ת

ל אביב היא העיר הגדולה שמובילה בהשקעה הממוצעת בחינוך; 8,650 השקלים לשנה, שמשקיעה תל אביב בממוצע לתלמיד, הם כמעט פי 3 מההשקעה הממוצעת של עיריית ירושלים בתלמיד, שעומדת על 3,000 שקלים בלבד, סכום שממקם אותה שלישית מהסוף בין הערים הגדולות. כך עולה מפרויקט מיוחד של כלכליסט ושומרים שחישב את השקעת הרשויות המקומיות בתלמידים ובדק כיצד היא מגבירה את אי השוויון ומעלימה את השפעת תקציבי משרד החינוך שאמורים לתת העדפה מתקנת ולהקטין את הפערים.

הרשות המקומית שמוציאה את הסכום הגבוה ביותר על תלמידיה היא המועצה האזורית תמר בבקעת הירדן. מדובר בסכום דמיוני של כ-54 אלף שקלים לשנה לתלמיד, פי 14 מההקצבה הממוצעת של רשות מקומית העומדת על 3,800 שקלים. הסכום הזה מוסבר בכך שמדובר במועצה פריפריאלית שישוביה קטנים ומרוחקים האחד מהשני. ההסבר הזה חלקי בלבד לאור העובדה שגם שתי הרשויות שבתחתית הטבלה הם מועצות אזוריות: המועצה האזורית הערבית אל בטוף בגליל, השקיעה בכל תלמיד 442- שקלים לשנה, כלומר הוציאה על כל תלמיד 442 שקלים פחות ממה שמשרד החינוך העביר לה.

המועצה המקומית שמשקיעה יותר כסף לתלמיד מכל מועצה אחרת היא ראש פינה עם 15,200 שקלים לתלמיד, פי 35 מהמועצה המקומית האחרונה בטבלה, העיירה לקיה, עם 450 שקלים לתלמיד. בין הערים הבינוניות והקטנות קריית ביאליק משקיעה את הסכום הגדול ביותר לתלמיד - 11 אלף שקלים לשנה. הסכום הזה יותר מכפול בהשוואה לקרית ים השכנה שבה משקיעים רק 4,700 שקלים לתלמיד, ופי 8 משפרעם הסמוכה שמשקיעה רק 1,300 שקל. לצפיה בגיליון הנתונים המלא של הניתוח הקליקו על הלינק.

המשבר הכלכלי הכבד בעקבות מגפת הקורונה רק ירחיב את הפערים החברתיים שעולים מהניתוח הזה. כך למשל רשויות חזקות יכולות לרכוש מחשבים בעצמן לתלמידים שאין להם, יש לן מבני ציבור שיאפשרו את הלימוד בקפסולות והרשימה עוד ארוכה. ובמילים אחרות ברשויות חזקות התלמידים ילמדו יותר זמן ויותר טוב.

‍

לכל הגורמים נוח שהנתונים לא נחשפים

במאי 2013 קיבלה הממשלה את אחת ההחלטות החשובות ביחס לשקיפות בישראל. ההחלטה חייבה את משרד החינוך לפרסם אחת לשנה דו"ח המפרט את כל המשאבים המועברים למוסדות החינוך בארץ, לפי מגזר, שכבת גיל, רשות מקומית ואשכול חברתי כלכלי. ב-2015 השיק המשרד אתר מיוחד שבו מוצג תקציב המשרד מרמת בית ספר ועד למערכת החינוך כולה וספק אם יש עוד משרד ממשלתי שהשימוש שנעשה ברוב התקציב שלו נגיש כל כך לציבור. אבל שבע שנים אחרי החלטת הממשלה, וחמש לאחר השקת האתר, חלק מרכזי בהחלטה אינו מיושם - פרסום נתוני ההשקעה בחינוך של הרשויות המקומיות. קשה להפריז בחשיבותו של המידע הזה כדי לקבל את התמונה האמיתית של ההשקעות בתלמיד.

