"

אני נקי היום אבל אלכוהוליזם זאת מחלה כרונית", אומר אפי (שם בדוי) תושב הצפון. "לכל אחד מאיתנו, האלכוהוליסטים, יש מטען שאנחנו סוחבים, בדרך כלל מהילדות. ברגע שמפסיקים את הטיפול במחלה הזאת אנחנו בסכנה. אני עכשיו בסכנה, אני לא בטיפול ואין לי מענה, אין לי למי לפנות ובתקופת הקורונה היו לי מצבים של מצוקה, זה כמו להבה קטנה בצד שצריך לשמור שלא תתלקח, לשמור על עצמך נקי. ברור לי שאלכוהוליזם זה לא סקסי ולא אטרקטיבי, במשך עשר שנים שתיתי כל יום כל היום עד שעברתי גמילה וטיפול. במשך שנים הייתי מגיע למרכז של עמותת 'אפשר' בחצור, יושב עם העובדת הסוציאלית, זה היה העוגן שלי. לפני שנתיים זה נגמר ונשארתי בלי מענה".

אפי הוא אחד מלמעלה מ-820 מטופלים של עמותת אפשר שקיבלו ב-2019 הודעה שהטיפול הפסיכותרפי המסובסד שקיבלו במסגרות אמבולטוריות שהפעילה העמותה מופסק. "עקב החלטה רגולטורית של משרד הרווחה", כפי שמצטט סמנכ"ל העמותה מתי שיק, את לשון ההודעה היבשה. "הם החליטו להעביר את תחום הטיפול בהתמכרויות לאלכוהול והימורים מעמותות מתמחות לרשויות המקומיות. באבחת סכין אחת הוחלט שההתקשרות עמנו מסתיימת ומעכשיו הרשויות המקומיות ידאגו לעצמן".

היקף ההתקשרות עם עמותת אפשר יש לציין עמד על בין שמונה לעשרה מיליון שקל בשנה בהתאם למספר המטופלים. סכום זעום במונחים של שירותי רווחה בפריסה ארצית. "כיום ברור לנו לחלוטין שהשירות שהיה ניתן על ידנו כמעט ולא מתקיים יותר", אומר שיק. "השירות לאזרח נפגע משמעותית. הרשויות היו צריכות לגייס כוח אדם חדש שיטפל אך ורק בנושא של התמכרות לאלכוהול והימורים, הבעיה היא לא ברשויות הגדולות שיכולות לגייס כוח אדם - אלא ברשויות מקומיות קטנות שנותרו ללא מענה לתושבים שלהם".

לפני כמה שבועות פרסמנו תחקיר מקיף בשומרים ובשיתוף מוסף כלכליסט, שעסק במגמה ולפיה חברות פרטיות ונטולות ניסיון רלבנטי, מגלות בשנים האחרונות את תחום הרכש החברתי וזוכות במכרזים של משרד הרווחה על חשבון עמותות ותיקות הפועלות בתחומים טעונים אלה זה שנים רבות. כינינו את התופעה "הפרטה 2.0" ובין הדוגמאות היו למשל עמותה ללא מטרות רווח כמו עלם, שמתמחה בנוער בסיכון ואשר הפסידה מכרז להפעלת מרכז לצעירים הנופלים לזנות לטובת חברה פרטית שמתמחה בכלל בטיפול באוטיזם.

"ברגע שמפסיקים את הטיפול במחלה הזאת אנחנו בסכנה", אומר אפי (שם בדוי), אלכוהוליסט תושב הצפון. "אני עכשיו בסכנה, אני לא בטיפול ואין לי מענה, אין לי למי לפנות ובתקופת הקורונה היו לי מצבים של מצוקה, זה כמו להבה קטנה בצד שצריך לשמור שלא תתלקח, לשמור על עצמך נקי"

סיפור זה הוא המשך ישיר של אותה מגמה, אלא שהפעם לא מדובר בחברות פרטיות הלוטשות עין אל תקציבי הרווחה שהלכו אל המגזר השלישי, אלא ברשויות המקומיות שנכנסות בנעליהן של עמותות מתמחות ומקבלות את התקציבים הייעודיים והתקנים. מה הן עושות עם אותם תקנים והיכן זה משאיר את האנשים הסובלים מהתמכרויות? יצאנו לבדוק.  

