א

חת השאלות שנשאלו בימים האחרונים שוב ושוב באולפני הטלוויזיה, כמו גם בשיחות חולין רבות, הייתה "למה עכשיו"; למה פרצה האש בקרב הציבור הערבי דווקא עתה, כשעל רקע המאבק בקורונה נהנה הציבור הערבי מאהדה רחבה ובכנסת מתרקמת לראשונה שותפות יהודית-ערבית בהקמת קואליציה. זאת הפתעה גדולה, טענו הפרשנים, הפוליטיקאים וראשי הערים.

שיחות עם פעילים חברתיים ערבים וגורמים אחרים מעלות שמבחינתם ולתפיסתם לא היה שום דבר מפתיע בהתפרצות ושמזה זמן רב רווי האוויר אדי דלק שרק מחכים לגפרור. עצם ההפתעה, הם אומרים בכמה ניסוחים, מצביעה על התפיסה היהודית ה"פריווילגית" והמתנשאת ביחס לערבים. רשימת הסיבות שעליהן הם מצביעים ארוכה ולא מאוד מפתיעה: חוק הלאום, עלייה דרמטית בפשיעה האלימה, אבטלה, תשתיות לקויות, בעיות בדיור, עסקת המאה של טראמפ וגם גזענות כמעט יומיומית שהם חווים בישראל. רמת האמון בממשל הישראלי, הם מוסיפים, מעולם לא הייתה גבוהה אך גם המעט שהיה נעלם בשנים האחרונות בשל העדר המשילות במגזר ולהבדיל גם בשל היעדרה של הנהגה ערבית חזקה.

פעילים חברתיים בלוד משתמשים בירי במוסא חסונה, שנורה למוות במהלך הפגנה בעיר, כדי להדגים את ה"זנב הארוך" של התחושות שהם מתארים. חסונה הם אומרים נורה למוות בשכונת רמת אשכול, לא רחוק מהמכינה הקדם צבאית מעוז שהוקמה לפני כעשור. בעבר הרחוק הייתה רמת אשכול שכונה יהודית שדיירה עזבו אותה ובמקומם נכנסו משפחות ערביות מהמעמד הבינוני והנמוך. כשהוקמה המכינה הגיע לבקר בה מי שהיה הרב הראשי לצה"ל דאז, כיום השר לענייני ירושלים, רפי פרץ, שכינה את המכינה "התרופה האמיתית למצב הבעייתי בשכונת רמת אשכול". אלא ש"התרופה", לטענת הפעילים, רק העמיקה את הקרע ביחסי יהודים ערבים בתחומים רבים. כך למשל, הם מספרים, במתנ"ס השכונתי ישנה חלוקה ברורה בין הקומות שבהן ילדים יהודים מקיימים את חוגיהם לקומות של הילדים הערבים. ההתערבבות אסורה בתכלית.

הציוץ של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה לאחר הירי, הם מוסיפים, רק מאמת מבחינת התושבים את תחושות חוסר האמון והקיפוח. השר צייץ שיש לשחרר את היורים בשל העובדה שפעלו להגנה עצמית, אף שבזמן הציוץ הדבר כלל לא היה ברור.

"סיר הלחץ של לוד הולך וגדל כבר הרבה מאוד זמן. הגרעינים התורניים שנכנסים לשכונות הערביות בערים המעורבות מייצרים פרובוקציות. התושבים הערבים רואים איך הילדים המפונקים של המדינה נכנסים לשכונות שלהם ועל חשבונם זוכים לתקציבים, בתים, תשתיות. סמוטריץ' ובן גביר היו אורחים של ראש העיר לוד רק לפני שבוע, והיה דיבור על הטרור הערבי שהוא למעשה הזיקוקים שירו לכבוד רמדאן. ואז הגיע המקרה של שייח ג'ראח והבנו שזה קורה גם בירושלים וזה הבעיר את הכל", אומרת מהא אלנקיב פעילה פוליטית וחברתית בלוד.

"אפשר לומר ששייח' ג'ראח היה טריגר, שהאש בהר הבית הייתה טריגר, אבל הסיפור הוא המכלול השלם. זו כמעט אנרכיה, בלי יד מכוונת רק עם הרבה מאוד כעס של צעירים שיוצאים לרחובות ולא רואים אף אחד ממטר" מוסיף ג'לאל בנא, יועץ אסטרטגי ובעל משרד יחסי ציבור.

