ו

ירוס ה-COVID19 הצליח לעשות בשבועיים את מה שלא עשו שני עשורים של מאבק ריבונות מתמשך בירושלים: בשבוע שעבר, לראשונה מזה כ–20 שנה, נכנסו שוטרים פלסטינים במדים לשטח המוניציפלי של העיר באישור ממשלת ישראל. משימתם היתה להרגיע את הרוחות לאחר שחמושים ממחנה הפליטים קלנדיה ניסו למנוע את מעברם של חמושים מכפר עקב בטענה שמסכנים את התושבים בהדבקה. השר גלעד ארדן נדרש לאישור החריג הזה בציוץ בטוויטר והסביר שמדובר בצעד סביר כאשר הוא מסייע לאינטרס הישראלי. פחות או יותר במקביל, ובחלק אחר של העיר, החרימה משטרת ישראל חבילות מזון שנתרמו לנזקקים בצור באהר בתואנה שמקור התרומה עלול להיות קשור לרשות הפלסטינית, חשד שבהמשך הופרך לחלוטין. השלב הבא היה מעצרם של השר הפלסטיני לענייני ירושלים פאדי אל־הדמי ושל מושל ירושלים מטעם הרשות, עדנאן ר׳ית, בטענה שהם חותרים תחת הריבונות הישראלית.

הסברי הרשויות הישראליות ביחס לשוטרים הפלסטינים שמשרתים את "האינטרס הישראלי", ובאותה נשימה ביחס לארגזי המזון שפוגעים בריבונות הישראלית מדגימים היטב את הזיגזוגים של ממשלות ישראל לדורותיהן ביחס למזרח ירושלים ואת העדר מדיניות לטווח ארוך, ואין בהם בכדי להפתיע. הבעיות הנובעות מכך, לעומת זאת, מתעצמות בשל מגפת הקורונה ויהיו להן השלכות חמורות. המרכזית שבהן היא העוני במזרח העיר שמקיף כיום לפי הערכות כ–90% מהאוכלוסיה, עוני שעלול לדחוף רבים אל פת לחם ואף לרעב של ממש.לאוזן ישראלית החשש הזה אולי נשמע מוגזם או מופרך אבל בראיונות שנערכו לכתבה הזאת עם פעילים חברתיים, פקידי ממשל ישראלים ופלסטינים, משפחות במצוקה, מנהלי מרפאות וגורמים במשטרה ובעירייה, חזר החשש מרעב ועלה שוב ושוב.

קורונה? במזרח ירושלים לא בודקים

עלי עיד יושב במשרדו בסניף אלחיאת של קופת החולים מאוחדת בשועפט. הוא כמעט ולא ישן בימים האחרונים והדבר ניכר בקמטים במצחו וברעד הקל בידיו. כחמש שעות מוקדם יותר, ממש מחוץ לחלון משרדו, נפתחה המעבדה הראשונה לבדיקות קורונה במזרח ירושלים. ״עד עכשיו בדקנו שישה אנשים״, הוא מספר.

עד יום חמישי ה–2 באפריל לא היתה אפשרות להיבדק במזרח ירושלים. חולים שהגיעו עם תסמינים למרפאות נשלחו חזרה הביתה אם לא יכלו לספר על מפגש עם חולה מאומת. בישראל, נזכיר, מדיניות ה'חולה המאומת' שונתה יותר משבוע קודם לכן. ״אנחנו בשבוע שלישי למגפה ועד אתמול לא ידענו מה המצב בשטח״, מספר רכז שטח בכיר בארגון פלסטיני . ״עדיין לא יודעים באיזה רמות אנשים נגועים, לא יודעים איפה החולים מרוכזים או איפה הם שהו ואין אחריהם שום מעקב. פשוט אין שליטה״. דברים דומים אומר גם פואד אבו חאמד, הבעלים והמנהל של שלוש מרפאות של קופ"ח כללית במזרח העיר, שהזהיר כבר לפני כמעט כשבועיים שהמחדל במזרח ירושלים יתפתח לאסון.

רכז שטח בכיר: ״אנחנו עדיין לא יודעים באיזה רמות אנשים נגועים, לא יודעים איפה החולים מרוכזים או איפה הם שהו ואין אחריהם שום מעקב. פשוט אין שליטה״

נתונים לא רשמיים שמתבססים על הבדיקות שנערכו עד ל–5 באפריל מצביעים על כ–50 חולים מאומתים במזרח העיר ורחוקים מלהיות סבירים. בכלל ירושלים היו באותו היום כ–1300 חולים. מזרח ירושלים, מבחינת מספר התושבים, היא יותר משליש מאוכלוסיית העיר, וגם אם רוב ההדבקה היא בתוך הקהילות החרדיות במערב העיר, לא סביר שמספר החולים בה כה נמוך. מעבר לכך, נזכיר, המזרח ירושלמים, 'מקדסים' כפי שהם מכונים בערבית, הרבה פחות מסוגרים בהשוואה לעבר ומבלים, עובדים ומטופלים יחד עם האוכלוסיה היהודית.

פואד אבו אחמד מסביר שמספר החולים הנמוך נובע משתי סיבות שונות שמתחברות ביניהן. הראשונה לדבריו היא הגזענות של הממסד הישראלי שלא בדק את האוכלוסייה במזרח ירושלים ולכן החולים פשוט אינם מוכרים לו. השנייה היא סטיגמה חברתית שנלווית במזרח העיר להידבקות בנגיף שגורמת למקדסים להסתיר את מחלתם.