"אפי זה רק סיפור אחד אבל יש לא מעט סיפורים כאלה", אומרת המטפלת שלו לשעבר בעמותת אפשר. "הוא במצב נפשי מאוד קשה עם פוסט טראומה מורכבת ואין מקום שיכול לטפל בו. ישנם מטופלים במצוקה קשה ובאין מענה הם ממשיכים להתקשר אליי. היה לי מטופל שהיה יבש, לא שתה קרוב לעשר שנים, הלום קרב שעשה כברת דרך משמעותית כל כך וכשהפעילות הופסקה הוא רצה להתחיל טיפול ברשות מקומית, אבל הייתה רשימת המתנה גדולה והשנה הוא חזר לשתות. זה מאוד מתסכל, כי אלה מעגלים על מעגלים, זה לא רק המטופל שחזר לשתות או להמר, אלה גם המשפחות והיקירים שלהם שנופלים ביחד איתם. הם עשו כברת דרך כל כך משמעותית והתסכול גדול".

"יש מושג טיפולי שנקרא כתף אל כתף, שבו מעבירים מטופלים בצורה מקצועית בין מטפלים", אומר נחום מיכאלי, עובד סוציאלי ומנהל היחידה להתמכרויות בעמותת אפשר. "אבל לא בכל הרשויות יש גורם מקצועי שניתן להעביר אליו את המטופלים. בראשון ליולי 2019 יכולנו להעביר 150 מטופלים שלנו לרשויות שהיו להם כבר עובדים שמתמחים בנושא ההתמכרות לאלכוהול והימורים והם היו יכולים אוטומטית לקלוט אותם, אבל כ-600 מטופלים שלנו הלכו הביתה ללא מענה". אפי ביניהם.

32 מרכזי טיפול נסגרו ברגע

אף שחלפו שנתיים, מיכאלי נסער משל זה קרה אתמול, כשהוא מתייחס למהלך אותו הוא מתאר כטראומה - הן עבור המטופלים והן עבור המטפלים. "אנחנו עוסקים בטיפול בהתמכרות לאלכוהול משנת 1991 ומשנת 2000 גם בהתמכרות להימורים. הפעלנו עבור משרד הרווחה רשת גדולה של מרכזי טיפול אמבולטוריים בהתמחויות אלה, עם 32 נקודות טיפוליות בארץ, חלקן במרכזים גדולים וחלקן בשלוחות של המרכזים. מדי חמש שנים היו עושים מכרז ולשמחתי עברנו את המכרזים פעם אחר פעם.

"שמונה חודשים אחרי הסגירה של הפעילות פרצה הקורונה ששיבשה את סדרי העדיפויות", אומר נחום מיכאלי מאפשר. "בתקופת הקורונה בעיית ההימורים קיבלה פנים חדשות. אנחנו רואים מכורים שכבר נגמלו וחזרו להמר. משרד הרווחה סגר את השירות מהר מדי הרבה לפני שהייתה תשתית מסודרת"

"בשלב מסוים החלה התעוררות של חלק מהרשויות ששאלו למה הן צריכות לקנות את השירות בחוץ אם יש להן יחידות להתמכרות לסמים ואז היתה ורסיה חדשה ואפשרו לכל רשות שרוצה להיות עצמאית, לנהל גם את הטיפול בהתמכרות לאלכוהול והימורים. היו כמה רשויות שהחליטו לעשות כך, כמו למשל תל אביב וחיפה, אבל לא כולן, ואנחנו המשכנו לפעול ולטפל במאות מטופלים בשנה".

עד שהגיעה ההודעה על הפסקת הפעילות.

