81

שנים לתחילת מלחמת העולם השנייה, 75 שנים לסיומה, אין כמעט בעולם ניצולי שואה שחוו את הזוועה כאנשים מבוגרים. כ–189,500 אלף ניצולי שואה ונפגעי איבה בשואה עדיין חיים כאן בינינו, במדינת ישראל. רובם היו נערים, ילדים, אפילו תינוקות כשחוו אובדן ונתק, אימה ורעב, עריצות שלטונית וחוסר אונים. בשום תרחיש לא דמיינו – לא הם ולא בני משפחותיהם – שיבוא וירוס אלים ב–2020 ויציף את כל הטראומות ההן שמקורן במעשים ידי אדם.

אלא שמגפת הקורונה עושה בדיוק את זה. ההתמודדות איתה קשה לכולנו, אבל קשה הרבה יותר לקשישים ניצולי השואה. קורבן הקורונה הישראלי הראשון היה, כמה סמלי, ניצול השואה אריה אבן, שנפטר ב–20 במארס השנה. אבל סכנת המוות, עד כמה שזה נשמע מוזר, אינה הקושי הגדול ביותר של ניצולי השואה בארץ בהתמודדות היומיומית שלהם עם הנגיף. דווקא בשבוע שבו רובנו מתחילים לחשוב על יציאה מהסגר וחזרה הדרגתית לשגרה, דווקא בשבוע שבו אנחנו מציינים את יום השואה, הניצולים מבינים שיחלוף עוד זמן רב עד שיחזרו לקיים חיים רגילים. המחשבה הזו, ששוב כופים עליהם לצמצם את קיומם ולצאת לחופשי אחרונים, מבהילה ומכעיסה אותם, מציפה חוויות, זיכרונות, פחדים ומעוררת תחושת בלבול קשה.

אגי משען נולדה ב–1937 בבודפשט, בירת הונגריה. בניגוד לרוב מדינות אירופה, שואת יהודי הונגריה אירעה ברובה בפרק זמן מצומצם יחסית, בין מאי ליולי 1944. במשך כשלושה חודשים אלימים ומפלצתיים רצחו הנאצים בהונגריה יותר מ–564 אלף יהודים.

אגי הייתה אז ילדה קטנה, בת שבע בסך הכול, אבל היא זוכרת היטב. ב–19 במארס 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה. "שמענו על זה ברדיו", היא מספרת, "בהדרגה הטילו עלינו עוד ועוד איסורים, ולכן כאשר התחילו לעצור אנשים הם לא התנגדו, כי הם חשבו עדיין שיש להם להפסיד. סימנו את כולנו בטלאי צהוב, את אבא שלי לקחו למחנה עבודה ואני ואחותי בת העשר נשארנו עם אמא.

אגי משען: "מעצבן אותי שהמנהיגים מדברים עלינו, 'הקשישים', בזמן שהם קשישים בעצמם. ראש הממשלה בן 71, הנשיא בן 81, שר הבריאות בן 72. הם כולם צבועים. אומרים ששומרים עלינו, אבל גונבים לנו את השנים הטובות האחרונות שנשארו לנו"

"אני זוכרת בשלב מסוים החליטו לזרוק את שתינו – אותי ואת אחותי – לנהר הדנובה, אחרי שבלילה אנשים טובים שילמו בשבילנו הרבה מאוד כסף לשוער בבית שבו גרנו והצלחנו לברוח. אחר כך תפסו אותנו והעבירו אותנו לגטו, שם חיינו ברעב ובפחד עד שבאו הרוסים. אני זוכרת שכאשר אמא שלי הייתה עוד איתנו, היא תפסה לי פעם את הפה כדי שלא ישמעו אם אשתעל. זה מאוד הפחיד אותי. והנה עכשיו, באוטובוס בישראל, אני מפחדת להשתעל. אפילו בזמנים של סטאלין היה מותר לנו להשתעל".

אגי מקשרת בין חוויית השיעול של אז, שהייתה יכולה לעלות ליהודים במסתור בחייהם, לחוויית השיעול בימי הקורונה, שמזכה את המשתעל בכל מקום, לא רק באוטובוס, במגוון מבטים מבוהלים עד מבועתים. אמנם "המחיר" שונה במהותו, אך החוויה, לפחות בהוויה הטראומתית של ניצולי השואה, דומה מדי.

