני ה-24.5 בשעה 13:17 התקבל דיווח במד"א על פצוע מדקירה בשדרות חיים בר לב בירושלים. בשעה 13:22 עלה דיווח ראשוני על פיגוע דקירה ומחבל מנוטרל בערוץ הטלגרם של "אנשי הדממה - חדשות מתפרצות". באותה דקה עלה גם פוסט בעמוד הפייסבוק של אנשי הדממה עם סרטון קשה לצפייה בו נראתה גופת המחבל, בחולצה כחולה וג'ינס שחור, שוכב דומם על אי תנועה.

בשעה 13:26 הטלפון רטט מהודעה בקבוצת הווטסאפ של ידידיה אפשטיין, נער חרדי בן 15 המסקר את ירושלים: אותו מחבל מת עם הג'ינס והחולצה הכחולה שוכב על המדרכה, הפעם בסטילס וקצת יותר קרוב. כמה קרוב? אפשר היה לראות שמשהו בצבע תכלת מבצבץ לו מהכיס, אולי זאת מסכת קורונה. בשעה 13:38 אנשי הדממה העלו בערוץ הטלגרם שלהם עדות ראייה של פרמדיקית מד"א שהגיעה לאירוע, ועל הדרך שיתפו גם את כל הודעות הדובר הרלוונטיות, כולל צילום מהזירה של גורם מאיחוד והצלה.

בשעה 14:56 העלה עמאר אסדי בערוץ הטלגרם שלו סרטון של המרדף אחרי המחבל ואת רגעי היריות, שצולם ממרחק של כמה מטרים בודדים, במהלכו רואים את השוטרים רצים ויורים תוך כדי תנועה לעבר המחבל, עד שהרגו אותו וצרחות של עוברי אורח שנקלעו לאירוע נשמעים ברקע.

שתי דקות מאוחר יותר העלה אסדי סרטון תקריב בו רואים את הטיפול בגופת המחבל החיוורת, כשהפעם איש כוחות הביטחון גוזר לו את אותה חולצה כחולה, אחרי שכבר גזר את הג'ינס השחור, ותכולת התיק של המחבל נשפכת לצד הגופה. בשעה 15:01 התראה נוספת בנייד מהקבוצה של ידידיה אפשטיין – הפעם עם צילום של חייל בתנוחת כריעה מצולם מאחור, כשסכין מטבח ארוכה עדיין נעוצה בגבו ומסביבו עומדים אנשי כוחות הביטחון.

בשעה 15:43 אסדי העלה את תמונתו ואת שמו המלא של המחבל – בן 17 מכפר סמוך לירושלים, ואפשר היה לחבר פנים חיות לגופה מתה. פחות משעתיים וחצי אל תוך האירוע הסיקור תם ונשלם - ולא צריך היה לפתוח טלוויזיה או להיכנס לאחד מאתרי החדשות. הכול כולל הכול ברשת החברתית.

מעבר לקצב הרקטות חסר התקדים של חמאס, שאתגר את סוללות כיפת ברזל אם לנקוט עגה צה"לית, המערכה בעזה הייתה תור הזהב של התקשורת האלטרנטיבית, עם קצב חסר תקדים של סרטונים ועדכונים בזמן אמת, שאפילו סוללות העיתונאים הפרוסים בשידור הטלוויזיוני האינטנסיבי והחודרני שחווינו בשבועיים הללו, לא יכולים היו להם. ביום ובלילה, מכל שיגור, מכל נפילה, מכל אירוע ומכל איזור ברחבי הארץ, הם היו הראשונים לדווח ולהביא סרטונים בלתי מצונזרים, לא אחת קשים לצפייה, בקבוצות הווטסאפ, עמודי הפייסבוק ובערוצי טלגרם ייעודיים למאות אלפי עוקבים, לרבות עורכי וכתבי אתרי וערוצי החדשות המסורתיים. תקשורת המונים מאת ההמונים.