"זה הגיע פתאום. קיבלנו הודעה שיש רפורמה במשרד הרווחה ומעבירים את כל האחריות לרשויות המקומיות, ולכן כל ההסכמים עם העמותות מבוטלים. נזעקנו. פעלנו בשיתוף פעולה עם אל סם (המתמחה בטיפול בבני נוער ותקציבה עמד אז על כשני מיליון שקל בשנה), כי קיבלנו את ההודעה במקביל. אנחנו מכירים את השטח ויודעים שלהרבה רשויות אין יחידות להתמכרויות ואלה שיש להם לא כל כך בעניין להרחיב את השירות גם למכורים לאלכוהול והימורים. הם לא יכולים להעמיד את התנאים שאנחנו העמדנו. עשינו פעילות לובינג, אבל משרד הרווחה נעמד על הרגליים האחוריות. גייסנו גם את השלטון המקומי שאמרו לנו שאמנם לפי תפיסת השלטון המקומי זה בסדר שרשויות יטפלו בעצמן, אבל לא בדרך או בצורה הזאת.

"אמרנו למשרד הרווחה שאין תשתית ושזה לא ילך. יש לנו מכתבים של ראשי העיר בירושלים ובפתח תקווה שתומכים בעמדה שלנו, הם ועוד רבים התריעו ואמרו שהם לא ערוכים וביקשו לתת ארכה עד לסוף שנת 2019 או סוף שנת 2020, משרד הרווחה לא הסכים ואמר שביוני סוגרים".

והבלגן חגג.

"בחלק מהרשויות נכנסו ראשי ערים חדשים שהיו צריכים ללמוד את הנושא. ואז החל המשבר הפוליטי בישראל ולא הייתה ממשלה נורמלית. ציפינו שאולי אחרי שיהיו בחירות ועם שר רווחה חדש זה ישנה את התמונה, אבל דבר לא השתנה. מנכ"ל משרד הרווחה נשאר אותו מנכ"ל והסמנכ"לית אלין אלול נשארה בתפקידה (לאחרונה, דיווח אתר העיתונות העצמאית "המקום הכי חם בגיהנום" שמסקר בעקביות את התנהלות המשרד, כי אלול פוטרה).

"ואז, שמונה חודשים אחרי הסגירה של הפעילות, פרצה הקורונה ששיבשה את סדרי העדיפויות. בתקופת הקורונה בעיית ההימורים קיבלה פנים חדשות. אנחנו רואים מכורים שכבר נגמלו וחזרו להמר, כי הביטחון שלהם התערער או אלכוהוליסטים שחזרו לשתות, כי את המתחים פורקים באלכוהול. לצערי, משרד הרווחה סגר את השירות מהר מדי הרבה לפני שהייתה תשתית מסודרת".

"מה שהם עשו זה אנטי טיפול", אומר אפי, "אני מכיר כמה שכן הצליחו למצוא מטפל ברשות המקומית שלהם אבל אני לא, אני לבד. זה אבסורד שעשו את זה". עד היום הוא מספר שהוא מסמס למטפלת שלו מעמותת אפשר, מבקש ממנה שתמצא לו מסגרת טיפולית מסובסדת אחרת היות שאין באפשרותו לשלם 300 שקלים למפגש באופן פרטי ובאזור מגוריו אין לדבריו קבוצות תמיכה לאלכוהוליסטים.

"היה לי מטופל שהיה יבש, לא שתה קרוב לעשר שנים, הלום קרב שעשה כברת דרך משמעותית כל כך וכשהפעילות הופסקה הוא רצה להתחיל טיפול ברשות מקומית, אבל הייתה רשימת המתנה גדולה והשנה הוא חזר לשתות", אומרת מטפלת באפשר. "זה מאוד מתסכל, כי אלה מעגלים על מעגלים"

"בחצי שנה אחרי הסגירה קיבלנו הרבה טלפונים ממטופלים לשעבר שלא הייתה להם חלופה טיפולית, וגם ממי שהיה להם", אומרת המטפלת לשעבר של אפי, "קשה להסביר מה זה קשר מטופל -מטפל למכורים, במיוחד כשהם עם פוסט טראומה. עד שיוצרים קשר עם מטפל לפעמים חולפת שנה שלמה. הייתה תחושה כאילו בגדנו בהם, זרקנו אותם ואין להם אפילו אלטרנטיבה אחרת. לא ברור לי למה הם עשו את המהלך הזה, השיקולים מוזרים, אולי אלה שיקולים תקציביים או פוליטיים, אבל בטח לא שיקולים טיפולים".

