"

זוהי שעת חירום לאומית. אנחנו נמצאים בשיאה של מלחמה מתמשכת - מלחמת הקורונה. זאת מלחמה על הכלכלה, על הבריאות. זו מלחמה על החיים". את הדברים הללו נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-24 בספטמבר 2020, ערב כניסתו לתוקף של סגר הקורונה השני, וקשה לפספס את המילה שחוזרת על עצמה ארבע פעמים רק בפסקה זאת: מלחמה. גם במחקרה של פרופ' ענת גסר-אדלסבורג מאוניברסיטת חיפה, שבדקה את התנהלות ראש הממשלה בימי הגל הראשון בין מארס ליוני, המגמה הייתה דומה: ערבוב בין הטרמינולוגיה הרפואית שישראל אינה מורגלת בה, לבין זו הצבאית שישראל מכירה היטב ואשר מפעילה את אזרחיה במצבי חירום, עם מילים כמו מלחמה, מאבק, אויב וכמובן השורש נ.צ.ח כל הדרך אל התוצאה המיוחלת.

אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. בדיוק שנה לפרוץ מגיפת הקורונה בישראל, אין ספק שמדובר במלחמה בריאותית שטרפה את הקלפים ושינתה את המציאות ללא הכר. אבל בעוד שבמלחמה משאבי האומה מופנים באופן מלא אל מערכת הביטחון והצבא על מנת להתגונן מפני האויב; הרי שמערכת הביטחון התורנית, יחד עם הפיקודים, הגיסות והאוגדות - הווה אומר בתי החולים ברחבי הארץ (לצד קופות החולים כמובן) - נאלצים מזה שנה להילחם לא רק מול מגיפה עולמית בחוסר ציוד ותקציבים ועם כוח אדם מדולל ומותש, אלא גם מול המדינה עצמה.

ישראל היא מדינה שהאבסורד אינו זר לה, ובכל זאת, כשהיא נמצאת בעיצומו של משבר הבריאות החמור בתולדותיה, עם למעלה מ-5,400 מתים וכאלף חולים במצב קשה, התמונה של מנהלי בתי חולים יושבים ימים ארוכים במאהל מחאה בינואר האחרון, בשיאו של גל תחלואה, מתחננים לתקציבים כדי לשלם לצוותים הרפואיים ולספקי הציוד והתרופות, פוררה אפילו את האבסורד לרסיסים. די להעלות על הדעת את אלופי המטה הכללי של צה"ל מסתודדים במאהל מחאה בירושלים בתחינה לתקציב לתחמושת שאוזלת, בשעה שצבאות אויב מסתערים על ישראל, על מנת להפנים את החידלון.

הנה דברים שאמר פרופ' עופר מרין, מנכ"ל בית החולים שערי צדק הירושלמי, בוועדת כנסת אליה הוזמן בספטמבר החולף: "רק תסתכלו על הכותרת של הוועדה: 'הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית'. זה כמו להגיד לרמטכ"ל באמצע מלחמה: 'אדוני, בוא תתחיל להתייעל'. אני באמת מנסה להישאר מנומס, יעלה על הדעת להגיד לי, כשאני מנסה להיערך לקלוט את העיר שיש בה הכי הרבה תחלואה, 'בוא תתייעל'?".

האם ניתן היה לצפות ליותר נדיבות כלפי מערכת הבריאות מצד קברניטי המדינה ועל הדרך גם לקיצור המאבקים הממושכים שמנהלי בתי חולים נדרשו לנהל? השאלה הזאת מתחדדת על רקע מיליארדי השקלים שצה"ל דורש (שוב) בשנה האחרונה, כתוספת לתקציב הביטחון, שראש הממשלה תומך בה. מטוסי קרב זה חשוב, גם צוללות, אבל מה עם המלחמה על החיים? היעלה על הדעת מצב שבו אמבולנסים ממתינים שעות מחוץ לבתי החולים, כפי שראינו במהלך החודש שעבר, כדי לאשפז חולי קורונה במחלקות הקורסות?

"בתחילת המגיפה אמרו למנהלי בתי החולים – תתקדמו, תעשו כל מה שצריך, תנו יחידות לטיפול נמרץ, תכשירו חניונים, תבנו תשתיות", מספר לשומרים ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה ומנהל היחידה לנוירוכירורגיה ילדים בשיבא ומ"מ יו"ר ההסתדרות הרפואית. "כשהמנהלים באו לקבל את הכסף בחזרה אמרו להם - סליחה, אין, לא מקבלים. זו מציאות עגומה שמנהל בית חולים, במקום לנהל רפואית את בית החולים, צריך לראות מאין יבוא עזרו לשלם לעובדים את המשכורות של החודש הקרוב".