ליאור עקיבא: "בכל אירוע שקורה בארץ יש מישהו שמדווח לנו ממנו. האזרח הפשוט רואה אירוע חריג, מחייג 100, מחייג מד"א ומדווח לאנשי הדממה. העוקבים שלנו מטורפים עלינו. יש לי 150-200 הודעות ביום מאנשים שמתחננים שאכניס אותם לקבוצה המבצעית שלנו בווטסאפ"

"בכל אירוע שקורה בארץ יש מישהו שמדווח לנו ממנו", מתגאה ליאור עקיבא, שמנהל את פעילות אנשי הדממה בערוצי הרשת השונים. "האזרח הפשוט רואה אירוע חריג, מחייג 100, מחייג מד"א ומדווח לאנשי הדממה. העוקבים שלנו מטורפים עלינו. יש לי 150-200 הודעות ביום מאנשים שמתחננים שאכניס אותם לקבוצה המבצעית שלנו בווטסאפ, לשם הדיווחים הראשונים נכנסים ומשם הם יוצאים לכל הרשתות. יש לנו בקבוצה הזאת גם חברי כנסת שיודעים שאצלנו הם מקבלים את המידע הכי מהיר. יש היום המון תחרות ויש הרבה קבוצות אבל אנחנו בראש הפירמידה".

והנתונים בהחלט מרשימים. לאנשי הדממה למשל כ-40 אלף עוקבים בטלגרם, עוד כ-23 אלף בפייסבוק וגם כ-15 אלף בטיקטוק. לידידיה אפשטיין הצעיר יש כבר 15 קבוצות וואטסאפ עם 257 חברים כל אחת ועוד חמשת אלפים עוקבים בטוויטר ובטלגרם. בקבוצת הטלגרם של "החדשות החמות - מרכזים חדשות ומייצרים חדשות" יש 65 אלף עוקבים ובדף הפייסבוק עוד 135 אלף. בטלגרם של "אבו עלי אקספרס - חדשות ופרשנויות מהעולם הערבי" יש גם כן למעלה ממאה אלף עוקבים. ובערוץ של עמאר אסדי בטלגרם, שנפתח בסך הכול לפני קצת יותר מחודש יש כבר 17 אלף עוקבים, וגם בפייסבוק הוא כבר על ארבעת אלפים עוקבים.

"משתדל להיות זהיר"

כאחת מאלפי העוקבות והעוקבים של עמאר אסדי וכתושבת חיפה, הערך המוסף במעקב אחריו התברר לי ביום רביעי שלפני הפסקת האש בשבוע שעבר. אותו יום שלא שום התראה מוקדמת נשמעו בו לפתע אזעקות במרחב הקריות ועכו בשעה 16:15. בעוד שתושבי המפרץ היו המומים ותהו האם אכן שוגרו טילים, יורטו, נפלו או שאולי מדובר בכלל בהתראת שווא, תוך שלוש דקות מרגע האזעקה אסדי העלה לחשבון האינסטגרם שלו שובל לבן בשמי שפרעם. אכן היו טילים וגם נפילות. ב-16:30 הגיעה ההודעה הרשמית מדוברות מד"א שאיששה זאת, כאשר רק ב-16:54 פורסמה בערוץ הודעת דוברות המשטרה על שתי נפילות בשפרעם. פער של 36 דקות בין אסדי ובין ההודעה הרשמית של המשטרה - 36 דקות שהן נצח בסיטואציה שכזאת.

מהיכן היה לו את הסרטון כבר כעבור שלוש דקות? "אני כל הזמן מצלם ואם האירוע מתרחש באזור שלי אני גם אכנס לרכב ואסע לתעד אותו", הוא אומר. "מעבר לזה יש לי כמה מקורות שהם אנשים טובים שעובדים רק איתי". את הפעילות החל, לדבריו, בשליחת הודעות לחברים או בהעלאת דיווחים לקבוצות שונות, "היה ביקוש והציעו לי לפתוח ערוץ משלי והוא רץ טוב מאוד. ב-90% מהמקרים אני בין הראשונים לדווח".

עמאר אסדי: "אני מקור אמין. אני לא אדווח שהיה ירי על בן אדם עד שאני אהיה בטוח שהיה אירוע ירי והכל סגור במיליון אחוז. יש לי דרכים לבדוק את זה בעצמי. כולם יודעים שאם אני כותב שהיה רצח אז בוודאות היה ואין מחלוקת. הרי מה אכפת לאנשים? אמינות"

אסדי הוא תושב דיר אל אסד שלפרנסתו עובד כמאבטח בבית ספר, וכמו כן מתנדב במד"א כחובש - ולא פעם נתקל באירועים חריגים ואז גם "מספק את הסחורה", לדבריו. כמי שמגיע מהחברה הערבית הוא מקפיד להעלות את העדכונים בשתי שפות ולדווח באופן עקבי ממקרי האלימות הרבים במגזר.