שבע שנים אחרי קבלת החלטת הממשלה ביחס לשקיפות התקציבים בחינוך, חלק מרכזי ממנה אינו מיושם - פרסום נתוני ההשקעה בחינוך של הרשויות המקומיות. קשה להפריז בחשיבותו של המידע הזה כדי לקבל את התמונה האמיתית של ההשקעות בכל תלמיד בישראל

השלטון המקומי משתתף במימון מוסדות החינוך בשתי דרכים. הראשונה היא באמצעות השלמת מימון בסעיפים שבהם משרד החינוך הוא המממן העיקרי, כגון מזכירות בתי הספר, עובדי ניקיון, קציני ביקור סדיר, הסעות וכדומה. השניה היא באמצעות מימון שירותים ונושאים שונים שמשרד החינוך אינו משתתף במימונם. התקציבים הללו אינם מופיע כאמור באתר משרד החינוך והאבסורד הוא שחלק גדול מהם נמסרים על ידי הרשויות לגוף ממשלתי אחר - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - ומתפרסמים בקובץ הרשויות שלה.  הנתונים האלה לא מאפשרים להשוות בתי ספר, אבל הם מאפשרים בהחלט להשוות נתונים של רשויות מקומיות. הניתוח שלפניכם נעשה באמצעות הצלבה של נתוני אתר 'שקיפות בחינוך' של משרד החינוך וקובץ הרשויות של הלמ"ס.

לחיבור בין שתי מערכות נתונים שונות אמנם יש מגבלות סטטיסטיות (לפירוט המתודיקה של הפרויקט ר' מסגרת בסוף הכתבה) אך מהנתונים עולה לראשונה תמונה כוללת של חלוקת תקציב החינוך בישראל לפי רשויות וחושפת את הפערים האמיתיים ביניהן.

התקציבים שמוחקים ההעדפה המתקנת

משרד החינוך הנהיג בשנים האחרונות תקציב דיפרנציאלי בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, כלומר תקציב שמעניק עדיפות לבתי ספר בשכבות החלשות. אלא שעל פי הניתוח 14% מההשקעה הציבורית בחינוך מגיעים מהרשויות המקומיות, היקף שלמעשה יכול ליצור פערי ענק ולמחוק כל ניסיון להעדפה מתקנת. כשמביאים בחשבון שאותם 14% הם בעצם ממוצע שכולל רשויות חזקות ורשויות חלשות, הבעיה גדולה בהרבה. בפועל בישובים חזקים מהווה הקצבת הרשות עשרות אחוזים מההוצאה הציבורית לחינוך ובישובים חלשים רק אחוזים בודדים. התוצאה היא שהתקציבים הללו מתגברים על התקצוב הדיפרנציאלי ואף הופכים את קערת השוויון על פיה.

אי אפשר לדרוש מרשות מקומית שלא להשקיע בתושביה אם יש לה את המימון לכך. אבל יש להביא את הפערים האלה בחשבון בחלוקת העוגה הלאומית. לנתונים חשיבות מיוחדת בתקופה של משבר הכלכלי מהקשים שישראל ידעה בתולדותיה. תקציב החינוך הממשלתי צפוי לסבול מקיצוצים מה שיגביר את התלות של מערכת החינוך בתקציבי העיריות וההורים וכתוצאה מכך הפערים יגדלו

היבט נוסף של הבעיה הוא שיטת המאצ'ינג במסגרתה נדרשות רשויות להשתתפות של כ-20% במימון שירותי העזר לחינוך, דוגמת פסיכולוגים, הסעות, הקמת גני ילדים וכן הלאה. רשויות חלשות מוותרות לעיתים על השירות כיוון שאינו יכולות לעמוד בעלות ה-20% מה שמעביר את התקציבים לרשויות חזקות יותר. ראוי היה לקבוע מינימום שירותים שעליהם רשויות חלשות אינן משלמות כלל.