"בתחילת המגיפה אמרו למנהלי בתי החולים – תתקדמו, תעשו כל מה שצריך, תנו יחידות לטיפול נמרץ, תכשירו חניונים, תבנו תשתיות", מספר ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה. "כשהמנהלים באו לקבל את הכסף בחזרה אמרו להם - סליחה, אין, לא מקבלים. זו מציאות עגומה"

לא מדובר בדיון תיאורטי, אלא בכזה המשפיע על החיים - והמוות - של כולנו. בישראל, על אף חוק בריאות ממלכתי והמערכת שזוכה למחמאות אינספור על מבצע החיסונים המוצלח שהוציאה אל הפועל, ישנם 20% תמותה שלא לצורך בקרב חולי קורונה - פועל יוצא של מחסור בכוח אדם ומשאבים בבתי החולים. אולי צריך לקרוא זאת שוב על מנת להפנים: אחד מכל חמישה אנשים, מתוך למעלה מ-5,400 איש שמתו מקורונה, יכול היה להינצל - כפי שעולה מנתוני מחקר שפרסמה לראשונה העיתונאית רוני לינדר בינואר ב-TheMarker. המחקר בראשות פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן, יחד עם צוותי חוקרים גם מאוניברסיטת תל אביב ומהטכניון, מצא כי מבין 620 ישראלים שמתו מקורונה בבתי החולים בין 9 בספטמבר ל–28 באוקטובר — ייתכן שכ-130 מתו שלא לצורך.

החולים הכרוניים: כל בתי החולים בישראל גרעוניים

מערכת הבריאות נכנסה אל המגיפה כשהיא מורעבת כרונית מבחינה תקציבית. בתי החולים בישראל, בהם מתמקד הדוח המיוחד של שומרים לציון שנה לפרוץ הקורונה, נמצאים בגירעון כדרך שגרה. הם לא נקלעים אליו מכורח נסיבות חריגות דוגמת הקורונה או מצב חירום אחר; זו הדרך שסללה להם המדינה.

מערך האשפוז בישראל מונה 27 בתי חולים כלליים (לא כולל בתי חולים גריאטריים ופסיכיאטריים). 11 מהם נמצאים בבעלות ממשלתית (ובהם תל השומר, איכילוב, וולפסון ורמב"ם); שמונה נמצאים בבעלות שירותי בריאות כללית (ובהם בילינסון, מאיר, סורוקה וקפלן), ושמונה הם ציבוריים עצמאיים (על שבעה מהם, זולת אסותא אשדוד שבבעלות מכבי, נפרט בהרחבה בהמשך). המשמעות היא שבתי החולים בארץ מנוהלים על פי שלוש מערכות שונות, שמעמדן ותקצובן שונה.

נקדים ונכתוב בפשטות: כולם גרעוניים. על פי דוח מבקר המדינה מ-2020, כבר יותר מעשור שבתי החולים מדווחים על גירעונות, כאשר ההערכה היא שהגירעון הכולל שלהם מסתכם בכל שנה בסכום הנע בין ארבעה לחמישה מיליארד שקלים. על פי דוח שפרסם משרד הבריאות בינואר, המתייחס אל 2018, גירעון בתי החולים הממשלתיים הסתכם בכ-1.9 מיליארד שקלים באותה השנה; של בתי החולים בבעלות הכללית ב-2.2 מיליארד שקלים ושל בתי החולים הציבוריים עצמאיים בחצי מיליארד שקלים.

על אף חוק בריאות ממלכתי והמערכת שזוכה למחמאות אינספור על מבצע החיסונים המוצלח שהוציאה אל הפועל, על פי מחקר ישראלי שפורסם לאחרונה, ישנם 20% תמותה שלא לצורך בקרב חולי קורונה - פועל יוצא של מחסור בכוח אדם ומשאבים בבתי החולים. ייתכן שאחד מכל חמישה אנשים שמתו מקורונה יכול היה להינצל

