כ

שערוצי הטלוויזיה שידרו שוב ושוב את מראות הלינץ' האכזרי בתושב לוד יגאל יהושע ז"ל, פרלי חזיזה הרגישה ש"סוף העולם מתקרב. בטלוויזיה שוב ושוב שידרו את התמונות, וזה עשה את זה עצום עוד יותר. את כבר מתערבבת במראות, את כבר לא יודעת מה קורה לך", היא מספרת על התחושות הקשות.

חזיזה, תושבת שדרות כל חייה ואם לחמישה, סובלת בשנה וחצי האחרונות מפוסט טראומה (ראיונות וסרטונים שערכנו עימה במסגרת סדרת הכתבות עטופים בטראומה זמינים באתר שומרים). בעשרת ימי הלחימה של מבצע "שומר החומות", אומרת חזיזה, "אני כל הזמן נמשכת לראות חדשות. זה בגלל החרדה; אני כל הזמן רוצה לדעת מה קורה ומה יהיה. בשגרה, אני בכלל לא רואה טלוויזיה ולא אוהבת לצפות בה".

איך משפיעה עליך הצפייה הממושכת בשידורים?

"זה מעורר עוד יותר את החרדות. אני רוצה לצאת להתאוורר, אבל אני כל הזמן רואה את המראות ומתה מפחד. אני כל הזמן חושבת על המוות, כמה הוא קרוב. אני נכנסת לסטרס, להתקפי חרדה. אני רואה שהנה זה מתקרב, הנה יש פצועים, הנה יש הרוגים. זה כל הזמן".

ניסית לכבות קצת את המסך?

"אני שומרת שבת, אז במהלך השבת אני יותר רגועה ופחות דרוכה לראות מה בדיוק קרה וכמה זה קרוב אליי".

איך הילדים שלך מגיבים לשידורי החדשות בלופ?

"הם באמוק, הם כל הזמן על זה. אני רוצה שהם יקבלו מהתקשורת את מה שאנחנו והעולם צריכים לדעת ושיראו מה קורה, אבל שזה יהיה במינון הנכון. המציאות גם ככה מזעזעת והתקשורת מעצימה אותה. זה לא עושה טוב. אנחנו כל הזמן נמצאים בתוך אירוע; גם אם הוא קרה בעשר בבוקר, אנחנו נמצאים באותו אירוע גם בעשר בלילה".

פרלי חזיזה, תושבת שדרות: "אני כל הזמן נמשכת לראות חדשות. זה בגלל החרדה. אני רוצה לצאת להתאוורר, אבל אני כל הזמן רואה את המראות ומתה מפחד. אנחנו כל הזמן נמצאים בתוך אירוע; גם אם הוא קרה בעשר בבוקר, אנחנו נמצאים באותו אירוע גם בעשר בלילה"

"בכל התערבויות החירום שאנחנו עושים – בקו הסיוע ובניידות, בדפי מידע ובהסברה, אחד הדברים הראשונים שאנחנו אומרים הוא: 'תכבו את הטלוויזיה'", אומרת ד"ר תמר לביא, פסיכולוגית חינוכית, מנהלת מחקר ופיתוח ידע בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), שאף עסקה בעבר בטיפול ובמחקר בעוטף עזה. "אנחנו תמיד מבררים כמה ואיך צורכים בבית תקשורת וממליצים לכבות טלוויזיה שדולקת בלי הפסקה. להורים לבני נוער אנחנו אומרים: תתעניינו איזה מידע הם מקבלים ברשתות החברתיות, ישר לטלפון שלהם".

בימים שבהם כל אזעקה יוצאת בפושים של אתרי החדשות וכל נפילה מצוייצת מיד בטוויטר, זה מצליח לכם?