אי אפשר לדרוש מרשות מקומית שלא להשקיע בתושביה אם יש לה את המימון לכך. ועדיין יש להביא את הפערים האלה בחשבון בחלוקת העוגה הלאומית. לנתונים חשיבות מיוחדת בתקופה של משבר הכלכלי מהקשים שישראל ידעה בתולדותיה. תקציב החינוך הממשלתי צפוי לסבול מקיצוצים מה שיגביר את התלות של מערכת החינוך בתקציבי העיריות וההורים וכתוצאה מכך הפערים יגדלו.

היכולת של רשות להשקיע בחינוך מושפעת במספר היבטים ממצבם הסוציו־אקונומי של תושביה. רשימה חלקית כוללת את העובדה שתושבים אמידים משלמים ארנונה מלאה וגבוהה ואינם מקבלים הנחות. במקביל הוצאות הרווחה של רשויות חזקות קטנות יותר וכך מתפנה כסף למטרות אחרות. היבט אחר הוא שתושבים אמידים נוטים לגור בערים שבהן ריכוזים של מקומות עבודה, ואלה משלמים ארנונה גבוהה. עם זאת כמובן גם רשויות של מעמד הביניים שבהן כמויות גדולות של נדל"ן מניב יוכלו להשקיע סכומים גדולים בחינוך, דוגמת המועצה האזורית תמר בבקעת הירדן או קריית ביאליק שכאמור התגלתה במפתיע כעיר עם ההוצאה הגבוהה ביותר לתלמיד.

ערים גדולות: תל אביב משקיעה פי 3 מירושלים

את הפערים ממחישה בצורה הטובה ביותר ההשוואה בין שתי הערים הגדולות בישראל. את טבלת הערים הגדולות (מעל 100 אלף תושבים) מוליכה העיר השנייה בגודלה בישראל, תל אביב, שמשקיעה 8,650 שקלים בתלמיד. הסכום הזה מהווה רבע מההוצאה הציבורית הכוללת לתלמיד בעיר ללא הפסקה. במקום השני בין הערים הגדולות רמת גן שמשקיעה 7,700 שקלים בתלמיד ואצלה מדובר ב-28% מההוצאה הציבורית לתלמיד.

במקום השלישי מהסוף ממוקמת העיר הגדולה בישראל, ירושלים, עיר ששני שליש מתושביה נמנים עם שתי האוכלוסיות העניות בישראל, הערבים והחרדים. ההוצאה הממוצעת לתלמיד של עיריית ירושלים עומדת על 3,000 שקלים בלבד כלומר קצת יותר משליש מזו של תל אביב (35%). ואכן בירושלים הוצאת העיריה לתלמיד מהווה רק 13% מההוצאה הציבורית לתלמיד. סביר להניח שגם זה לא היה מתאפשר לולא מענק ממשלתי מיוחד שמועבר לבירה, שעמד ב-2018 על 800 מיליון שקלים.

במקום השני מהסוף ממוקמת בית שמש ההולכת ומתחרדת עם הוצאת עירייה לתלמיד של 2,300 שקלים לתלמיד בלבד. אחרונה בני ברק החרדית עם 1800 שקלים. כלומר תלמיד בבני ברק מקבל מהעירייה חמישית ממה שמקבל תלמיד בתל אביב.

חשוב לסייג שבערים החרדיות בתי ספר רבים שבחרו במעמד פרטי וממילא בתקציב נמוך משמעותית ממשרד החינוך. אלא שדווקא על רקע זה תגבור תקציבי מהעירייה היה לכאורה מאוד מועיל. אך בשל האוכלוסייה הענייה, ריבוי הילדים ומיעוט יחסי של שטחי המשרדים והתעשיה, הכנסות העיריה אינן מאפשרות זאת. אגב, ככל שהתמיכה הזאת נמוכה יחסית לערים אחרות היא גבוהה מההשקעה בתלמיד בערים החרדיות החדשות מודיעין עילית וביתר עילית שלהן אין כמעט כלל הכנסות מארנונה לעסקים.