את הגירעונות של בתי החולים הממשלתיים סוגרת בכל שנה המדינה, שמזרימה להם כספים (ומשמשת גם כבעלים שלהם וגם כרגולטור; בעיה כרונית שנידונה רבות ועדיין לא נפתרה). בתי החולים של הכללית מקבלים סיוע מבעלת הבית שלהם - הקופה, וסיוע חלקי מתקציב המדינה. הצלע השלישית, בתי החולים הציבוריים עצמאיים, שמנוהלים על ידי עמותות או מוסדות ללא כוונת רווח, אינם זכאים לסיוע קבוע מהמדינה. סיוע כזה ניתן להם לעיתים במסגרת תוכניות הבראה או מבחני תמיכה ומותנה ביעילותם. כבר שנים שהם מבקשים תקצוב שוויוני לבתי החולים הממשלתיים, מגדירים עצמם כ"בן חורג" במערכת הבריאות. עם זאת, הם נהנים מכמה יתרונות שאין בבתי החולים הממשלתיים, ביניהם האפשרות לספק שר"פ (שירותי רפואה פרטית) והעובדה ששכר העובדים אינו מוגבל על ידי שירות המדינה.

ב-2020, שנת הקורונה הראשונה, דיווחו בתי החולים על גירעונות גדולים מתמיד, בעקבות זינוק בהוצאות וירידה חדה בהכנסות. להפסדים הגדולים יש מספר סיבות: הפסקת פעילות אלקטיבית (ניתוחים לא דחופים) במשך מספר חודשים, כפי שהנחה אותם לעשות משרד הבריאות; ירידה בפעילות במרפאות חוץ, ירידה בפניות למיון כתוצאה מחשש מצד מטופלים להגיע, פגיעה בפעילות תאגידי הבריאות המאפשרים לבתי החולים להציע שירותים רפואיים בשעות אחר הצהריים; תיירות מרפא שנעלמה כמעט כליל, עצירת תרומות מחו"ל וירידה בהכנסות של קניונים, בתי מלון וחניונים שנמצאים בשטחי המוסדות.

לצד זאת, בתי החולים נדרשו להוצאות רבות כגון בניית מחלקות ותשתיות קורונה, הכשרת מיטות, רכישת ציוד מיגון, גיוס מאבטחים ופקחים וחתימה על הסכמי שכר קיבוציים מיוחדים לתקופת הקורונה. בקיץ, לאחר הגל הראשון של המגיפה וההיערכות לגל השני, העריכו בבתי החולים את הגירעון שנוצר בכלל בתי החולים בכ-2 מיליארד שקלים נוספים. עוד טענו כאמור, כי השיפוי שהובטח להם על הוצאות הקורונה בושש להגיע, וכי היה צריך לנהל קרב מול האוצר כדי לקבל אותו.

חלק מבתי החולים דיווחו על אי ספיקה, עד כדי קריסה, כאשר יש להבין שאיתנותם של בתי החולים מהווה חלק מהשיקולים להכניס מדינה שלמה לסגר ולהקפיא את הכלכלה, החינוך והפנאי.

"המגיפה ששטפה אותנו הצריכה השקעת משאבים לטווח הקצר וכולם עסוקים בטיפול בקיים", אומר פרופ' שוקי שמר. "משרד הבריאות לא עוסק היום בבניית אסטרטגיה רב שנתית של מערכת הבריאות. מה יקרה בשנה הקרובה? תוכניות יש הרבה, אבל לא בטוח שיהיה קשב לטפל במערכת בטווח הארוך, בוודאי כשברקע יש בחירות והקמת ממשלה"

"לסגרים יש שתי סיבות: הראשונה היא לעצור את התפשטות המחלה והשנייה היא לשטח את העקומה ולאפשר למערכת הבריאות לספוג את התחלואה ולטפל בה, כך שיהיו מספיק רופאים, אחיות, מיטות וכו'", אומר לשומרים פרופ' גבי בן נון, מומחה לכלכלת בריאות, מאדריכלי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולשעבר סמנכ"ל במשרד הבריאות. "המרכיב הזה, שהוא המרכיב של הזנחת מערכת הבריאות כנימוק לעשות סגר, קיים בארץ הרבה יותר ממקומות אחרים כי התשתיות פה נשחקו. אחרת לא היו מדברים על זה שהמערכת תקרוס והיה אפשר לספוג יותר תחלואה ולטפל בה בצורה סבירה בתשתיות קיימות".