"ידע הוא גם גורם מרגיע ונותן תחושת שליטה, ואנשים לא רוצים לכבות את המסכים. צריך לזכור שהתקשורת גם מעוררת מודעות, תחושת שייכות ולכידות ומסייעת במסרים מחזקים. אנחנו ממליצים לפתוח טלוויזיה פעם או פעמיים ביום בלבד. במבצע הזה יצא לי לפגוש כמה אנשים שיושבים בממ"ד ולא זזים ממנו, או נשארים במיטה עם הטלפון ביד, אז אני אומרת להם להסתכל במסך רק פעם בשעה. העיקר להתחיל למנן את זה.

"אגב, תושבי הדרום מכירים את זה. כשהם מתקשרים לקו הסיוע ומספרים על ילדים שמתקשים לצאת מהממ"ד בגלל פחדים, הם מיד אומרים: 'כבר כיבינו את הטלוויזיה'. הם מתורגלים בזה כבר עשרים שנה".

"התקשורת צריכה לדאוג לרייטינג שלה; כלומר מי יעשה את זה יותר צהוב, מי יראיין אנשים בסיטואציות יותר מזוויעות בזמן אמת, כשעוד לא יבש הדם ואנשים שנפגעו עוד לא מבינים מה קורה איתם", אומרת פרופ' סולומון. "המראות האלה לא עושים טוב לחוסן הנפשי של האוכלוסייה"

ההשלכות הדרמטיות של צפייה ממושכת באירועים קשים כבר מגובה במחקרים. פרופ' זהבה סולומון, מומחית בינלאומית בפוסט טראומה מאוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל בחקר עבודה סוציאלית, אומרת בראיון לשומרים, כי "צפייה ממושכת בשידורים של אירועים טראומטיים משפיעה על החוסן הנפשי ועלולה לגרום להופעת תסמינים פוסט טראומטיים בקרב צופים בריאים. במחקרים שערכנו בישראל ובמחקרים שנערכו בארה"ב, נמצא גם שככל שמשך הצפייה ממושך יותר, כך גדל הסיכוי לנזק נפשי. גם אם הנזקים הללו חולפים בשוך הקרבות, הם מדלדלים את המשאבים הנפשיים שנדרשים מאיתנו כדי להתמודד עם תקופה כזאת".

אם כך, חלק גדול מאיתנו נמצא בימים אלה בקבוצת סיכון לנזק נפשי.

"המון אנשים נמצאים בסיכון לפתח תסמינים פוסט טראומטיים והם לאו דווקא נמצאים בסיכון מהטילים עצמם, אלא ממה שהתיעוד של המראות הקשים בתקשורת עלול לגרום להם".

לא מסוגלים להסיר את המבט

מדינת ישראל מתורגלת בשידורים חיים, בלתי פוסקים, בזמן אסון, מבצעים ומלחמות. לצד נחיצותה הברורה של התקשורת, כדאי לדעת שצופים אדוקים עלולים לשלם מחיר נפשי. התמונות דרמטיות, הבהלה גדולה. הכול מיידי, חי, כאן ועכשיו: הנה אנחנו רצים לממ"ד יחד עם תושבים אחוזי פניקה, משתטחים על האדמה יחד עם הכתבת, צופים ביירוטים מעל ראשו של הצלם, דוחפים מיקרופון לפיו של מי שטיל כרגע חירב את ביתו. בין לבין, אנחנו בוהים שוב ושוב בתמונות אימה מהפרעות ברחובות, ולא מסוגלים להסיר את המבט מתמונות תקריב של פצועים והרוגים.

איך קורה שמי שיושב על הספה ומזפזפ בשלט, הרחק מאזור ההפגזות או המהומות, יכול לפתח תסמינים של פוסט טראומה (PTSD)? "זה נקרא טראומטיזציה משנית", מסבירה פרופ' סולומון. "אדם לא חייב להיות שורד ישיר של טראומה כדי לסבול מתסמינים. אנחנו מכירים את זה מהדור השני לשואה, שכאילו 'נדבקו' בסימפטומים פוסט טראומטיים מההורים, בין שזה על ידי חיקוי ובין שזו הזדהות או תגובות לסגנון ההורי. ראינו את זה גם במחקרים שנערכו על בנות זוג של הלומי קרב. הן אמנם מעולם לא לחמו ולא חצו את הגבול, ועדיין הן סובלות מסיוטים דומים מאוד לסיוטים של בני הזוג שלהן. במקרה הזה, הציבור נחשף למראות שוב ושוב, מכלי שני".