"יש רצח כמעט כל יום במגזר הערבי", הוא אומר. "המצב לא טוב וכבר לפני שנה אמרתי שהמשטרה צריכה לאכוף את העבריינים ולהכניס את מי שמחזיק כלי נשק לבית סוהר. והנה שנה אחרי ראינו מה קרה בלוד".

ראינו, אתה דיווחת על זה, אתה לא מפחד להיכנס לסיקור של פלילים ושל גורמים עבריינים?

"זה חדשות ויש סכנה, אני משתדל להיות זהיר".

כך, רק ביום שלישי שעבר (25.5) בשעה 8:30 התקבלה התראה מהערוץ של אסדי עם התמונות הראשונות מזירת רצח באום אל פאחם: צעיר נורה למוות במכוניתו. אחסוך מכם את התיאור הגרפי, זה צולם בקלוז אפ על פני הנרצח, ולווה גם בסרטון המתעד את החילוץ של הגופה על ידי עוברי אורח.

בשעה 09:23 פרסם אסדי גם את תמונתו של הנרצח עם שמו המלא וגילו, כשעל הצילומים מוטבע שמו של הערוץ במידה והצילום יופץ ברשתות או יגיע לכתבי החדשות. "הייתי הראשון לדווח על הרצח", הוא אומר, "קיבלתי 100 טלפונים מאתרי חדשות שביקשו את הסרטונים שלי. אני מעביר להם, בינתיים אני לא מוכר ולא עשיתי מזה עסק, אני מקווה שבעתיד אתפרנס מזה".

איש ביטחון עם תעודת עיתונאי

אנשי הדממה הם ותיקים הרבה יותר בתחום ובעלי שאיפות כלכליות ברורות. הקבוצה החלה בפעילות בווטסאפ בשנת 2014 והוקמה על ידי יוסי בר לב, מאיר בטאן וישראל בן עמי. הימים היו ימי צוק איתן והשלושה, שאינם מגיעים מתחום התקשורת, רצו להתעדכן בנעשה ולהחליף מידע. "התחלנו להעביר בקבוצה דיווחים פנימיים ואחרי הלחימה הקבוצה התחילה לדווח על כל מה שקשור לפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) - פלילים, תאונות דרכים וכל אירוע ביטחוני שיש בארץ או בחו"ל אם זה קשור לישראל".

"כשהם פתחו את הקבוצה הם לא חשבו שיגיעו לחצי מיליון עוקבים", אומר עקיבא שהצטרף לפני ארבע שנים. "התחלתי לדווח ולאהוב את זה. יוסי כבר לא יכול היה לנהל את הקבוצה בווטסאפ אז לקחתי את המושכות. ראיתי פוטנציאל, הרי כל התקשורת ניזונה מאיתנו. אנחנו ראשונים להוציא דיווחים ותמונות מהאירוע. המקורות של יוסי הועברו אלי, והחלטתי לפתוח עסק חדשות שנקרא "אנשי הדממה חדשות מתפרצות". עכשיו אנחנו בכל מקום, השאיפה היא גם לפתוח אפליקציה ולשלב בה פרסומות". כבר עתה הם משלבים מודעות בתשלום בערוץ הטלגרם שלהם.

"זאת לא פרנסה או משרה מלאה, אני מנהל ביטחון בבית מלון בהרצליה", אומר ליאור עקיבא. "מדי פעם אני מוכר סרטונים לחברות חדשות בישראל ואפילו לסוכנויות ידיעות כמו AP ורויטרס. יש סרטון ב- 500 שקלים ויש גם ב-5,000 שקלים. אם זה סרטון בלעדי שלי ואין לאף אחד אחר הוא יעלה יותר"

כמו מייסדי אנשי הדממה גם עקיבא אינו מגיע מתחום התקשורת ולא עסק בכך קודם לכן, אבל לפני חצי שנה, הוא מספר, קיבל תעודת עיתונאי של לע"מ. "בגלל שאני עם תעודת עיתונאי אני מקבל הודעות מכל הדוברים ואני גם בקשר קבוע עם דובר צה"ל. איך הוצאתי תעודת עיתונאי? קיבלתי המלצות מהמנכ"לים של חברות החדשות והייתי צריך להוכיח מכירות של סרטונים ותמונות שלנו שהופיעו בטלוויזיה ובעיתונות. זה תהליך לא קטן לקבל את התעודה הזאת".