"כלקח מהקורונה אנחנו חייבים להבין שלא פעם הנושא של קריסת בתי חולים עמד על הפרק ובגלל זה נכנסנו לסגרים שהם הרסניים מבחינה חברתית", מסכים פרופ' נדב דוידוביץ', מומחה בבריאות הציבור ובאפידמיולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון וחבר בקבינט הקורונה. "הקורונה הגיעה ושיקפה מצב של מערכת בריאות שהוזנחה. זה קצת נס שהמערכת פועלת כמו שהיא פועלת".

דוידוביץ' מזכיר את הסיפור על הסוס שבכל פעם קיצצו לו עוד ועוד מהמספוא, כיוון שראו שהוא ממשיך לתפקד במסירות, עד שמת. לדבריו, "במהלך השנים נושאים כמו הגדלת מספר המיטות בבתי החולים, הכשרה של כוח אדם ותקנים, שירותי בריאות הציבור, מעבדות ועוד נרמסו וקוצצו. מדובר בתת השקעה יחסית לעולם אם משווים ל-OECD. למזלנו בשנים האחרונות גם האוצר הבין שיש לדברים האלה השלכות, והייתה גם ועדת גרמן לחיזוק המערכת הציבורית, אבל זו טיפה בים. כל עוד לא תהיה הגדלה של העוגה ושינוי בסדרי העדיפויות במדינה, אנחנו נהיה תקועים באותו מצב".

הנה עוד מצב אבסורדי שזימנה הקורונה: בית החולים הציבורי עצמאי לניאדו בנתניה פנה בדצמבר לגיוס המונים לטובת הקמה של מחלקת טיפול נמרץ חדשה, לאחר שהאוצר סירב להגדיל את תקציבו, בטענה כי בית החולים נמצא בהסכם הבראה ולא עמד במחויבויות שלו

עד כמה סדרי העדיפויות לקויים? הנה עוד מצב אבסורדי שזימנה הקורונה: בית החולים הציבורי עצמאי לניאדו בנתניה יצא בדצמבר החולף בצעד חריג במערכת הבריאות. הוא פנה לגיוס המונים לטובת הקמה של מחלקת טיפול נמרץ חדשה, לאחר שהאוצר סירב להגדיל את תקציבו, בטענה כי בית החולים נמצא בהסכם הבראה ולא עמד במחויבויות שלו. הגיוס הצליח, אבל סימני השאלה צריכים להיות על הדרך שבה בית חולים בישראל מתפתח ומתאים את עצמו לצרכי השעה.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה מנהל בית חולים נדרש לגייס כספים בעצמו, אל מול צורך לאומי. ב-2014 נדרש מנהל בית החולים ברזילי באשקלון לממן חמישית מתקציב המיגון שלו מתרומות, אחרי שנים שבהן היה נתון בקו האש של טילים מעזה. "לא ייתכן שבית חולים, שלפי תרחיש ממשלתי אמור לתת מענה במצבי חירום, יכתת רגליו בחיפוש אחר תרומות", אמר אז מנכ"ל ברזילי. שם המנכ"ל הוא פרופ' חזי לוי, כיום מנכ"ל משרד הבריאות.

"תעזרו לנו, אנחנו לא מסוגלים לנשום יותר"

ה"קבצנים" הראשיים במערכת הבריאות בתקופת הקורונה הם מנהלי שבעת בתי החולים הציבוריים עצמאיים: הדסה, שערי צדק, לניאדו, מעיני הישועה ושלושת בתי החולים בנצרת (האנגלי, הצרפתי והמשפחה הקדושה), וזאת חרף העובדה שהם מחזיקים בכ-20% ממיטות האשפוז במדינה (הממשלתיים מחזיקים ב-50% והיתר כללית). כבר שנים שבתי החולים הציבוריים עצמאיים טוענים כי רק הם מתמודדים "בצורה אמיתית" עם גירעונות, כי להם אין "אבא ואמא" שיכסו את הגירעון בסוף השנה.

מה השתנה בקורונה? ההפסדים הגדולים והצניחה בהכנסות הביאו אותם "משפת תהום אל תהום", כלשונם. במשך כחצי שנה עלו שוב ושוב לפגישות ולדיונים בירושלים. האמירות היו חריפות וחריגות. "קיבלנו סכין בגב ממשרד האוצר, אני מתבייש להיות מנהל בית חולים בשנה זו", אמר מנהל בית החולים האנגלי בנצרת, פרופ' פהד חכים, בדיון שנערך באוגוסט בוועדת הכספים.