קל לשים לב למתאם הישיר בין מיקומה של עיר גדולה בטבלת ההשקעה בתלמיד לאשכול החברתי כלכלי שלה. שלושת הערים הראשונות בטבלה ממוקמות באשכול הגבוה 8. שלושת האחרונות באשכול הנמוך 2. מיקום מפתיע לטובה בטבלה יש לנתניה, שנמצאת באשכול השישי אך למרות זאת מחזיקה במקום השישי בהשקעה לתלמיד בין הערים הגדולות עם 5000 שקלים לשנה.

בדקנו מה היה קורה אם היינו משלבים את העיר הערבית הגדולה ביותר נצרת (77 אלף תושבים) בטבלה. התשובה העצובה היא שנצרת מגיעה למקום האחרון בטבלה, הרבה אחרי בני ברק, עם השקעה של 1200 שקלים בלבד לתלמיד.

אלופת הארץ: תמר - 54 אלף שקל לתלמיד

הרשות המקומית עם ההשקעה הגדולה ביותר לתלמיד היא המועצה האזורית העשירה תמר, עם 54 אלף שקל לכל אחד מ-326 התלמידים שלה. בשטחה של תמר נמצאים מפעלי ים המלח ומלונות ים המלח שיוצרים הכנסות גדולות מארנונה. להוצאות הגדולות על החינוך תורם מספר התלמידים הקטן בכיתה, מימון ההסעות הרחוקות והצורך להביא מורים מרחוק. ועדיין ברור שמועצה אזורית עשירה פחות לא היתה יכולה להרשות את זה לעצמה. יחד עם 46,000 שקלים שמקבל תמר ממשרד החינוך לכל תלמיד, ההוצאה המשולבת לתלמיד בה מגיעה לכמאה אלף שקלים בשנה. לשם השוואה הבאה ברשימה, המועצה האזורית מבואות החרמון, משקיעה 18,400 שקלים לתלמיד, כלומר שליש מתמר.

את היכולת הכלכלית של תמר מבטאת גם העובדה שההוצאה שלה על כל תלמיד גדולה יותר מההוצאה של משרד החינוך. 54% מההוצאה הציבורית לתלמיד בתמר הם במימון המועצה ורק 46% במימון משרד החינוך. זאת כאמור בעוד כלל השקעת הרשויות בתלמידים מהווהבממוצע 14% מההוצאה הציבורית לתלמיד.

המועצה האזורית תמר בתגובה: "המועצה גאה במשאבים אותם היא מעמידה לטובת תחום החינוך במועצה, ולא בכדי תלמידיה, הכוללים גם  ילדים ממועצת מגילות ים המלח וילדי פנימייה מכל הארץ, זוכים שנה אחר שנה בהישגים מרשימים"

כל תשעה המקומות האחרונים הם של ישובים ערבים, מתוכן חמש רשויות בדואיות בנגב. רק במקום ה-10 המועצה המקומית היהודית החרדית רכסים. מתוך חמשת הרשויות שמשקיעות את הסכום הנמוך ביותר בתלמיד, ארבע ממוקמות באשכול החברתי כלכלי הראשון והנמוך ביותר ואחת בלבד (אל בטוף) בשני. 14 הישובים שההשקעה שלהם בתלמידים מגיעה ל-3% בלבד מכלל ההוצאה הציבורית הם ערבים. בישובים החרדים גם כשהשקעת הרשות דומה לזו של הישובים הערבים היא מהווה חלק גדול יותר מההוצאה הציבורית לחינוך. זאת, משום שרוב החינוך שם פרטי ולכן הוא מקבל מהמדינה תקציבים נמוכים יותר.