זאת פעילות במשרה מלאה?

"שניה אני איתך", הוא עונה לטלפון "ביטחון" ומסביר: "זאת לא פרנסה או משרה מלאה, אני מנהל ביטחון בבית מלון בהרצליה. מדי פעם אני מוכר סרטונים לחברות חדשות בישראל ואפילו לסוכנויות ידיעות כמו AP ורויטרס".

כמה עולה סרטון?

"תלוי, יש סרטון ב- 500 שקלים ויש גם ב-5,000 שקלים".

מה השיקולים?

"אם זה סרטון בלעדי שלי ואין לאף אחד אחר הוא יעלה יותר. למשל, היה לי סרטון מפיגוע בצומת תפוח, במקרה היה לי בן אדם שצילם שם והוצאתי את זה מהר לתקשורת, אמרתי בקבוצה של המפיקים והעורכים שאני לא מאשר שימוש ומי שרוצה שיפנה אלי בפרטי ויקנה את הסרטון".

כמה שילמו?

"משהו כמו 1,500-2,000 שקל".

אם זאת לא פרנסה זה נראה לי תחביב מאוד תובעני. אתה בטח בנייד כל היום. מי ער בלילה לשתף הודעות אם יש אירוע מתפרץ?

"יש לי מנהלים שמתפעלים את הערוצים השונים ובלילה יש לי בוט מיוחד. יש לי בוט שמפיץ את ההודעות לכל הפלטפורמות גם ביום. פעם הייתי צריך לעשות את זה בעצמי והייתי שובר את הראש על זה, יושב שעות ומעביר הודעות בין הפלטפורמות, היום יש רובוט שעושה את זה בשבילי".

"אני עובד לפי החוק, אני לא מעלה שטויות", אומר עקיבא. "אם יש אירוע שהמשפחות עדיין לא קיבלו את ההודעות אני לא מוציא, אני לא מטורף תמיד להוציא ראשוני. אנשים הבינו שכל אירוע שאנחנו מוציאים הוא מאומת ולא פייק ניוז, אנחנו בודקים לעומק"

עקיבא: "אני עובד בשיתוף פעולה מול כל הדוברים. אם יש אירוע במרחב, הרבה פעמים הם לא יודעים עליו בעצמם, קצינים בכירים במשטרה ובצבא משתגעים ממני ואומרים איך אתם יודעים, אני עונה להם שזה האזרח הפשוט שמדווח לי בווטסאפ"

אתה מסנן תכנים שמגיעים אליך?

"אני עובד לפי החוק, אני לא מעלה שטויות. אם יש אירוע שהמשפחות עדיין לא קיבלו את ההודעות אני לא מוציא, אני לא מטורף תמיד להוציא ראשוני. אנשים הבינו שכל אירוע שאנחנו מוציאים הוא מאומת ולא פייק ניוז, אנחנו בודקים לעומק".

איזה כלים יש לך לבדוק אמינות של חומרים?

"אני עובד בשיתוף פעולה מול כל הדוברים. אם יש אירוע במרחב, הרבה פעמים הם לא יודעים עליו בעצמם, קצינים בכירים במשטרה ובצבא משתגעים ממני ואומרים איך אתם יודעים, אני עונה להם שזה האזרח הפשוט שמדווח לי בווטסאפ".  

גם אסדי מדגיש שהוא מקפיד על אמינות בדיווח. "אני מקור אמין. אני לא אדווח שהיה ירי על בן אדם עד שאני אהיה בטוח שהיה אירוע ירי והכל סגור במיליון אחוז".

איך אתה בודק את זה?