"אמרתי לאוצר: הדיון הוא בינכם לבין עצמכם", אומר פרופ' פהד חכים, מנהל בית החולים האנגלי בנצרת. "לא יכול להיות שאני אחראי על המטופל שמגיע אליי ואין לי תקציב. אני לא יכול לתת לו מים בלי לקנות אותם, חשמל בלי לשלם עליו. להגיד לאנשים שלי, שמסתכלים לווירוס בעיניים, שאני מקצץ להם"

"הקורונה הביאה אותנו למקום בלתי אפשרי", אומר פרופ' חכים לשומרים. "המערכת נכנסה מורעבת למגיפה והפערים פשוט צפו. באנו עם האמת ושמנו אותה על השולחן. אמרתי לאוצר: הדיון הוא בינכם לבין עצמכם. אנחנו הצינור לבריאות של האוכלוסייה בישראל; אתם תחליטו איזו בריאות אתם רוצים לה. אתם לא יכולים להבדיל בין אחריות לבין תקצוב. לא יכול להיות שאני אחראי על מטופל שמגיע אליי ואין לי תקציב. אני לא יכול לתת לו מים בלי לקנות אותם, חשמל בלי לשלם עליו. בבית החולים שלי, אני לא רוצה להגיד לצוות, לאנשים שמסתכלים לווירוס בעיניים, שאני מקצץ להם חצי תורן או מוריד אחות ממשמרת, שזה בסוף מתורגם לבעיה בבריאות".

בית החולים בניהולו של פרופ' חכים הפך לאחד העמוסים בגל השלישי, עם 100% תפוסה. "הצלחנו לקבל את כל מי שהגיע", הוא אומר. "כמנהל, אתה מחליט להיכנס מתחת לאלונקה. אתה יודע שאתה נכנס לגירעון, שאתה מפסיק פעילויות, מפסיד לידות, אתה יודע הכול וזה קשה מהבחינה הזאת שאנחנו במערכת בבחינת יתומים, אין לנו הורים שיכסו הפסדים".

במשרד הבריאות העלו פתרונות למצוקת בתי החולים. בין היתר, במסגרת דיוני התקציב, ביקשו להקצות להם מיליארד שקלים אך נתקלו בהתנגדות האוצר, וכן לקבוע מנגנון פיצוי בעקבות המגיפה. אבל מהר מאוד נקבע שישראל תלך לבחירות, תקציב מדינה אין, וההתנהלות נעשית עם תקציב המשכי ומוגבל.

"אי אפשר להגיד למנהלי בתי חולים שהם לא התכוננו ולירוק להם בפנים", אומר פרופ' יואל דונחין. "במקום ששרי הבריאות והאוצר יבואו למנהלי בתי החולים ויגידו להם: תגידו מה אתם צריכים, נפתח את מחסני החירום, נדפיס כסף... על הוצאות ביטחון אין לאף אחד שאלות, אבל חירום זה לא רק טילים"

לאחר חודשים ארוכים של דרישות שלא נענו, הקימו שבעת מנהלי בתי החולים הציבוריים עצמאיים אוהל מחאה מול מטה האוצר. זה קרה כאמור בינואר, כשהקורונה השתוללה ורשמה שיאי תחלואה, בעיקר בירושלים - שם פועלים הדסה בניהולו של פרופ' זאב רוטשטיין ושערי צדק בניהולו של פרופ' מרין. בשיאו של המאבק הודיעו המנהלים כי בתי החולים בניהולם לא יקבלו אמבולנסים וחולים חדשים, אלא במקרים מצילי חיים. שוב ושוב חזרו על המילה "בושה".

הנה כמה ציטוטים: "המצב הזה לא נתפס. זה פשוט חלום רע... אני מתבייש להגיד לעובדים שלי – אין לי איך לשלם לכם", תיאר אז פרופ' רוטשטיין. "אין לנו יותר הכנסות", אמר ד"ר אברהים חרבג'י מנהל בית החולים המשפחה הקדושה. "אי אפשר לנהל את המלחמה בלי תחמושת. ראש הממשלה, שרי האוצר והבריאות - תעזרו לנו, אנחנו לא מסוגלים לנשום יותר".

גם אם מדובר בנאומים מתוכננים היטב ומתוקשרים, ולמרות שישראל ידעה בעבר מאבקי רופאים חריפים שכללו הפגנות ושביתות רעב, זו הפעם הראשונה שבה שבעה מנהלי בתי חולים עושים יד אחת במאבקם בממשלה. את זה בדיוק גם ניסה האוצר למנוע; קל יותר להתמודד עם כל מנהל בנפרד מאשר עם כוח שטוען לאחריות על כ-2.5 מיליון תושבים.