"בפרספקטיבה של כמעט שנתיים אנחנו רואים שחלק מהרשויות לאט לאט התחילו להתארגן, חלקן באמת הקימו יחידות להתמכרות שלא היו להן קודם", כך מיכאלי, "בגבעתיים פתחו לפני כמה חודשים מרכז לטיפול בהתמכרויות, שנה וחצי אחרי שסגרו את הפעילות שלנו.

"איזה מענה היה למטופלים בפרק הזמן האבוד הזה? מה גם שיש רשויות שעד היום לא הצליחו להקים יחידה ייעודית לטיפול בהתמכרות לאלכוהול והימורים, חלקן רשויות קטנות, בעיקר בפריפריה, שהתושבים שלהם היו מקבלים מענים מאיתנו במרכזים אזוריים, כמו אפי. למשרד הרווחה הייתה תשתית רעיונית שאותם תושבים מרשויות קטנות ללא יחידות טיפול יקבלו את הטיפול מרשות גדולה שתהיה אזורית, אבל ידוע לי על מקרים שרשות גדולה לא רצתה לתת את השירות לתושבים מיישובים קטנים סמוכים".

"מאוד עצוב מה שקורה בפריפריות"

אפי מספר שבקצרין, העיר המרכזית הקרובה לאיזור מגוריו, יש מענה להתמכרויות מאלכוהול במסגרת יחידה לטיפול בהתמכרויות, אבל התשובה שהוא קיבל שם היא שהוא חייב להיות תושב קצרין. מבדיקה שערכנו עולה שאכן יש מענה טיפולי לתושבי קצרין הסובלים מהתמכרויות אבל ישנה גם רשימת המתנה אליה צריך להירשם כדי לקבל את הטיפול המסובסד.

בקריית שמונה גם כן לא מוכנים לקבל את אפי שכן הוא לא תושב העיר וגם שם יש רשימת המתנה, מדווחת המטפלת שלו לשעבר.

רשימות המתנה הן עניין בעייתי מאוד עבור מכור שמושיט יד לעזרה, מסבירים גורמי המקצוע, דחיית מתן המענה ברגע הפניה משמע פגיעה בסיכויי ההצלחה בהחלמה. "מאוד עצוב מה שקורה בפריפריות. ב'אפשר' לא היה דבר כזה רשימת המתנה אם היינו ממלאים מלאי מטופלים למטפל, אז היינו קולטים מטפלים חדשים", אומרת המטפלת.

על פי מיכאלי, מתוך המאות שנאלצה עמותת אפשר להפסיק את הטיפול שלהם בקיץ 2019, נותרו עדיין מכורים ללא מענה. לכן, עם הפסקת הפעילות בשיתוף משרד הרווחה, פתחה עמותת אפשר מרכז במימון עצמי שנותן את השירות במחיר מלא ובאופן פרטי למי שמעוניין ויכול לשלם עבורו. העובדים הסוציאליים שהועסקו בעבר בעמותה כשכירים נותנים כיום את השירות כפרילנסרים. מיכאלי, המתמחה ומרצה בנושאי אתיקה בעבודה סוציאלית, מספר שהוא מרגיש שלא בנוח לגבות כספים עבור הטיפול שהיה במשך שנים  מסובסד.