החוקרות פרופ' סולומון ופרופ' גינזבורג מדגישות כי קהל הצופים איננו אחיד ברמת הפגיעות שלו וכי ההבדלים נעוצים, בין היתר, בגיל, מגדר, טראומה קודמת ומחלות נפש. נשים ונערות, לדוגמה, פגיעות יותר מגברים ומנערים; היסטוריה של חשיפה לטראומה קודמת, כאמור, מהווה גורם סיכון מוגבר

מה קורה אז?

"ככל שאני רואה אנשים דומים לי שנחשפים לסיטואציות קשות, כך מחלחלת בי ההכרה שזה יכול לקרות גם לי. אנחנו הרי מסתובבים בעולם בתחושה של 'לי זה לא יקרה', אבל ככל שזה קרוב אלינו סימבולית, כך גדלה החרדה שלנו והיכולת שלנו להכיל ולהתמודד קטנה. מה זה קרוב סימבולית? אתמול צפיתי במה שקורה במקלטים באשקלון ונחרדתי. ראיתי ילדים בגיל של הנכדים שלי; ראיתי נשים מבוגרות בגילי, עם חרדה עצומה בעיניים, בלי אמצעי מיגון. כל תחושת הביטחון שלי עוברת כך כרסום ושחיקה. תהליכי ההזדהות האלה הם תהליכים מאוד קשים כי מעבר להזדהות, הם סודקים את התחושה של הביטחון הבסיסי".

אילו תגובות עלולות להתפרץ?

"תגובות של חרדה מאוד גדולה, תחושה ששום מקום לא בטוח, שתיכף יתרגש עלי אסון וטיל יפגע בי או ביקרים לי. ככל שצופים יותר בחדשות, התחושה היא שהאירועים הטראומטיים אופפים אותנו ותחושת ההגנה שלנו נפגעת. עבור מי שנחשף בעברו לטראומה וסובל מתסמינים פוסט טראומטיים, צפייה ממושכת עלולה להחמיר את הטראומה. זה כמו לשבור יד פעמיים; השבר בפעם השנייה קשה יותר לאיחוי, והוא נמצא בסיכון גבוה להתעוררות מחודשת של סימפטומים או החרפה שלהם".

לתקשורת יש תפקיד קריטי בימים האלה. היא מעבירה מידע חיוני, משקפת את המציאות בזמן אמת, מספקת הנחיות בסיסיות כיצד לנהוג.

"אם התקשורת מדווחת, זה דבר אחד; אבל אם היא מדווחת עם מראות מאוד גרפיים, חוזרים ונשנים, באופן טבעי זה סודק את ההגנות שלנו ומועיד אותנו לסבול מטראומטיזציה משנית. התקשורת צריכה לדאוג לרייטינג שלה; כלומר מי יעשה את זה יותר צהוב, מי יראיין אנשים בסיטואציות יותר מזוויעות בזמן אמת, כשעוד לא יבש הדם ואנשים שנפגעו עוד לא מבינים מה קורה איתם. המראות האלה לא עושים טוב לחוסן הנפשי של האוכלוסייה".

מה לגבי סולידריות בחברה, שנוצרת בעקבות הדיווחים?