בנא הסתובב בשלישי בלילה בעיר מגוריו עכו בתחושה קשה. אורי בורי ומרקטו, מסעדות מוכרות בבעלות יהודית, נשרפו על ידי רעולי פנים, ורחוב ויצמן המרכזי נראה כמו זירת קרב. "שימי לב שזה קורה פתאום בערים מעורבות, ערים שנשלטות על ידי ראשי עיר מהימין שיש להם קשרים ועוצמה. גם אם הם עושים מאמץ לגשר על פערים אף אחד לא באמת מצליח למחוק הזנחה של 70 שנה".

שייח ג'ראח והבית של סבתא

המאבק בשייח ג'ראח, אומרים הגורמים השונים, היה טריגר מרכזי בהתלקחות אך כמו בנושאים אחרים, גם במקרה הזה הרקע משמעותי לא פחות מהאירוע.

התקשורת הישראלית, ודרכה גם הציבור הרחב, מיעטו לעסוק במאבק בין עמותות ימין לבין משפחות ערביות בשייח ג'ראח. כאשר הגיע הנושא לכותרות היה זה סביב המכות שספג בהפגנה ח"כ עופר כסיף מהרשימה המשותפת משוטרים, וכאשר ח"כ איתמר בן גביר מעוצמה יהודית הודיע שהוא מעביר לשכונה את לשכתו.

הפעילה מהא אלנקיב: "סיר הלחץ של לוד הולך וגדל כבר הרבה מאוד זמן. הגרעינים התורניים שנכנסים לשכונות הערביות בערים המעורבות מייצרים פרובוקציות. התושבים הערבים רואים איך הילדים המפונקים של המדינה נכנסים לשכונות שלהם ועל חשבונם זוכים לתקציבים, בתים, תשתיות. סמוטריץ' ובן גביר היו אורחים של ראש העיר לוד רק לפני שבוע"

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק", אומר בזעם א', צעיר בשנות ה 20 מהצפון שהשתתף בהפגנות בחיפה. לדבריו מבחינת כל ערבי אזרח ישראל זהו לא רק מקרה מובהק של לקיחה מהפלסטינים והעברה למתנחלים אלא גם חיטוט בפצע ישן: "70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים?".

על השאלה איך הכעס שהוא מפגין מסתדר עם הגיל הצעיר יחסית של רבים מהמפגינים שנולדו כחמישה עשורים אחרי מלחמת השחרור ובמציאות שונה לחלוטין, הוא עונה ש"הצעירים האלה לא שכחו את הנכבה, הם זוכרים את ההיסטוריה כי היא לא רחוקה. הם שמעו מסבתא על הבית ביפו, הם מרגישים זיקה לסיפור ההיסטורי וכשהם רואים מה שקורה בשיח ג'ראח זה מתעורר".

רשתות חברתיות והעדר הנהגה

האירועים האלימים במזרח ירושלים, ובהמשך בערים מעורבות, זכו לסיקור תקשורתי נרחב ולתפוצה רחבה גם ברשתות החברתיות. מטבע הרשתות הנרטיב השולט בשיח שבקרב הצעירים הערביים שניזונו מהן היה שונה לחלוטין, קיצוני ומלהיט. בסוגריים יש להוסיף כי מדובר במהומות המשמעותיות הראשונות במגזר הערבי שבהן לרשויות הישראליות אין את היכולת לפקח או להתערב במידע שמגיע לשטח הבוער.

ג'לאל בנא: "המנהיגות הפוליטית לא משפיעה על הדור הצעיר. ישנו ואקום מנהיגותי בחברה הערבית מכל הכיוונים. מצד המדינה אין משילות והצעירים לא רואים במשטרה שום גורם חיובי, שירותי או הרתעתי. מהצד השני הם לא מובלים על ידי מנהיגים בשום דרך והתחושה היא שהמרחב הכללי הציבורי לא שייך להם ולא קשור אליהם"

"לי אין טיקטוק אבל הסרטונים תיעדו את מה שקורה וצעירים ראו את זה" מספר העיתונאי ינאל ג'בארין. הוא מסתובב בימים אלה בין ההפגנות השונות בארץ וקובע, כמו כל מי שהתראיין לכתבה, שלא הייתה יד מכוונת ולא הייתה הנהגה. "זו מחאה אותנטית של צעירים שיוצאים לרחוב", הוא אומר.