בגיל 83 אגי מתגוררת בגפה, בביתה בתל אביב – והיא כועסת. הסגר והנתק, לדבריה, מפחידים אותה הרבה יותר מהקורונה. "אומרים שרוב המתים הם זקנים, אבל זה מובן מאליו – מתי הזקנים לא הולכים קודם? אוי ואבוי לנו אם הצעירים היו הולכים קודם. בכוונה שוברים כאן את הנשמה של הזקנים, הרי בשביל מה צריך אותם בכלל, בשביל לשלם להם ביטוח לאומי? יש כאן צביעות על צביעות. ממילא רוב הזקנים לא יכולים לצאת הרבה מהבית בגלל בעיות בריאות, אז למה רוצים להרוס למי שנשאר עוד כמה חודשים או עוד שנים לעשות חיים?".

פוסט טראומה מתמשכת

אגי משען לא לבדה בכעסה על אובדן החופש שנכפה עליה. הדה קלינמן נולדה ב–1934 בקראקוב, פולין, למשפחה אמידה. הכסף של משפחתה, היא מספרת, הציל את חייהם יותר מפעם אחת, בין אם במתן שוחד, בין ברכישת זהות בדויה בניירות אריים, קניית מקומות מסתור ברפתות עמוסות כינים ומחלות ובהמשך גם בחיי שגרה כנוצרים לכל דבר. "לילדים קטנים לא הייתה אז שום זכות קיום", היא מספרת, "היה ברור שהם נשלחים ישירות לגז. מזל שאחותי ואני היינו בלונדיניות, עם עיניים בהירות, אבל נדרש לא מעט אומץ לחיות בזהויות מזויפות. בכל מקום התפרסמו אזהרות, שמי שיעזור ליהודי – מות ימות אתו ביחד. הידידים הכי טובים שלנו לא רצו לקבל אותנו בעד שום הון שבעולם. נדדנו ממקום למקום, את כולם מסביבנו הרגו, את כולם כבר גמרו. הלשינו עלינו לגסטפו וגם למשטרה הפולנית. תמיד חשדו בנו בגלל העיניים העצובות שלי ושל אחותי".

נורית מירב: "אני מרגישה אחריות גדולה מאוד כלפי אמא. זה חזק ממני. אני שומעת בכל ניואנס שלה מה היא רוצה וצריכה, והתסכול שלי ותחושת חוסר האונים מתעצמים כשאני לא יכולה לתת לה את זה. כל בני המשפחה האחרים מסתדרים איכשהו, כולם מוצאים להם פתחי מילוט. רק לה אין פתחי מילוט"

משפחתה הגרעינית של קלינמן שרדה את השואה. היא מתגוררת כיום בתל אביב, אלמנה, אם לשלושה בנים וסבתא לנכדים רבים. ועדיין, הזיכרונות והתסכול לא עוזבים לרגע, בטח שלא כיום. התוצאה, בדומה לאגי, היא מונולוג ביקורתי מאוד: "אני מדברת עם שלוש החברות האלמנות שנשארו לי מקראקוב ועוד חמש חברות מרוסיה – והן גם סובלות. כולן בדיכאון ובוכות כל הזמן, כולנו לבד בבית. דווקא פה, בארץ שלי, כשאני רוצה להיות מאושרת וחופשיה, פתאום אסור לי לצאת מהבית, אסור לי ללכת ברחוב, אסור לי להתקרב לאף אחד ואני צריכה לסתום את הפה והאף, ממש כמו ששם הכריחו אותנו לשים את הטלאי הצהוב. זה זיכרון מאוד לא טוב. סבלנו כל כך הרבה, אז עכשיו אנחנו צריכים להיות סגורים? אסור לנו לנשום אוויר? נשארו לנו עוד כמה שנים לחיות, אז אנחנו צריכים לגמור את זה בצורה כזאת? פתאום הכול אסור לנו. איך אפשר לחיות ככה? מה אנחנו, ציפורים בכלוב?"