"סולידריות היא דבר שמחזק, אבל היא גם עלולה להחליש מאוד את ההגנות שלנו ולגרום לנו לסבול מתסמינים. קחי לדוגמה את הרשימה הכתומה שמופיעה בטלוויזיה ומציגה את רשימת היישובים שבהם מופעלת אזעקה באותו רגע. הרשימה הזאת, שכוונתה טובה, באה לעשות שני דברים: ליידע על סכנה וליצור סולידריות; אבל התחושה הזאת היא גם משהו שמפרק את ההגנות. כך גם לגבי אזעקות שמשודרות כל הזמן בכתבות".

"הגוף שלנו בנוי כמו קפיץ", מסבירה ד"ר לביא. "קפיץ יכול להימתח ולהידרך, אבל הוא צריך להשתחרר מתישהו. אם הוא נשאר כל הזמן מתוח, הוא מתחיל להישחק. הטלוויזיה לא מאפשרת לנו את זה. את כל הזמן נמצאת בלופ של אירוע, הוא ה'כאן והעכשיו' שלך, את לא יכולה לצאת מהטראומה"

"אין ספק שהתקשורת מייצרת אצלנו דריכות מתמדת. היא שומרת אותנו בתוך האירוע ולא מאפשרת לנו להירגע", מוסיפה ד"ר לביא מנט"ל. "זה למעשה מייצר מנגנון שקיים בפוסט טראומה: את כל הזמן נמצאת בלופ של אירוע, הוא ה'כאן והעכשיו' שלך, את לא יכולה לצאת מהטראומה ולהבין שהיא נגמרה. העוררות הגבוהה של המוח והגוף נשארת כל הזמן".

ואז זה מסוכן מבחינה נפשית.

"הגוף שלנו בנוי כמו קפיץ; קפיץ יכול להימתח ולהידרך, אבל הוא צריך להשתחרר מתישהו. אם הוא נשאר כל הזמן מתוח, הוא מתחיל להישחק. הטלוויזיה לא מאפשרת לנו את זה. שנית, בגלל המרכיב הוויזואלי שלה, הטלוויזיה חושפת אותנו למראות קשים והרשתות החברתיות אפילו למראות קשים עוד יותר, כי הן בדרך כלל עם פחות צנזורה עצמית כמו שיש לתאגיד אחראי למשל. התמונות הקשות נשארות 'חיות' בתודעה ועלולות לחזור כמו פלאשבק, מבלי שנרצה. יש פונים שמספרים לי שתמונות שהם ראו בנייד חוזרות אליהן בכל פעם שהם עוצמים את העיניים".

"מגדלי התאומים קרסו אלפי פעמים"

בשנים האחרונות עוסקים חוקרים בקשר בין צפייה חוזרת באירועים טראומטיים לתגובות פוסט טראומטיות, שכוללות חרדה, קשיי שינה, קשיי תפקוד ודה-מורליזציה. אחד המחקרים המרכזיים נערך בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שגבו את חייהם של כ-3,000 קורבנות. "מגדלי התאומים קרסו אלפי פעמים", אומרת פרופ' סולומון. "חוקרים מצאו תסמיני פוסט טראומה מובהקים אצל אנשים שגרו רחוק מאוד מניו יורק, ככל שהם ראו יותר פעמים את המגדלים נופלים".

במחקר אמריקאי שנערך לאחר אסון התאומים, הושוו שיעורי התסמינים הפוסט טראומטיים שהתפרצו בקרב אנשים שנחשפו לפיגועים הקטלניים דרך התקשורת, לבין אלו שנחשפו אליהם בפועל. המחקר מצא כי גם מי שנחשף דרך התקשורת סבל מתסמיני PTSD, בעקבות אותה "טראומה בהילוך חוזר". עם זאת, עוצמת התסמינים של האחרונים הייתה נמוכה יותר, והם אף התאוששו מהר לעומת מי שהיה בזירת האסון.