"זה לא פשוט או קל כלכלית לשלם מחיר מלא על טיפול", אומר יוסי (שם בדוי), מכור להימורים שמשלם על כך כיום באופן פרטי. "יש מהמרים שיש להם חובות של מיליונים, אבל זה חשוב לשבת מול מטפל מקצועי באופן קבוע. אני מדבר עם המטפלת שלי על הרגשות שלי ולא על הימורים"

יוסי (שם בדוי), תושב אזור השפלה, הוא אחד מהמטופלים של אפשר שנותר ללא מענה ברשויות ובאין ברירה החל לשלם עבורו מחיר מלא. "אני מכור להימורים, ואני נקי כבר 4 שנים 5 חודשים ו-17 יום", הוא מספר. במשך שנים נפגש עם המטפלת באפשר במפגשים פרטניים מסובסדים. במקביל הוא חבר בקבוצת תמיכה של מהמרים אנונימיים (GA) באופן קבוע - רשת של קבוצות תמיכה שפועלת באופן עצמאי שם עוברים את שיטת 12 הצעדים לגמילה.

"זה לא פשוט או קל כלכלית לשלם מחיר מלא על טיפול", הוא אומר, "יש מהמרים שיש להם חובות של מיליונים, אבל זה חשוב לשבת מול מטפל מקצועי באופן קבוע. אני מדבר עם המטפלת שלי על הרגשות שלי ולא על הימורים, הרי מהמרים הם נכים רגשית, המחלה אצלנו מתעוררת לפנינו והולכת לישון אחרינו, אנחנו כל הזמן צריכים להיות ממוקדים וזהירים, אני עושה את זה בשביל הילדים והנכדים שלי".

ניסית לפנות לעובדים סוציאליים ברשות המקומית שלך לקבלת ליווי טיפולי?

"אחרי שעמותת אפשר נסגרה הגעתי למחלקת רווחה בעיר שלי, העובד הסוציאלי שפגש אותי אמר שהוא לא מבין כלום בטיפול במהמרים. אז הוא בדק את תלושי המשכורת שלי ואת מצב החובות ואמר שישלח לי חבילה לחג. אחרי שנה פתחו מרכז חוסן בעיר שלי שמיועד לטיפול בהתמכרויות. תביני - לקח להם שנה שלמה לפתוח את המקום כי הם היו צריכים לגייס עובדים שמכירים את מחלת ההתמכרות. הגעתי לשם אחרי הפתיחה והעובדת הסוציאלית אמרה לי שהיא עובדת עד 16:30, היא עמוסה ואין לה מקום בשבילי.

"צריך להבין", ממשיך יוסי, "שהמחלה הזאת היא לכל החיים אבל מהמרים לא מקבלים תמיכה מהמדינה, מה שמחזיק אותנו זה הטיפולים, שיטת 12 הצעדים וקבוצות התמיכה שאנחנו מארגנים בעצמנו. אנחנו שוכרים מקום, מפעילים קו חם ואתר אינטרנט, יש לנו קבוצת ווטסאפ ומפגשים בהם כל אחד משתף מה עובר עליו, בצורה עצמאית לגמרי".

כשמגיע לקבוצה מהמר בתחילת תהליך ההחלמה, מה אתה ממליץ לו לעשות?

"אם שואלים אותי, אני מפנה מהמרים ישירות לעמותת אפשר כדי שיעברו טיפול, גם כשזה במחיר מלא, ולא לרשויות המקומית. אני לא מכיר מישהו שמטופל אצל עובד סוציאלי ברשות המקומית שלו. אני לא מאשים אותם, חלילה, אני פשוט חושב שהם לא יודעים איך לטפל במכורים להימורים, גם אם הם לוקחים קורס של שלושה חודשים לטיפול בהתמכרויות זה לא יועיל לאף אחד, הם צריכים להיות אנשי מקצוע ותודה לאל שאני פגשתי את המטפלים שלי.