"הבדידות, הנתק ממשפחותיהם והחוויה של חוסר השליטה על מה שקורה – כל אלה מעלים אצל ניצולי השואה חוויות פוסט טראומתיות קשות וזיכרונות עצובים", מסביר איתן קרת, פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט, המכהן כראש שלוחת תל אביב בסניף עמך בגוש דן. עמך היא עמותה לטיפול בצרכים הנפשיים והחברתיים של כ–20 אלף ניצולי שואה ובני משפחותיהם (דור שני ושלישי), העומדת גם כיום – ואולי בעיקר כיום – בקשר רציף עם הניצולים ומקלה עליהם במעט את תחושות הבידוד והניתוק.

בעמותה מועסקים מאות פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים, כמו גם כמעט אלף מתנדבים, הפרושים ב–15 סניפי עמך ברחבי הארץ. בשלוחת התל אביבית, שעליה מופקד קרת, מטופלים כ–1,500 ניצולי שואה. "ניצולי השואה חווים פוסט טראומה ממושכת, ארוכת שנים, הם ומשפחותיהם", אומר קרת, "אבל יש להם כוחות גדולים. הם הרי התמודדו עם הרע מכל ולכן, לתפיסתם, אין להם בעיה להתמודד גם הקורונה. בהכללה, היא פחות מפחידה אותם".

מה כן מפחיד אותם?

"הזיכרונות ומה שהם מביאים איתם. כל ניצול סוחב אתו את טראומת השואה שלו, את הניתוק, האובדן, החרדות וחוויית הבדידות. זה אחד הסממנים הבולטים של הפוסט טראומה, והזיכרונות עולים וצפים ברגעי לחץ".

קרת מחדד ומרחיב את התמונה בהתייחסות לגילם של הניצולים. "רוב המטופלים שלנו כיום", הוא אומר, "היו תינוקות או ילדים קטנים ממש בשואה ובמלחמת העולם השנייה. אצל הניצולים האלה הגוף זוכר חוויות ותחושות, גם אם אין להן מילים. יש כאן גם קו תפר בין הדור הראשון לדור השני לניצולי השואה. מישהו שנולד ב–1943 או 1944 הוא למעשה גם דור שני, והדור השני סובל לא פחות בגלל ההעברה הבין־דורית. החוויות שההורים חוו במלחמה ובשואה, שהיו עוצמתיות וקשות, עברו בצורה מאוד מאוד ישירה לבני הדור השני, בייחוד למבוגרים יותר ביניהם שנולדו בסיום המלחמה או בשנתיים שלאחר סיומה.

"הפסיכואנליטיקאית פרופ' יולנדה גמפל קראה לזה 'העברה רדיואקטיבית'. ילדי הדור השני משמשים במקרים רבים כמעין נר זיכרון לילדים, אחים וקרובי משפחה אחרים שנספו בשואה. הם נושאים עמם הרבה מאוד אחריות ורגשות אשם מול הסבל של ההורים".

הראש מבין, הגוף זוכר טראומה

נורית מירב מכפר סבא, דור שני לסיוט, היא גמלאית של משרד החינוך, נשואה פלוס שלושה בנים וחמישה נכדים. אולם בראש ובראשונה, גם במילותיה שלה, היא בתה הבכורה של זמרה קמינסקי, ניצולת שואה בת 90 מוורשה, בירת פולין. "אמא שלי", אומרת מירב, "תמיד הייתה עצובה ותמיד בכתה. השואה הייתה כל הזמן בבית שלנו, בחגים, במסיבות, בחברויות. תמיד ידענו שאמא ניצולה, שפעם הייתה לנו משפחה גדולה והיום אין. בשבועות האחרונים היא אומרת לי לא פעם: אני באקציה (איסוף אלים של יהודים ממקום מגוריהם – ושליחתם אל מותם במחנות ריכוז). היא תמיד אפופה בחלומות ובזיכרונות, אבל עכשיו הם הרבה יותר ממוקדים וקשים".

האם ניצולי השואה לא מבינים, כפי שטורח להסביר להם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבידוד נעשה אך ורק לטובתם, עקב היותם בקבוצת הסיכון המרכזית של הקורונה, אוכלוסיית הקשישים?