ובעוד הרשתות מלבות את האש נבחרי הציבור הערבים העדיפו לשתוק. "המנהיגות הפוליטית לא משפיעה על הדור הצעיר. ישנו ואקום מנהיגותי בחברה הערבית מכל הכיוונים. מצד המדינה אין משילות והצעירים לא רואים במשטרה שום גורם חיובי, שירותי או הרתעתי. מהצד השני הם לא מובלים על ידי מנהיגים בשום דרך והתחושה היא שהמרחב הכללי הציבורי לא שייך להם ולא קשור אליהם", אומר בנא.

ניסיון לנתח את ההתנהלות ברשתות החברתיות מעלה שמעבר לסיבות ה"כלליות" שתוארו בתחילת הכתבה, בכל עיר ועיר היו גם נסיבות מקומיות שהתפשטו במהירות דרך הרשתות החברתיות. כך למשל בלוד, מעבר לתחושות הקיפוח, מתארת אלנקיב נקודות חיכוך מתמשכות "כולל כניסה של שוטרים למסגדים לפני שבוע בזמן הרמדאן. זה היה מקרה שלא דווח בתקשורת אלא רק ברשתות והסעיר את התושבים".

ציבור המפגינים בלוד כלל בעיקר צעירים מחתך סוציו-אקונומי נמוך ובתחילת ההפגנות השתתפו בהן גם נשים. בחיפה היו אלה בעיקר סטודנטים בעלי מודעות פוליטית וחברתית וההפגנות התנהלו באיפוק יחסי. ביפו היה הרקע להפגנות מצוקת הדיור והכעס על הגרעין התורני. "כל מקום והמאבקים הלוקליים שלו", אומר ג'בארין, ומציין שהמהומות במסגדי הר הבית היו מבחינות רבות סוג של שריקת פתיחה משותפת להפגנות המקומיות ולא אירוע על רקע דתי.

חוק הלאום וכבוד אזרחי או אישי

"כשאתם מדברים עם ערבים אתם אוהבים לדבר על הכבוד הערבי, אז אני אדבר איתך על זה. יש כבוד אזרחי ויש כבוד אישי. הכבוד האזרחי שלנו נפגע כשעבר חוק הלאום. החוק לא הגדיר מי יהודי ומי ערבי, אלא הגדיר מי יהודי ואת כל היתר כלא-יהודים. הגדרתם אותנו על דרך השלילה ולא על שום מי שאנחנו. שפה שהיא על דרך השלילה היא שפה פשיסטית שהפכה לשגרה שלא רואה את הזהות שלנו. הכבוד האזרחי שלנו נפגע כשדיברו על עסקת המאה ועל חילופי שטחים כאילו אנחנו עדיין באיזה שיח קולוניאליסטי של המאה ה-19. וזו רשימה חלקית מאוד. ושכל זה קורה נפגע גם הכבוד, במובן של 'דיגנטי', של כל אחד ואחת מאיתנו".

את הדברים הללו אומר א', משפטן ערבי צעיר. יחד עם חבריו, כולם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות ובעלי הכנסה גבוה, הוא יצא בימים האחרונים להפגין.

על השאלה איך הכעס שהוא מפגין מסתדר עם הגיל הצעיר יחסית של רבים מהמפגינים שנולדו כחמישה עשורים אחרי מלחמת השחרור, ובמציאות שונה לחלוטין, עונה א' ש"הצעירים האלה לא שכחו את הנכבה, הם זוכרים את ההיסטוריה כי היא לא רחוקה. הם שמעו מסבתא על הבית ביפו, הם מרגישים זיקה לסיפור ההיסטורי וכשהם רואים מה שקורה בשיח ג'ראח זה מתעורר"

א' מתאר מציאות שבה אין עוד פחד מהרשויות הישראליות, פחד שלדבריו היה מושרש בחלק מדור ההורים והסבים. "המפגינים יודעים מה הזכויות שלהם. הם גרים כאן, הם רוצים את מה שמגיע להם. בהפגנות שמעתי אנשים אומרים אחד לשני 'אל תפחד מהמשטרה. יש לך סטארט-אפ והמדינה צריכה ורוצה אותך'", הוא אמר. רוב הקהל בהפגנות, הוא מוסיף, הם אולי צעירים שחשים חוסר זהות וניכור ורוצים לפרוק את זעמם, אך לצידם יש גם אנשים כמוהו - משכילים ומצליחים שגורלם אולי שפר עליהם אך הם עדיין מזדהים עם הזעם.

א' לא רואה סתירה בין המהומות לבין הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית שבה לראשונה מעוניינת מפלגה ערבית להיות חלק מהקואליציה. לדבריו המהומות והפוליטיקה הם חלק ממגמה שמצביעה על רצונם של ערביי ישראל לקבל את זכויותיהם.