את ההשוואה לתמר ולמבואות חרמון מחדדת מאוד העובדה ששני המקומות האחרונים בטבלה גם הם מועצות אזורית שיש להן הוצאות גדולות על הסעות וביזור תלמידים, אבל הן מועצות אזוריות ערביות. הציפייה המוקדמת היתה שבמקום האחרון תהיה אחת ממועצות הבדואיות בנגב שבשטחן כפרים לא מוכרים, אבל הפתיעה וכבשה אותו המועצה האזורית הערבית אל בטוף שבגליל, שרק חלק מאוכלוסיותה בדואית. ההוצאה הממוצעת לתלמיד של המועצה היא 442- שקלים לשנה, כלומר היא משקיעה בכל תלמיד 442 שקלים פחות ממה שמשרד החינוך נותן לה. על פי נתוני הלמ"ס הרשות, שבה כ-2300 תלמידים, מקבלת ממשרד החינוך 28 מיליון שקלים לחינוך אבל מוציאה 27 מיליון. אל בטוף ממוקמות במקום ה-17 מהסוף בדרוג החברתי כלכלי של הרשויות החברתיות ובאשכול השני הנמוך.

כל תשעה המקומות האחרונים הם של ישובים ערבים, מתוכן חמש רשויות בדואיות בנגב. רק במקום ה-10 המועצה המקומית היהודית החרדית רכסים. מתוך חמשת הרשויות שמשקיעות את הסכום הנמוך ביותר בתלמיד, ארבע ממוקמות באשכול החברתי כלכלי הראשון והנמוך ביותר ואחת בלבד (אל בטוף) בשני

אחרי אל בטוף מגיעות המועצות של הבדואים בנגב. במקום השני מהסוף בהשקעה לתלמיד המועצה האזורית נווה מדבר, שמורכבת מישובים בדואיים בעלי אופי כפרי, חלקם מוכרים וחלקם בלתי מוכרים. נווה מדבר מוציאה על כל תלמיד 20- שקלים לשנה, כלומר 20 שקלים פחות ממה שהיא מקבלת ממשרד החינוך, מה שנובע כנראה מהעדר מקורות הכנסה עצמיים. נווה מדבר ממוקמת אחרונה בדרוג החברתי כלכלי של הלמ"ס.

ההוצאה הציבורית המשותפת לתלמיד באל בטוף כולל תקציב משרד החינוך היא 24,400 שקל כלומר רבע מאשר בתמר. בנווה מדבר המצב קצת יותר טוב. משרד החינוך מקציב לכל תלמיד שם סכום מרשים של 47,200 שקלים לשנה, אלף שקלים יותר מאשר לכל תלמיד בתמר. אבל בהעדר יכולת להשקעה נוספת של הרשות המקומית זוהי ההוצאה הכוללת לתלמיד שהיא פחות מחצי מאשר בתמר השכנה. במבואות חרמון מקבל כל תלמיד ממשרד החינוך 50 אלף שקל וביחד עם השקעת המועצה האזורית ההוצאה הציבורית לתלמיד עומדת על 68 אלף שקל.

המועצה האזורית הערבית שהרשתה לעצמה את ההשקעה הגדולה ביותר בתלמיד היא בוסתן אל מרג' בעמק יזרעאל' עם 975 שקלים לשנה, פחות משני אחוז מתמר.

ראש המועצה האיזורית אל-בטוף, עאהד רחאל, אומר בתגובה ש"מאוד עצוב ומפתיע לשמוע שאנחנו אחרונים. ציפיתי להיות במוקם חמישים מהסוף אחרי ישובים מהדרום ואני לא מוכן להיות במקום האחרון. יש לי פה ישובים שהתושבים שלהם נפלו במלחמות. למשפחות שכולות לא מגיע להיות במקום האחרון. אני לא רוצה להיות כמו גדרה או חדרה אבל לפחות לא במקום האחרון".

רחאל מסביר ש"אנחנו מועצה אזורית מאוד חלשה עם תוכנית הבראה וחשב מלווה. אין למועצה מקורות הכנסה כמו עסקים ותעשיה. אבל חינוך בשבילי זה קו אדום. אני לא אשתוק על הדבר הזה. ברגע שאקבל את הנתונים המדויקים אוציא מכתב לשר החינוך".