"אני רשום במחלקת רווחה של העיר שלי, אבל אני לא מצפה מהם לכלום. אולי אם הייתי נכנס לאגף הרווחה מתנדנד עם חולצה קרועה היו נותנים לי מיד מענה, על מהמרים לא רואים את המחלה על הגוף או על הפנים, אנחנו נראים אנשים נורמטיביים. אבל אני אומר לך שעל כל נרקומן או אלכוהוליסט מוכר ברשויות יש לפחות עשרה מכורים להימורים שהורסים מדי יום ומדי שעה את החיים שלהם ושל המשפחה שלהם, ולא נמצאים בטיפול".

"יש רשויות שלא היו בהם יחידות להתמכרויות ועדיין אין להם יחידות - הם מפנים ליחידות אזוריות", אומרת עובדת סוציאלית שעובדת ברשות מקומית. "שם המצב הכי גרוע, כי מדובר בדרך כלל על יחידות עם עובד סוציאלי אחד שלא עסק בהכרח בתחום בהתמכרויות"

"יש מטופלים רבים, בעיקר מהמרים, שלא רוצים להגיע לרשות המקומית כדי לקבל סיוע", מצדד מיכאלי מעמותת אפשר. "בפניה למחלקת רווחה מיד פותחים להם תיק, לפעמים ברשויות קטנות כולם מכירים את כולם ולהיות מכור להימורים זה מאוד סטיגמטי, לא משהו להתפאר בו. עצם הכניסה ללשכות הרווחה הוא בעייתית עבורם לפעמים, בשונה מכניסה למרכז טיפול ייעודי.

"מה שהמשרד עשה הוא להמיר את ההועדות שנתנו לנו (אישור כספי שהמשרד מעביר פר מטופל לספק) לתקנים ברשויות המקומיות, באופן כזה שאנחנו בעמותת אפשר גם לא יכולים לספק את השירות לרשות מקומית דרך המרכזים שלנו, כי הרשויות יכולות לעבוד רק עם תקנים ולא לרכוש את השירות מעמותות מתמחות".

הרשויות המבוססות מסתדרות, העניות לא

מפניית שומרים למשרד הרווחה עולה כי מספר התקנים לעובדים סוציאליים עם התמחות בהתמכרויות ברשויות המקומיות הוכפל ביחס לשנת 2018. נכון להיום, על פי משרד הרווחה, מאוישים ברשויות המקומיות 303 תקנים של עובדים סוציאליים עם התמחות בהתמכרויות לעומת 146 תקנים מאוישים ב-2018. העדויות מהשטח מאידך, מספרות סיפור אחר מנתוני התקנים שהוכפלו ומצביעות על חוסר אחידות של הרשויות עם המשימה החדשה שהוטלה עליהן. ובמילים אחרות, על פערים משמעותיים בין רשויות מבוססות שמצליחות לתת שירות מהיר לעומת רשויות עניות שרחוקות מכך.  

הנה כך מספרת לשומרים עובדת סוציאלית עם התמחות בהתמכרויות הפועלת ברשות מקומית: "יש רשויות שהיו בהן יחידות קיימות שטיפלו במכורים לסמים והם התרחבו לטיפול גם במכורים לאלכוהול ולהימורים, ויש מקומות שלא היו בהם יחידות להתמכרויות ועדיין אין להם יחידות - הם מפנים ליחידות אזוריות. שם המצב הכי גרוע, כי מדובר בדרך כלל על יחידות עם עובד סוציאלי אחד שלא עסק בהכרח בתחום בהתמכרויות, או במקומות עם יחידות קטנות שבהם העובדים הסוציאליים לא באמת יודעים איך לטפל בהתמכרויות לאלכוהול והימורים. אני מכירה עובדים סוציאליים שרק עכשיו מתחילים את הקורס אחרי שנה שלמה בקורונה שלא עברו הכשרה".