לדברי גורם מקורב לנושא, אנשי האוצר ניהלו שיחות נפרדות ופגישות ליליות דחופות עם חלק משבעת המנהלים. בין היתר טענו שמנהל בית חולים אחד "עושה סיבוב" על האחר; שלא כדאי ללכת עם המנהל ההוא; שלא משתלם לבתי החולים הקטנים להתערבב במאבק עם הגדולים ולהפך.

"הקורונה צריכה ללמד אותנו לקח"

הניסיון ל'הפרד ומשול' לא צלח. עד הקורונה, כל מנהל בית חולים נלחם את מלחמתו בנפרד; כעת כשעשו יד אחת השיגו, בסוף ינואר, את הכסף. על פי ההסכם, בתי החולים הציבוריים עצמאיים יקבלו מהמדינה תוספת תקציב של 960 מיליון שקלים לשנת 2021. במסגרת ההסכם אף הוחלט כי תוקם ועדה ציבורית שתבחן את מעמדם ואת הצורך להחיל שוויון בין כלל בתי החולים בארץ, ותגיש המלצות לקראת דיוני התקציב הבאים.

"העברנו מעל למיליארד שקלים למשרד הבריאות כדי לתגבר את בתי החולים. אני התגייסתי באופן אישי כדי לסייע לבתי החולים הציבוריים", אמר שר האוצר ישראל כ"ץ, עם סיום המאבק והוסיף כי "מערכת הבריאות הייתה צריכה להיערך יותר טוב בנושא ספיקת בתי החולים".

"אי אפשר להגיד למנהלי בתי חולים שהם לא התכוננו ולירוק להם בפנים", מתייחס לכך פרופ' יואל דונחין, מומחה בהרדמה וטיפול נמרץ, לשעבר מהדסה והאוניברסיטה העברית, שעוסק בהיסטוריה של הרפואה. "במקום ששרי הבריאות והאוצר יבואו למנהלי בתי החולים ויגידו להם: תגידו מה אתם צריכים, נפתח את מחסני החירום, נדפיס כסף... אבל לא. על הוצאות ביטחון אין לאף אחד שאלות, אבל חירום זה לא רק טילים, זה גם אסון המוני ומגיפה.

"אחרי שהקורונה תסתיים, תהיה מגיפה אחרת", ממשיך פרופ' דונחין, "ובינתיים המערכת לא קורסת – היא קרוסה ומה שעושים לבתי החולים בקורונה זה כיבוי שריפות. ברפואה יש תרופות שיש להן מחצית חיים קצרה; כל זמן שהן מטפטפות הן פועלות, אבל אם מפסיקים את הטפטוף הן מפסיקות. מערכת הבריאות צריכה להיות עם טפטוף של תקציב כל הזמן, ובמקביל עם בקרה עליה ועל המשכורות שהיא משלמת".

"כלקח מהקורונה אנחנו חייבים להבין שלא פעם הנושא של קריסת בתי חולים עמד על הפרק ובגלל זה נכנסנו לסגרים שהם הרסניים מבחינה חברתית", אומר פרופ' נדב דוידוביץ'. "הקורונה הגיעה ושיקפה מצב של מערכת בריאות שהוזנחה. זה קצת נס שהמערכת פועלת כמו שהיא פועלת"

"היה אפשר לסיים את הסאגה הזאת הרבה יותר מוקדם", אומר פרופ' חכים. "לפחות חצי שנה אנחנו בישיבות עם משרדי האוצר והבריאות. לא היו חייבים להגיע למצב שאמבולנסים לא יכולים להגיע לבתי חולים ולא היה ציוד וחשמל".

איך הרגשת ברמה האישית, כרופא?

"למדתי רפואה בירושלים, גדלתי בהדסה ובשערי צדק, ואנשים שישבו איתי באוהל היו המורים שלי. היה לי קשה מאוד לראות את המצב שנוצר; אתה לוקח את מערכת הבריאות היפיפייה והמדהימה, שהביאה אותנו לפסגות, ומביא את המנהלים האלה לבכות ולהתחנן. להביא את מיטב בניך, שבאמת נתנו את הכול, לרמות כאלה, זה לא יאומן. שאלתי את עצמי איפה אני חי".