שימו לב לממצאי מחקר אמריקאי שנערך ב-2013, בעקבות פיגוע הטרור במרתון בבוסטון, במהלכו נרצחו שלושה אנשים ונפצעו למעלה מ-250: נמצא כי חשפה יומית בת שש שעות ויותר לטלוויזיה ולרשתות חברתיות, הייתה מסוכנת לצופים אפילו יותר מחשיפה ישירה של מי ששהה במרתון.

בישראל רדופת הטראומות נערכו מספר מחקרים בנושא. מחקר שנערך בשנת 2000, במהלך האינתיפאדה השנייה, מצא כי סטודנטים שצפו זמן רב יותר בטלוויזיה דיווחו על סימפטומים פוסט־טראומטיים ומצוקה נפשית רבים יותר. גם במחקר שערכו פרופ' סולומון ועמיתיה במהלך מבצע "צוק איתן" (2014), נמצא כי תדירות מוגברת של צפייה בחדשות נקשרה לחרדה, פחד בלתי נשלט, קשיי שינה וסימפטומים נוספים של דחק.

פופולרי להאשים רק את התקשורת, אבל מה לגבי האחריות האישית של כל צופה בנוגע למינון המתאים לו לצרוך חדשות? "הקהל השבוי סבור שהחדשות אינן מועילות ואף מזיקות, אך לא יכול להתנתק מהן", כותבות פרופ' סולומון  ופרופ' קרני גינצבורג מאוניברסיטת תל אביב, במאמרן "הסיכון בסיקור טלוויזיוני של אירועי טרור", שפורסם ב-2020 ב"מערכות עורף", ומדגישות כי "האוכלוסייה הישראלית הבוגרת מתקשה למנן את צריכת החדשות בעת משבר... ככל שיש החמרה במצב הביטחוני, כך גדל הביקוש לצפייה בחדשות ונמצא כי כ-75% מהצופים הגדילו את זמן הצפייה הרגיל שלהם".

ד"ר תמר לביא: "בכל התערבויות החירום שאנחנו עושים – בקו הסיוע ובניידות, בדפי מידע ובהסברה, אחד הדברים הראשונים שאנחנו אומרים הוא: 'תכבו את הטלוויזיה'. אנחנו תמיד מבררים כמה ואיך צורכים בבית תקשורת וממליצים לכבות טלוויזיה שדולקת בלי הפסקה"

עוד מציינות החוקרות כי "חוקרים גילו כי מי שצפו בטלוויזיה בסיקורי אסון במשך 12 שעות או יותר, היו בסיכון של פי 3 וחצי להפרעה פוסט־טראומטית מצופים שהקדישו לכך זמן מועט". לכן, הן סבורות, "יש מקום ליידע את הציבור על הנזקים שמגלמת צפייה רבה בחדשות ולהציע להם לצמצם את צריכת החדשות ולהתעדכן באופן ממוקד, בלי לתת לטונים הדרמטיים להשתלט על המחשבה, הרגש והחיים".

החוקרות מדגישות כי קהל הצופים איננו אחיד ברמת הפגיעות שלו וכי ההבדלים נעוצים, בין היתר, בגיל, מגדר, טראומה קודמת ומחלות נפש. נשים ונערות, לדוגמה, פגיעות יותר מגברים ומנערים; היסטוריה של חשיפה לטראומה קודמת, כאמור, מהווה גורם סיכון מוגבר.

ועוד דבר חשוב: בעוד שמחקרים מצביעים על הקשר בין צפייה מרובה באירועים טראומטיים לבין סימפטומים של לחץ ודחק, החוקרים לא יודעים להשיב על שאלה מהותית, האם צפייה בטלוויזיה פוגעת במצבם הנפשי של הצופים, או שמי שבוחרים לצפות בטלוויזיה באופן מוגבר הם אנשים חרדתיים יותר, עם חוסן נפשי נמוך יותר ולפיכך פגיעים יותר.