"השירות לאזרח נפגע משמעותית", אומר מתי שיק סמנכ"ל אפשר. "הרשויות היו צריכות לגייס כוח אדם חדש שיטפל אך ורק בנושא של התמכרות לאלכוהול והימורים, הבעיה היא לא ברשויות הגדולות שיכולות לגייס כוח אדם - אלא ברשויות מקומיות קטנות שנותרו ללא מענה לתושבים שלהם"

מעבר לכך, היא ממשיכה, "בחברה הערבית אנחנו רואים שהמחלקות רדומות מבחינת מתן שירות. למשל, אני פוגשת מקרים שמגיעים מטופלים למחלקת הרווחה עם בעיית התמכרות ולא תמיד מפנים אותם ליחידה להתמכרויות ואז כל התיק שלו נופל על עובד סוציאלי של היחידה, שבכלל לא מכיר את תחום הטיפול הזה. פגשתי גם ביחידות קטנות שהוקמו עובדים חדשים שנקלטים למרות שהם מגיעים מתחומים אחרים ולאו דווקא מטיפול בהתמכרות. פגשתי גם מקרים שמאיישים את התקן של עובד סוציאלי התמכרויות בעובד צוות שנמצא על חצי משרה וכך מגדילים לו את היקף המשרה.

"אני חושבת שהטיפול בהתמכרויות מאוד נפגע במעבר הזה אל הרשויות המקומיות, אני מאמינה שבסופו של דבר זה ישתקם אבל זה לוקח זמן רב, הרבה ידע מקצועי הלך לאיבוד במעבר הזה. גם היום, שנתיים אחרי המעבר, עדיין יש עובדים סוציאליים שאומרים לי שהם חוששים לקבל מטופלים מכורים להימורים ואלכוהול, כי הם לא מרגישים מנוסים או מספיק מקצועיים לטפל בהם, מנהלי היחידות נזהרים להעביר אליהם מקרים מורכבים וכך נוצר צוואר בקבוק ורשימות המתנה. יש עדיין מקומות שאין בהם מספיק תקנים ביחס לביקוש לטיפול".

מפניית שומרים למשרד הרווחה עולה כי מספר התקנים לעובדים סוציאליים עם התמחות בהתמכרויות ברשויות המקומיות הוכפל ביחס לשנת 2018. עם זאת, העדויות מהשטח מספרות סיפור אחר ומצביעות על חוסר האחידות בין ההתמודדות של הרשויות עם המשימה החדשה שהוטלה עליהן

מיכאלי מעמותת אפשר מעלה סוגיה נוספת. לדבריו, "במעבר בין הטיפול של העמותות המתמחות לרשויות המקומיות נשמט ממנו מרכיב משמעותי מאוד, והוא ליווי של רופאים פסיכיאטרים המתמחים בהתמכרויות. אנחנו כמערכת ארצית אזורית נהנינו משיתוף פעולה עם משרד הבריאות, עמדו לרשותנו שישה תקנים של פסיכיאטרים מתמחים בהתמכרויות שנתנו שירות לכל המרכזים שלנו. זאת מערכת שמומנה דרך משרד הבריאות.

"ברגע שהכל נסגר פיטרנו את כל הרופאים אבל ברשויות המקומיות אין תקנים לרופאים וכל האלמנט של פסיכיאטרים בתהליך הטיפולי נעלם לגמרי למרות שהוא הכרחי. אי אפשר לטפל במכורים רק על ידי עובדים סוציאליים, צריך לעיתים גם גיבוי פסיכיאטרי".

"זה חסרון גדול", מסכימה אותה מנהלת יחידה ברשות מקומית, "רוב המטופלים שלנו זקוקים גם לטיפול פסיכיאטרי או לפחות למעקב של פסיכיאטר, במצבים של תחלואה כפולה - כמו למשל אלכוהוליזם ופוסט טראומה - אין את המענה הזה היום ברשויות. מה שקורה הוא שאני צריכה להפנות מטופלים למרפאות ציבוריות לבריאות הנפש או למרפאות לבריאות הנפש בקופות חולים, ובשניהם יש רשימות המתנה גדולות. זה פוגע קשות בתהליך הטיפולי, לצערי הלכנו 20 צעדים אחורה במתן הטיפול להתמכרויות".

‍