"בראש הם מבינים שהסגר והבידוד נועדו לסייע להם, לשמור עליהם", אומר קרת. "הם לא נמצאים עכשיו בחרדה שהם בתקופת השואה, שהם הולכים למות, שכולם נגדם ושהם צריכים להיזהר כשהם הולכים ברחוב שלא יתפסו וישלחו אותם למחנות ההשמדה. בראש הם יודעים את כל זה, הם יודעים שהם במקום טוב, שהם שרדו, אבל הגוף והנפש שלהם זוכרים טראומה".

הדה קלינמן: "דווקא פה, בארץ שלי, כשאני רוצה להיות מאושרת וחופשיה, פתאום אסור לי לצאת מהבית, אסור לי להתקרב לאף אחד ואני צריכה לסתום את הפה והאף, ממש כמו ששם הכריחו אותנו לשים את הטלאי הצהוב. זה זיכרון מאוד לא טוב"

"כל הזמן מספרים לנו שעושים את כל זה כדי לשמור על הקשישים, אבל בכל פעם שאני פותחת טלוויזיה אני שומעת נון־סטופ שקרים", כועסת אגי. "אם היו באמת רוצים לשמור עלינו היו מעלים לנו את דמי הביטוח הלאומי. לא לי, שמקבלת רנטה כניצולת שואה, אלא לזקנים שאין להם".

היא מבינה היטב שמנסים לשכנע אותה שהכול בעצם לטובתה – אבל רואה בכך צביעות שלטונית: "מעצבן אותי שהמנהיגים מדברים עלינו, 'הקשישים', בזמן שהם קשישים בעצמם. ראש הממשלה בן 71, הנשיא בן 81, שר הבריאות בן 72. הם כולם צבועים. זה מחזיר אותי לשואה. מנגלה הפריד את הזקנים מהשאר והרג אותם ישר, אבל לפחות לא היה צבוע כשאמר: אם הם לא עובדים – שלא יאכלו. פה אומרים ששומרים עלינו, אבל גונבים לנו את השנים הטובות האחרונות שנשארו לנו. מפרידים אותנו מיתר האוכלוסייה, כמו שעשו אז".

"בחלומות הכי גרועים שלי לא הייתי מעלה בדעתי מצב שבו אני נעולה לבד בבית שבוע אחרי שבוע, ושמים לי אוכל על יד הדלת", מצדדת הדה קלינמן. "ברור שגם אם יהיה שיפור, שגם אם יהיו הקלות, הן לא יהיו בשבילנו. הזקנים והחולים – אני לא יודעת אם הם בכלל יזכו עוד לשאוף את אוויר צח. הרי נהיה האחרונים שירשו לנו לצאת החוצה. אז לאן נלך, לבית הקברות?

"אנחנו, הניצולים, דווקא יודעים להעריך את החיים, אבל המצב הנוכחי מקצר לנו אותם. זה דבר נורא לא לתת לאנשים בגיל שלנו לנשום אוויר. כשאני הולכת עם מסיכה בפה סגור, אני מרגישה שחונקים והורגים אותי. איך אני יכולה לנשום דרך שמאטע כזה? בפעמים המעטות שאני יוצאת החוצה עם המסכה, אני רואה אנשים זזים הצידה למראה אנשים אחרים, עוברים צד במדרכה. זה נורא בעיניי ומזכיר לי שככה עשו גם האנטישמים בפולין כשראו אותנו, היהודים. איך זה קורה בארץ שלי?

"רוב המבוגרים נפטרים בבתי אבות, גם בגלל שהם סגורים הרמטית, דלת על יד דלת. אם הייתי עכשיו בבית אבות, הייתי מתאבדת. זוועת עולם מה שקורה שם. אם לא ישנו גישה, יהיה כאן נזק גדול לאוכלוסייה המבוגרת. קודם היו לנו מועדונים, רקדנו, שרנו, קצת הצלחנו להשכיח קצת את העבר שלנו. זה הוסיף פלפל לחיים שלנו, נפגשו עם חברים, ישבנו בבתי קפה – ומה עכשיו? כמה זמן נוכל לשבת ככה בבית?"

מה אכפת לצעירים?