משתלם לגור בראש פינה

השלישית בטבלת הישובים עם ההוצאה הגבוהה ביותר לתלמיד, והראשונה בין המועצות המקומיות, היא ראש פינה עם הוצאה של 15,200 שקלים לכל אחד מ-366 התלמידים שלה, כמעט מחצית מההשקעה הציבורית הכוללת. צריך לזכור שגם אם מיעוט התלמידים והצורך להסיע חלק מהם מצדיק הוצאה גדולה, הרי שהרשויות שיכולו להרשות את זה לעצמן הן כאלה עם הכנסות גבוהות מארנונה.

אשכול הישובים העשירי והעליון מורכב בעצם משתי מועצות מקומיות, סביון וכפר שמריהו. סביון מוציאה על כל תלמיד 8600 שקלים לשנה וממוקמת במקום השישי בין המועצות המקומיות. בכפר שמריהו מסתפקים ב-7700 שקל לתלמיד. מקדימה את שתיהן במקום החמישי בן המועצות המקומיות הר אדר ליד ירושלים עם 10,400 שקלים. לשם השוואה ההוצאה הממוצעת לתלמיד של רשות מקומית עומדת על 3800 שקל, כלומר פחות מחצי מסביון, כ-40% מהר אדר.

חוקר תקציבי החינוך נחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית סבור ששוויון אמיתי בחינוך הוא כאשר תלמיד מהשכבות החלשות מקבל יותר מ-50% בהשוואה תלמיד בשכבות החזקות. כדי להגיע לשוויון מהותי בין ראש פינה ללקיה יהיה צורך להגדיל את תקציבי החינוך של האחרונה בקרוב ל-150%

המועצה המקומית האחרונה בטבלה (רביעית מהסוף בין כל הרשויות המקומיות) היא העיירה הבדואית לקיה בנגב עם הוצאה לתלמיד של כ-450 שקל. משרד החינוך מקציב לתלמיד בלקיה 21,200 שקלים לשנה שהם רק 5% יותר ממה שמקבל תלמיד בראש פינה. אחרי התוספת של הרשות המקומית כל תלמיד בראש פינה מקבל 63% יותר מכל תלמיד בלקיה.

חוקר תקציבי החינוך נחום בלס, ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית, סבור ששוויון אמיתי בחינוך הוא כאשר תלמיד מהשכבות החלשות מקבל 50% יותר מאשר תלמיד בשכבות החזקות. כדי להגיע לשוויון מהותי בין ראש פינה ללקיה יהיה צורך להגדיל את תקציבי החינוך של האחרונה בקרוב ל-150%.

מתוך 50 המועצות המקומיות שמשקיעות פחות בכל תלמיד, 46 ערביות. אחרי לקיה באות העיירות חורה, נחף וכפר החוף ג'סר א־זרקא. במקום השישי מהסוף רכסים החרדית, במקום ה-28 התנחלות עמנואל החרדית, במקום ה-36 התנחלות אלקנה ובמקום ה-50 התנחלות בית אל. בכל 50 האחרונות השקעת הרשות מהווה פחות מ-10% מההוצאה הציבורית המשותפת לחינוך. בראש פינה לשם השוואה היא מהווה 43% ובסביון השישית - 40%.

סטיה בנתוני משרד החינוך יוצר הישוב אליכין שבשרון. הוא ממוקם שני בין המועצות המקומיות בהוצאת הרשות לתלמיד עם 12,400 שקלים. אבל משרד החינוך מעביר לו בממוצע 84,500 שקלים לכל תלמיד. במשרד החינוך מסבירים שהדבר נובע מכך שבישוב פעל מרכז העשרה אזורי שנתן שירות לכלל ילדי האזור, וטוענים על רקע חריגים מסוג אליכין ש"לא ניתן לקחת תקציב לרשות ולחלק במספר תלמידים". בפועל קשה לקבל את טענת משרד החינוך כי יש לחשב את תקציבי החינוך המועברים לרשות בלי לכול בהם סעיפים שונים ומגוונים.