"יש לי דרכים לבדוק את זה בעצמי. כולם יודעים שאם אני כותב שהיה רצח אז בוודאות היה ואין מחלוקת. הרי מה אכפת לאנשים? אמינות. אם אני אגיד שהייתה תאונה ולא היתה הם לא יאמינו לו ולא יכנסו לערוץ שלי, יחשבו שזה חארטה".

"את הכסף מעבירים לאבא שלי"

"מה שאנחנו רואים הוא גראס-רוטס, תופעה שעולה מלמטה וגופי תקשורת מעבירים אותה הלאה", מתייחס ד"ר צחי חייט, מבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, שחוקר את נושאי הפייק-ניוז. "המורכבות היא שאנחנו לא יודעים מי הם אותם אזרחים שמספקים חדשות ומה המודל העסקי שלהם. אנחנו לא יודעים מה ההטיות האידיאולוגיות והכלכליות שלהם? האם הם בכלל פועלים לפי קוד אתי תקשורתי? אין שום כללי משחק, והכללים נוצרים עכשיו. הגבולות בין רשתות תוכן מיוצר גולשים ובין תוכן חדשותי נהיו מאוד מטושטשים, זה מתערבב ונוצר כאוס שלתוכו התופעה הזאת נכנסת".

ד"ר צחי חייט, המרכז הבינתחומי: "אנחנו רואים במחקרים שעוסקים בשיתוף תכנים ברשתות שכאשר המידע מגיע מחבר שאני סומך עליו או מקבוצת השווים שלי, אז אתייחס למידע באופן אמין יותר מאשר אם אצרוך אותו ישירות מגוף התקשורת"

למה אתה מתכוון כאוס בתחום התקשורת?

"אנחנו רואים שיש ירידה באמון הציבור בתקשורת בצורה מתמשכת ולתוך מזה מגיע משהו רענן וחדש שמאפשר לך אינטראקציה אישית. כשאני אומר כאוס אני מתייחס גם לכך שאנחנו מתמודדים עם כל כך הרבה מידע ואני צריך היוריסטיקות (כללי אצבע) שיעזרו לי להבין מה נכון ומה לא נכון, ואיפה אני מוצא את המידע הרלוונטי שלי. זה אתגר אמיתי. זה גם נובע מכך שיש פיתוי מאוד גדול לספק תוכן סנסציוני שמושך קוראים ועובד טוב עם האלגוריתם של פייסבוק שאוהב סנסציות. כשהוא מזהה שתוכן מקבל מעורבות רגשית גבוהה יותר הוא מגביר את החשיפה שלו, ונורא קל להישאב לזה. עיתונאי רשת יודעים את זה כי הם באים מהעולם הזה וכשהם מייצרים תכנים לאינסטגרם או לטיקטוק הם יודעים מה יעבוד".  

למה לדעתך אזרחים בוחרים לשלוח סרטונים לגופים כמו אנשי הדממה ולא למייל האדום של חדשות 12 או ynet?

"אנחנו רואים במחקרים שעוסקים בשיתוף תכנים ברשתות שכאשר המידע מגיע מחבר שאני סומך עליו או מקבוצת השווים שלי, אז אתייחס למידע באופן אמין יותר מאשר אם אצרוך אותו ישירות מגוף התקשורת. מחקרים בארה"ב מראים שבקבוצות צעירות 40% מהמידע הפוליטי מגיע דרך שיתופים של חברים, כאשר גם אם התוכן שאקבל הוא מגוף תקשורת, עצם זה שהוא נשלח אלי מאדם שאני מכיר או מקבוצת השווים שלי הופך אותו לאמין יותר בעיני.

"הדבר נחקר בניסויים שבהם התבקשו סטודנטים במעבדה להעריך אמינות של מסר, ומה שקבע את אמינות התוכן מבחינתם היה מי שלח להם אותו. כשאזרח שולח סרטון למייל האודם של גוף תקשורת הוא יודע שתהיה היררכיה ושיקולי עריכה ולא בטוח שהסרטון יפורסם, ולכן אולי יעדיף לשלוח לגוף שהוא תופס כקבוצת השווים שלו".