מה צריך לקרות עכשיו לדעתך?

"הקורונה צריכה ללמד אותנו לקח: משברים במדינה ובעולם כולו יכולים לבוא לא רק במערכת הצבאית, אלא גם במערכות אחרות. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לצאת מחוזקים ממנה. מערכת הבריאות הייתה מוחלשת לפני הקורונה והיא תהיה חלשה אם לא יתקבלו החלטות נכונות לחזק את המערכת, ללמוד איפה החולשות שלה ולנסות לחזק אותן, לעשות תוכנית לאומית גדולה לקהילה ולבתי חולים, כדי שבמשבר הבא נהיה הרבה יותר חזקים".

"חייבים לטפל בסוגיית בתי החולים הציבוריים", אומר בן נון. "את המאבק הארוך שלהם, שלא התחיל עם הקורונה, צריך לפתור בטיפול שורש ולא בתמיכה חד פעמית. אני לא מבין איך אפשר להנציח לאורך שנים מצב שבו בתי חולים ציבוריים נמצאים בגירעון שמטופל כל פעם בדיעבד. ברגע שאין כיסוי לגירעון, זה בא לידי ביטוי, בין השאר, ביכולת שלהם לטפל בחולי קורונה".

"צריך לעשות ועדת חקירה למערכת הבריאות"

התיקון הנדרש במערכת נרחב. גם מנהלי בתי החולים הממשלתיים יצאו למאבק בתקופת הקורונה ובדצמבר האחרון אף עלו להפגנה משותפת, תקדימית, מול האוצר בעניין הכנסות בתי החולים ("חוק הקאפ"). עתה, כשמערכת הבריאות התגלתה במערומיה בקורונה, אמרו, לא צריך להמשיך עם מודל שנכשל ומאלץ אותם להמשיך ולהיות בגירעון מובנה.

הנה שני הנתונים הבולטים של מערכת הבריאות ב-2019, עוד לפני פרוץ הקורונה: ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל (ציבורית ופרטית) ביחס לתוצר עמדה בשנת 2019 על 7.3% מהתמ"ג, לעומת 8.8% בממוצע מדינות ה- OECD - פער של 1.5%. שיעור המימון הציבורי לבריאות עמד על 64% מסך ההוצאה, נמוך משמעותית מממוצע ה- OECD, שעמד על 74%. בנוסף, מספר מיטות האשפוז בישראל לאלף איש נמצא בשפל (ראו תרשים).

משרד האוצר העביר עד כה כ-20 מיליארד שקלים למערכת הבריאות לצורך היערכות למאבק בקורונה, ואישר תוספות תקנים של כ-2,000 אחיות ואחים, כ-600 רופאות ורופאים וכ-3,000 מיטות אשפוז - לדבריו, "תוספת שוות ערך לתוכניות מיטות של עשור שלם". חלק מהתקנים הללו הושגו רק אחרי כיפופי ידיים: בעקבות שביתת האחיות בחודש יולי הכריזו שר האוצר כ"ץ, ושר הבריאות יולי אדלשטיין, על מרבית התקנים הנוספים.

בבתי החולים אומרים כי רובו של התקציב הועבר לרכישת מכונות הנשמה, בדיקות קורונה, מלוניות, מעבדות ועוד. עוד הם טוענים כי הכסף הרב הזה לא מקדם את ישראל לפתרון המצוקות האקוטיות של מערכת הבריאות, כמו מצוקת מחלקות הפנימיות, או התמודדות עם אתגרים כמו הזדקנות האוכלוסייה. טענה נוספת היא כי חלק מהתקנים שאושרו זמניים בלבד.

"כרגע התקנים ניתנו עד 30 ביוני", מעדכן ד"ר פלדמן. "יש לנו הבטחה שאלה שנקלטו לא יגורשו מהמערכת, אבל יתנהל חשבון עובר-ושב על מאות התקנים האלה וימנעו קליטה של רופאים אחרים. כלומר אין הגיון; ההיגיון היחיד זה להשאיר את המערכת רעבה ולשלוט בה בדרך הזאת".

זה מה שיקרה?