‍

פערים גדולים במפרץ

העניין הגדול יחסית הוא כמובן בערים. העיר עם ההוצאה הגבוהה ביותר לתלמיד, 11 אלף שקל לשנה, היא במפתיע קריית ביאליק (שישית בדרוג הישובים הכללי) שבמפרץ חיפה. ההשקעה של קריית ביאליק בתלמיד היא 32% מכלל ההוצאה הציבורית לחינוך בעיר. קריית ביאליק נהנית מאוכלוסייה חזקה שממקמת אותה באשכול 7 החברתי כלכלי. בנוסף, מתברר שלתעשייה, ובעיקר למסחר, במפרץ יכולים להיות גם יתרונות, במקרה זה הכנסת גדולות לרשות המקומית.

קריית ביאליק היא דוגמה מצוינת להמחשת הפערים שיוצרים תקציבי החינוך של הרשויות. לשם השוואה בקרית ים הסמוכה הממוקמת באשכול ה-5 משקיעים רק 4700 שקלים לתלמיד כלומר פחות מחצי ממה שהמשקיעים בקריית ביאליק. אחוז השקעת הרשות בקרית ים מכלל ההוצאה הציבורית לתלמיד עומד על 16% בלבד. בעיר הערבית שפרעם הסמוכה ההשקעה בתלמיד עומדת על 1300 שקלים, כלומר שמינית ממה שמקבל תלמיד בקריית ביאליק. ההשקעה לתלמיד של עיריית שפרעם עומדת על 5% בלבד מכלל ההוצאה הציבורית לתלמיד.

העיר השנייה בטבלת השקעת הערים בחינוך לתלמיד היא רעננה (מקום עשירי בין כלל הישובים) עם השקעה של 9700 שקלים בתלמיד, שמהווה 31% מההוצאה הציבורית. במקום השלישי בין הערים נשר, אף היא באזור מפרץ חיפה, עם 9500 שקל ואחריה תל אביב ורמת גן.

העיר שמשקיעה פחות מכל עיר אחרת בחינוך היא רהט הבדואית שמוסיפה לכל תלמיד פחות ממאה שקל, כלומר פחות מאחוז מקרית ביאליק. במקום השלישי והרביעי מהסוף נמצאות שתי ערים חרדיות ביתר עילית במקום ה-3 מהסוף עם השקעה של העירייה בתלמיד של 765 שקלים, ומודיעין עילית עם 780 שקלים. ערים בדואיות וחרדיות משמעותן, בדרך כלל, הכנסות נמוכות מארנונה למגורים בשל אוכלוסייה דלת אמצעים. בביתר עילית, למשל, יש לכ-80% מהתושבים הנחה בארנונה סיבה נוספת להקצבה הממוצעת הנמוכה של העירייה היא ריבוי הילדים, כלומר התקציב המצומצם ממילא מתחלק על הרבה יותר ילדים. אגב בלוד שנמצאת במרכז הארץ אבל באשכול החברתי כלכלי השלישי, ההשקעה הממוצעת בתלמיד היא 2100 שקלים. בלוד יש אוכלוסיות חרדית וערבית משמעותיות.

ערי הפיתוח שההשקעה הממוצעת בהן בתלמיד היא הנמוכה ביותר הן ערי פיתוח מתחרדות: אחרונה נתיבות שמשקיעה אלף שקלים בתלמיד, כלומר עשירית מרעננה. לפניה צפת שמשקיעה 1800 שקלים. במקום השלישי מעלות תרשיחא עם 2200 שקלים לתלמיד. במעלות תרשיחא אוכלוסייה ערבית משמעותית וכן אוכלוסיית עולים גדולה. לשם השוואה ההשקעה הממוצעת בתלמיד בישוב יהודי היא 5300 שקל, כלומר פי 5 מנתיבות ופי 3 מצפת.

עיר הפיתוח שבה השקעת הרשות לתלמיד היא הגבוהה ביותר היא עכו עם 6,600 שקלים לתלמיד ואחריה שלומי עם 6,400 שקלים. שלישית יוקנעם שטיפסה בינתיים לאשכול השביעי הגבוה ונמצאת ברשימה רק מסיבות היסטוריות.