ידידיה אפשטיין, נער ישיבה בן 15: "שום עיתונאי לא הגיע לסקר בשער שכם, רק אחרי שאני התחלתי לסקר פתאום הגיעה כל התקשורת. משם עברתי לשמעון הצדיק (שייח' ג'ראח). יש לי 15 קבוצות ווטסאפ מלאות - ושם כל העיתונאים מחוברים, גם עיתונאים מהעולם"

"הכל התחיל כשעצרו אותי בעיר העתיקה והייתי במשך לילה שלם אזוק בידיים וברגליים", מסביר ידידיה אפשטיין, נער ישיבה בן 15 מירושלים, כיצד התגלגל להיות כתב רשתות שמספק מידע בזמן אמת מאחד האזורים הנפיצים בעולם. "המשטרה הרביצה לי ואמרתי לעצמי שאני אתחיל לצלם בהפגנות של החרדים כדי לתעד את האלימות של המשטרה (המעצר אליו הוא מתייחס התרחש במסגרת סיבוב השערים המקיף את הר הבית בחודש יוני 2020).

"התחלתי לצלם והתקשורת התחילה לבקש ממני סרטונים. מאז התחלתי לסקר עוד אירועים ואני כבר לא מתעד רק את המשטרה, עכשיו יש לי יחסים ממש טובים עם המשטרה".

אפשטיין תיעד גם את האירועים האחרונים בשער שכם, כאשר תיעוד שלו מקרוב מאוד, שבו נראים מפגינים ערבים מכים נהג יהודי ומציתים את רכבו פורסם ב-ynet. "שום עיתונאי לא הגיע לסקר בשער שכם, רק אחרי שאני התחלתי לסקר פתאום הגיעה כל התקשורת", אומר אפשטיין שמקפיד להגיע ולתעד מנקודות החיכוך הטעונות ביותר בין יהודים וערבים בירושלים. "משם עברתי לשמעון הצדיק (שייח' ג'ראח')".

אפשטיין: "עצם זה שאני מעז להיכנס לכל מקום עושה את הסיפור. לא ראיתי שאף עיתונאי נכנס לאיפה שאני נכנסתי, הם צריכים לשים שכפ"ץ. פעם אחת נפצעתי כשהייתי בתוך בית של יהודים בשמעון הצדיק והערבים זרקו בקבוק זכוכית שפגע בי, עשו לי חוסם עורקים, אבל כמובן שאני נזהר"

אפשטיין מתגאה בסרטון שצילם במהומות שהתרחשו ביום שח"כ איתמר בן גביר הגיע ל"לשכה" הזמנית שלו בשכונה בתחילת חודש מאי. כיסאות כתר הושלכו במקום, ניידת עם כמה שוטרים די חסרי אונים התבוננו במהומה, חומרים שונים רוססו באוויר והוא שם, מצלם הכל במרחק נגיעה. "יש לי 15 קבוצות ווטסאפ מלאות - ושם כל העיתונאים מחוברים, גם עיתונאים מהעולם. אני מעלה אירועים של פיגועים וסרטונים שאני מצלם מהפגנות, לתקשורת בישראל אני נותן את החומרים בחינם, לתקשורת בחו"ל אני מוכר לפעמים".

כמה משלמים עבור הסרטונים שלך?

"בסביבות מאה דולר לסרטון, יש כאלה קמצנים שנותנים פחות. את הכסף מעבירים לאבא שלי".

אתה כבר לא לומד בישיבה?

"הייתי בישיבה ממש טובה אבל לא הסתדרתי עם המשגיח ועזבתי. בזמן הקורונה אמרתי שאם אני לא בישיבה לפחות אני אעשה משהו מועיל לעצמי. יש לי סמטארטפון עם אינטרנט, לפעמים אני מסתובב עם ארבעה מטענים ניידים, כל החדר שלי כבלים. מאז כבר נכנסתי לישיבה אחרת, אבל אם יש אירועים חריגים אני מודיע לרב שאני יוצא. הוא אומר שאם זה עושה לי טוב זה עדיף מאשר להסתובב סתם בעיר".

איך אתה יודע לזהות מה יעשה סיפור?