עם זאת, מחדדת פרופ' סולומון, זה לא שרק אנשים חרדתיים נפגעים - ומי שלא, לא נפגע; אלא זה גם וגם. "אנחנו יודעים שככל שנחשפים יותר, נפגעים יותר. אנשים נבדלים בסגנונות ההתמודדות שלהם ביחס לחיפוש מידע. ככל שאנשים נוטים יותר להפנות את הקשב שלהם לדברים אחרים, כך מצבם טוב יותר. יש את הטיפוסים ה'משגיחים', שמסתכלים על הסביבה וסורקים אותה כל הזמן, מחפשים כל הזמן מאיפה תבוא הסכנה. האנשים האלה גם נוטים יותר לצרוך חדשות, בוודאי על אסונות. באופן טבעי, הם נוטים להעצים כך את החרדה שלהם ולאסוף מידע מעורר חרדה; זה מעגל שמזין את עצמו.

"לעומת זאת, יש את 'המסיחים', שמחפשים כל דבר שיסיח את דעתם מגירויים מעוררי דאגות ואז הם גם צורכים פחות חדשות ובאופן טבעי פחות ניזוקים מהתקשורת".

מה עושים עם הילדים?

גם ילדים ובני נוער עלולים לפתח תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות צפייה ממושכת באירועים קשים. "ילדים יכולים להיות חשופים למראות ולא להבין עד הסוף מה הם רואים", מבהירה ד"ר לביא. "הידיעות לא מתווכות להם, הם שומעים מילים שמבלבלות אותם והם משלימים לבד את המידע מהדמיון הפורה שלהם. ההשלמות האלה, כשהן לא מתווכות על ידי ההורים, יכולות להיות יותר הרסניות ומפחידות מהמציאות. לכן הורים צריכים למנן את הצפייה של הילדים, לתווך להם את המידע ולהעדיף לראות טלוויזיה ללא נוכחותם".

"זה נקרא טראומטיזציה משנית", מסבירה פרופ' סולומון. "אדם לא חייב להיות שורד ישיר של טראומה כדי לסבול מתסמינים. ככל שאני רואה אנשים דומים לי שנחשפים לסיטואציות קשות, כך מחלחלת בי ההכרה שזה יכול לקרות גם לי. מעבר להזדהות התהליכים האלה סודקים את התחושה של הביטחון הבסיסי"

"ילדים מאוד צעירים מסתכלים על המראות האלה וזה נראה להם כמו משחק מלחמה, כי היום רמת האלימות במשחקים שלהם גבוהה", מוסיפה פרופ' סולומון. "אבל ככל שהם גדלים, המודעות גוברת והם מפתחים את היכולת להבין שזה יכול לקרות גם להם, ומה שהם רואים בטלוויזיה זה לא סרט אלא החיים עצמם. טראומה היא הרגע שבו אתה מבין שהחיים שלך שבירים, שהחיים שלך בסכנה. עד שילדים מפתחים את היכולת הזאת של הפשטה, הם בעיקר מגיבים ללחץ של המבוגרים".

ננסה לסיים עם משהו אופטימי. למי שאין רקע של טראומה בעברו, התסמינים האפשריים האלה יעברו מהר, עם תום ימי הלחימה והאזעקות?

"כן. אבל אופטימיות זה גם להגיד לאנשים: השלט נמצא בידיים שלכם. את הטראומה אי אפשר לכבות, אבל את הסיקור שלה אפשר. אפשר לצפות בדברים אחרים שהם משככי חרדה ולא מגבירי חרדה".

"טבע האדם, על פי רוב, מפתיע ביכולת שלו להסתגל באופן בריא ולחזור לתפקד בצורה נורמטיבית ותקינה אחרי אירוע טראומטי", מוסיפה ד"ר לביא ולסיום מתייחסת לאיום הביטחוני המתמשך בדרום: "שם המצב שונה ומורכב יותר כי משך החשיפה ארוך מאוד ואנחנו לא ב'פוסט'. הסכנה בדרום לא חלפה; היא ממשית בתוך מציאות היומיומית של התושבים".