נורית מירב מסכימה שגם אם היו כוונות טובות מצד המדינה, במקרה הפרטי של אמא שלה, בדיור המוגן בכפר סבא, הן פשוט לא מספיקות. "סגרו אותם הרמטית, אין יוצא ואין בא, כבר מתחילת המגפה", היא מספרת. "בהתחלה כעסנו, חשבנו שהם מגזימים, אבל היום אני חושבת שהם צדקו. אמא לקחה את זה לאקסטרים והיא כמעט לא יוצאת מהדירה שלה. כשאנחנו מגיעות היא מתלבשת, יוצאת ויושבת מאחורי השמשה, אולם מיד אחרי היא עולה חזרה. היא נזכרת כל הזמן בבני המשפחה שלה וחולמת על אקציות, אבל לא נכנסת לפרטים כדי לא להכביד עלינו. אחותי ואני באות כל יום לבית הדיור המוגן שלה בכפר סבא ומדברות איתה בטלפון, כששמשת זכוכית מפרידה בינינו. אנחנו מדברות לפחות ארבע פעמים ביום".

איתן קרת, עמך: "הזיכרונות ומה שהם מביאים איתם. כל ניצול סוחב אתו את טראומת השואה שלו, את הניתוק, האובדן, החרדות וחוויית הבדידות. זה אחד הסממנים הבולטים של הפוסט טראומה, והזיכרונות עולים וצפים ברגעי לחץ"

את מתארת בדידות קשה.

"אמא גזרה על עצמה בדידות והתכנסות כבר מזמן, אחרי מותו של אבא. עכשיו היא מרגישה אפילו גיבורה בבידוד, אפילו למרפסת היא לא מוכנה לצאת. בטלוויזיה היא אומרת שהיא רואה רק קורונה. יש לה חברה אחת בקומה".

איך את חווה את כל זה?

"אני מרגישה אחריות גדולה מאוד כלפי אמא. אני חווה דאגה גדולה. הסיוט הכי גדול שלי זה שיקרה לה משהו כשאני ואחותי לא נהיה שם. אני מתחילה ומסיימת את היום בטלפון איתה, ודואגת שיתקשרו וידברו איתה. יש לי נכדים וילדים בארץ ובחו"ל והדאגה הראשונה שלי היא תמיד לאמא. היא הראשונה בפייפליין שלי, זה חזק ממני. אני שומעת בכל ניואנס שלה מה היא רוצה וצריכה, והתסכול שלי ותחושת חוסר האונים מתעצמים כשאני לא יכולה לתת לה את זה. אני צריכה המון כוח כדי לעודד אותה, והכל הולך לשם. כל בני המשפחה האחרים מסתדרים איכשהו, כולם מוצאים להם פתחי מילוט. רק לה אין פתחי מילוט".

מה הכי קשה לך במצב הנוכחי?

"אין מישהו מהדור השני לשואה שאין לו פגיעה נפשית כלשהי. אצלי זו כנראה המעמסה הנפשית והרגשית, האחריות הזו. נולדתי למלא חוסר, היה ברור מהשנייה הראשונה שאני, וכל הדור שלי, נולדנו כי להורים שלנו היה חלל גדול מאוד למלא. ואני מסתובבת כל החיים בתחושה שלא הצלחתי בתפקיד הזה, שלא עמדתי במשימה. אי אפשר להחזיר את החסר".

הדה ואגי סבורות, במידה רבה של צדק, כי זכר השואה התעמעם מאוד בחלקים נרחבים של האוכלוסייה במדינת ישראל. "ממש לא סופרים אותם, את הניצולים", מחזקת מירב. "כל הדור הזה של ההורים שלי הוא באיזשהו מקום סרח עודף. נפטר עם מחלות רקע? ממש נפטרים כאן מדור שלם, כשמחלות הרקע הן מעין הצדקה למות".

אגי משען בוטה לא פחות: "לא אכפת כבר לאף אחד מניצולי השואה, עומדים כמה דקות בשנה ביום השואה וגם אז אני שומעת את הצעירים מתלחששים 'אוי, עוד פעם זה'. יש אולי עוד כמה בנים ובנות ונכדים של ניצולים שקצת מתרגשים ביום השואה, אבל גם בשבילם זה כמו לראות סרט מתח. ואנחנו עוד כאן, אתה מבין? לא אכפת כאן לאף אחד מאף אחד. הכול דיבורים, הכול שקר".