"אני מעלה בעקרון הכל. בהתחלה כל דבר שראיתי חשבתי שזה וואו, ואז הבנתי מה יתפוס ומה לא יתפוס. עצם זה שאני מעז להיכנס לכל מקום עושה את הסיפור. הייתי מקיף את הר הבית מבחוץ, עשיתי סיבוב ברובע המוסלמי, אין לי פחד משום דבר. לא ראיתי שאף עיתונאי נכנס לאיפה שאני נכנסתי, הם צריכים לשים שכפ"ץ, אני פחות רואה בזה צורך. פעם אחת נפצעתי כשהייתי בתוך בית של יהודים בשמעון הצדיק והערבים זרקו בקבוק זכוכית שפגע בי, עשו לי חוסם עורקים, אבל כמובן שאני נזהר".

זאת אידיאולוגיה או עיתונות? אתה לא מסתיר את דעתך על ערבים תושבי ירושלים.

"ברור שאצל חרדים אני לא אלך לצלם ואשלח משטרה, אבל אצל ערבים כן. ואם המשטרה צריכה ראיות אני גם אעביר לה את הראיות. הייתי בהמון אירועים בכל ירושלים, אני רץ ממקום למקום. שואלים אותי איך אתה מצלם גם פה ומצלם גם שם, אבל יש לי חברים עם רכבים ואנחנו נוסעים ממקום למקום. לדעתי הולכת להיות פה מלחמה יותר גדולה ממה שהייתה".

מה השאיפות שלך?  

"אני רואה את העתיד שלי בתקשורת, קיבלתי כבר כמה הצעות אבל בגלל שאני קטן אמרו שאי אפשר. אני ממש בקשר טוב עם התקשורת הישראלית. יש ערוץ שרוצה שאלך למאה שערים, כי אותם יתקפו ואותי לא יתקפו. לפעמים אני הולך ועושה להם טובות".

איום על מהדורות החדשות? לא ממש

עד כמה צינורות המידע העצמאיים הללו ברשתות החברתיות מאיימים על מעמדם של ערוצי הטלוויזיה ושל אתרי האינטרנט ממוסדים כספקי חדשות? על פי פרופ' צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, התשובה לכך פשוטה: הם לא. "אזרחים לא יודעים ולא מסוגלים לעשות חדשות", הוא מסביר, "אזרחים מסוגלים לכתוב פסקה אבל הם נעצרים מיד אחרי, הם יודעים לייצר שברי ידיעות, פרגמנטים, לשלוח תמונה עם כיתוב ולא יותר".

פרופ' צבי רייך, אונ' בן גוריון: "רוב החדשות הפורצות לא מתחילות אצל עיתונאים אלא קורות במקומות הלא צפויים ובשעות לא צפויות. אירועים פורצים בבום, מערכות חדשות תלויות במי ששם. אזרחים לא יכולים לעשות חדשות אבל הם כן יכולים להיות עדי ראייה טובים, עד שהעיתונאים מגיעים"

ואולי לא צריך יותר מזה. במציאות תקשורתית שבה יש יותר פרשנים מכתבי שטח ומהדורות החדשות נמתחות ומתארכות, אולי מה שהציבור מחפש זה סיקור חדשותי תמציתי ומהיר, כדי להרגיש מעודכן?

"יש הרבה אנשים שמתנשאים על החדשות או מזלזלים בחדשות אבל זה מוצר הרבה יותר מורכב מכפי שזה נראה והוא לא אינטואיטיבי לאזרחים. אזרחים יודעים לדווח מה הם ראו בהפגנה, אבל הם לא יודעים להתרחק מהאירוע ולפתח את הדיווח על הנסיבות שהובילו להפגנה, מה היה לפני ומה יהיה אחרי. אלה יכולות של עיתונאים.

"כשחקרנו את אתר סקופ בשנת 2005, שהיה מבוסס על תוכן של אזרחים זאת היתה תופעה ברורה - האתר הצליח לפרסם חדשות של אזרחים אבל עם המון סיוע של 'קביים' מקצועיות של עורכים מקצועיים".

מאז אתר סקופ קרו כמה דברים, כיום לכל אחד יש סמארטפון ביד עם מצלמה מצוינת וגישה לרשתות החברתיות עם מיליוני משתמשים.