"מבחינתנו זה לא מה שיקרה. אנחנו נצא למלחמה שהתקנים שקיבלנו לא ייעלמו. אין מענה; המדינה לא חושבת קדימה. צריך לעשות ועדת חקירה למערכת הבריאות ולצאת לדרך חדשה כי הנוכחית מובילה לכרסום איטי שאולי לא מרגישים אותו, אבל יש פגיעה יומיומית באיכות הרפואה שכל אזרח בישראל מקבל; החל מזמני המתנה, עבור אשפוז במסדרון ועד שחיקה של רופאים שנשכבים על הגדר כשצריך, כמו שרואים בתקופת הקורונה".

"לצערי, הרבה מההשקעה שהשקיעו בקורונה היא לא בת קיימא", אומר פרופ' דוידוביץ'. "למשל הנושא של תקנים שיילקחו בסוף הקורונה, ושל חקירות אפידמיולוגיות, שם השקיעו ובנו מערך ענק, אבל יפרקו אותו אחרי שהקורונה תסתיים".

"המדינה השקיעה הון עתק בתקופת הקורונה: רכישה של אלפי מכשירי הנשמה, בניית מחלקות קורונה, תוספות זמניות של כוח אדם", אומר פרופ' שוקי שמר. "אבל בצוק העיתים, המערכת לא התפנתה לגבש תוכנית יציאה וגיבוש מדיניות למערכת הבריאות לאחר המגיפה. לא רק יציאה מהסגרים"

"המדינה השקיעה הון עתק בתקופת הקורונה: רכישה של אלפי מכשירי הנשמה, בניית מחלקות קורונה, תוספות זמניות של כוח אדם", מסכים גם פרופ' שוקי שמר, יו"ר אסותא מרכזים רפואיים, חבר בקבינט הקורונה ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות ומנכ"ל מכבי. "אבל בצוק העיתים, המערכת לא התפנתה לגבש תוכנית יציאה וגיבוש מדיניות למערכת הבריאות לאחר המגיפה. לא רק תוכנית יציאה מהסגרים".

פרופ' שמר מדבר בשנים האחרונות מעל במות שונות על נחיצותה של מערכת בריאות איתנה כרכיב בחוסן הלאומי של ישראל. לדבריו, "המגיפה ששטפה אותנו הצריכה השקעת משאבים לטווח הקצר וכולם עסוקים בטיפול בקיים. משרד הבריאות לא עוסק היום בבניית אסטרטגיה רב שנתית של מערכת הבריאות. מה יקרה בשנה הקרובה? אני שם סימן שאלה גדול האם נראה איזה שינוי מהותי. תוכניות יש הרבה, אבל לא בטוח שיהיה קשב לטפל במערכת בטווח הארוך, בוודאי כשברקע יש בחירות והקמת ממשלה".

"הקורונה צריכה ללמד אותנו לקח", אומר פרופ' פהד חכים. "משברים במדינה ובעולם כולו יכולים לבוא לא רק במערכת הצבאית, אלא גם במערכות אחרות. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לצאת מחוזקים ממנה. מערכת הבריאות הייתה מוחלשת לפני הקורונה והיא תהיה חלשה אם לא יתקבלו החלטות נכונות לחזק את המערכת, ללמוד איפה החולשות שלה ולנסות לחזק אותן"

"אנחנו נמצאים היום בצומת דרכים", מסכם פרופ' בן נון. "ישנם שני מתווים של תגובה למשבר הקורונה: הראשון הוא שיבואו ויאמרו, הושקעו כל כך הרבה כספים בקורונה ולכן אין ברירה, המדינה תצטרך לקצץ בכל השירותים החברתיים. המשמעות של תרחיש כזה היא שגם מערכת הבריאות תקוצץ עוד יותר ממה שקוצצה קודם לכן.

"התרחיש השני הוא שיאמרו: הסקנו את המסקנות הנכונות; צריך לשמר מערכת בריאות חזקה גם בעתות שגרה ולא רק בעתות חירום, ואז יצטרכו לתת משאבים. זה תלוי בממשלה ובשיקולים פוליטיים כאלה ואחרים".

בשנים האחרונות, ולאורך כמה מערכות בחירות, לא ראינו את זה קורה.

"הגיע הזמן שמערכת הבריאות תהיה במקום גבוה בסדרי העדיפויות של המדינה. זו כבר לא בעיה של בית חולים כזה או אחר, מנכ"ל כזה או אחר ואפילו גם לא של מפלגה כזו או אחרת. סדר העדיפות של המדינה בתחום הבריאות היה יחסית נמוך לאורך השנים. רואים את זה בנתונים: המספרים שלנו יחסית למדינות ה-OECD מאוד נמוכים, והדבר הזה צריך להשתנות".