"בהחלט. ככל שהצילום הופך לסחורה שעוברת סרקולציות מהירות באתרי חדשות וככל שיש יותר אייטמים ויזואליים, יש פתח מחודש לעבודה עיתונאית של אזרחים. אותם אזרחים לכאורה פטורים מחובת פריצת מגבלות כתיבת הפסקה, אז במובן הזה יש בהחלט מהפכה. לא רק כי יש את הרשתות החברתיות שמאפשרות איסוף וסירקולציה, אלא כי יש גם ויזואליזציה גוברת שפורצת את מחסום ניסוח הפסקה.

"הצילום מחפה על חולשות קלאסיות של אזרחים בעשיית חדשות ונדמה לכל אחד שהוא יכול להביא עדות ראייה. אבל עיתונאים לרוב לא עוסקים במה שלפני עיניהם אלא גם במה שלא נמצא לפני עיניהם ומתרחש בחדרי חדרים, ובמה שיבוא אחר כך ומה שהיה לפני. כבר שנים שהעיתונות המקצועית הולכת ונפרדת מהחדשות הנקודתיות. הסיפור הוא כבר לא האירוע הבודד אלא טרנדים שהאירוע הבודד הוא רק חלק מהם. כלומר, הדבר המעניין את העיתונות כיום הוא פחות מעשה הרצח הנקודתי של עובד זר בדרום תל אביב אלא גל מעשי רצח".

על פי פרופ' רייך שחקר את תופעת האזרחים שעושים חדשות בעשורים האחרונים, התופעה לה אנחנו עדים כיום, "החלה בקבוצות תקשורת מאוד מסוימות שהתפתחו לפני עשור בקרב חרדים, חסידים, אנשי זק"א ופרמדיקים. נוצרה תעשיה של חובבי אקשן וג'אנקי של רשתות".

שנכנסו אל תוך וואקום של עיתונות מתכווצת ששולחת פחות ופחות כתבים אל השטח.

"תמיד נוצר ואקום מפני שיש פחות עיתונאים, והם פחות נמצאים בשטח. רוב החדשות הפורצות לא מתחילות אצל עיתונאים אלא קורות במקומות הלא צפויים ובשעות לא צפויות ולא מתואמות עם אף אחד מראש. אירועים פורצים בבום, מערכות חדשות תלויות במי ששם. ככל שיש פחות עיתונאים עם פחות רגליים בשטח כך נזדקק יותר לעדות ראייה של אחרים. אזרחים לא יכולים לעשות חדשות אבל הם כן יכולים להיות עדי ראייה טובים, עד שהעיתונאים מגיעים".

אפשטיין: "ברור שאצל חרדים אני לא אלך לצלם ואשלח משטרה, אבל אצל ערבים כן. ואם המשטרה צריכה ראיות אני גם אעביר לה את הראיות. הייתי בהמון אירועים בכל ירושלים, אני רץ ממקום למקום. לדעתי הולכת להיות פה מלחמה יותר גדולה ממה שהייתה"

"אני לא אומר זאת בעמדה שיפוטית", מבהיר פרופ' רייך, "אם נרצה למקם זאת אפשר לתאר כך: כמו שיש כוחות פרא רפואיים יש כוחות פרא עיתונאיים, כוחות עזר שממלאים את השורות באמצעות אזרחים מהשורה שמרושתים ומקושרים יותר מבעבר גם בהשגת מידע וגם בהפצת מידע ולכן התפתחו שוקי סחר. אלה אזרחים שיש להם זמן ותושייה, הם מנסים למקסם את ערך מכונת האיסוף שבנו".

לחלקם יש יותר עוקבים מאשר למערכות תקשורת ותיקות. הן לא צריכות לחוש מאוימות לדעתך?

"זה לא מאיים משום שעיתונאים לא תמיד מודעים בעצמם עד כמה מה שהם עושים מורכב ומצריך ידיים מקצועיות. ידיעה עיתונאית הולכת ונעשית יותר מורכבת ולכן הדיווח הנקודתי בעצם מיוצא לידיים אזרחיות. אותם אזרחים שעושים חדשות הם כמו ברוקרים שעומדים בדרך בין האזרח ובין המייל של העיתונאים. אני לא חושב שיש להם היתכנות כלכלית, רוב החומר שלהם לא מקבל תשלום. אני חושב שהמוטיבציה היא תחושה של להיות חלק מהתקשורת ומתעשיית החדשות, זה כנראה נותן טעם ופלפל בחיים".