התיאוריה בדבר הבושה החברתית מהידבקות פרסה כנפיים וצוטטה בתקשורת הישראלית וברשתות החברתיות, אך לא כולם משוכנעים שהיא נכונה. ״היה מקרה אחד בשועפט שניסו להסתיר חולה ולא היו מוכנים לגלות את השם שלו״, אומר גורם בכיר ביחידה לפיתוח מזרח ירושלים. ״זה מקרה בודד שלא מעיד על הכלל. מה שקורה במזרח העיר מאוד פשוט – יעשו יותר בדיקות, ימצאו יותר חולים".

במעבדה במרכז הרפואי אלחיאת שבשועפט, עיד מאשש את הדברים ביחס למספר הבדיקות. הוא מספר שביום הראשון בו ביצע בדיקות הגיעו אליו פי ארבעה יותר מטופלים רובם ככולם בעלי תסמינים מובהקים של היפוכונדריה ולא של קורונה. בשלושת הימים שאחרי נבדקו במעבדה 50 אנשים נוספים ובסך הכל, נכון לתחילת השבוע הנוכחי, נבדקו לפי הערכות במזרח ירושלים 600–800 אנשים, טיפה בים יחסית לגודל האוכלוסיה ולמצב ההדבקה בחלקי העיר האחרים.

שינוי חיובי אחד שנרשם לאורך התקופה הוא יחס האוכלוסייה לנגיף. כאשר לפני כשבועיים היו דיווחים על כך שהממשלה שוקלת סגר במזרח העיר, הביקורת היתה חריפה. בימים שחלפו מאז השתנתה הגישה כפי שניתן לראות מהטון השלט ברשתות החברתיות כמו גם בהפסקת פעילותם של מסגדים רבים (אם כי לא כולם).

אמין, מזרח ירושלמי שעובד בשוק מוסררה מול שער שכם עם מסיכה על פניו, אומר דברים חד משמעיים. ״צריך לסגור הכל. לסגור את כל הכבישים. שאנשים לא יצאו מהבתים. רק ככה אפשר להילחם בזה. אנחנו צריכים להישמע להוראות ולא למות מהנגיף הזה״.

מפחדים ממגפת רעב

החשש הכבד מהתפרצות הנגיף משתלב עם פחד גדול יותר. משפחות רבות במזרח העיר מתקשות לקנות מוצרי מזון בסיסיים גם בימים רגילים, ויש דאגה ממשית מההשלכות הכלכליות של המשבר.

״מי שמצליח להסתדר היום, לא בטוח שיצליח להסתדר מחר, ושלא נדבר על מה שיקרה עוד חודש״, מתארת הונדיידה (שם בדוי), אם לשלוש בנות מא־טור שמתארת את מצוקתה. ״רק אלוהים יודע מה המצב שלי. יש ימים בהם אנחנו אוכלות, אבל אין לי מושג מה יקרה מחר״.

הוניידה רחוקה מלהיות מקרה יוצא דופן. מנהל מחלקת הרווחה האחראית על מזרח העיר בעיריית ירושלים, ח׳אלד סלמאן, מסביר כי עד פרוץ המשבר היה עמד שיעור העניים על 75% מאוכלוסיית מזרח העיר, ובשבועות האחרונים הוא עלה לפי הערכות ל–90%. אם עד סוף אפריל לא ישתנה משהו מהותי, הוא אומר, "כמעט כל מזרח ירושלים תחייה מתחת לקו העוני״.

לפי הסטטיסטיקות הקיימות 86% מהגברים המזרח ירושלמים עובדים אם כי חלק ניכר מהם בעבודות יומיות בשכר זעום. שיעור הנשים העובדות עומד על 22% בלבד. ישנם במזרח העיר גם שכירים רבים, אולם גם כאן מדובר לרוב בכאלה המשתכרים שכר מינימום. יש בין המזרח ירושלמים גם מבוססים יותר, כפי שניתן לראות בשכונות כמו בית חנינא או בית צפאפא, אך רובם חיים בשכונות כמו מחנה הפליטים שועפט וסילוואן, הסובלות מהזנחה שיטתית.

אם חד הורית: "שמעתי שמשרד הרווחה עוזר למי שיש לו תיק וגם למי שאין לו. פניתי אליהם לפני הקורונה והם אמרו לי שאין להם איך לעזור בגלל שתעודת הזהות שלי עזתית. בסדר, אני מבינה, אבל מה לעשות? למות? שיזרקו אותי לרחוב בגלל שאני עזתית?״

ח׳אלד סלמאן מוסיף כי נכון ל–2 באפריל, מעל 40,000 אנשים במזרח ירושלים נזקקו לתמיכה קבועה כדי להתקיים. ״ואלה רק האנשים הרשומים בלשכת הרווחה. על פי הערכות יש עוד עשרות אלפים שאינם רשומים. השבוע חילקתי תווי קניה בסך של 735,000 ש״ח ובשבוע הבא אנחנו מוציאים עוד סלי תמיכה לקשישים״. גובה התמיכות הוא 250–400 שקלים ורובן מיועדות לקשישים ולמשפחות חד הוריות, לא סכום שיכול לשנות מהותית את מצב המצוקה של הנתמך.

תיאורים דומים של החשש מרעב נשמעים מפי כל הגורמים שהתראיינו לכתבה הזאת. "בתחילת שבוע שעבר אולי הייתי מדבר אחרת״, אומר חוסיין פעיל במרכז למיצוי זכויות פלסטינים שמתגורר בבית צפאפא, ״אבל היום בבוקר התחילו לזרום בקשות לעזרה. אפילו כאן בבית צפאפא, שזו שכונה מבוססת, יש מעל 12 משפחות שאין להם איך לשים אוכל על השולחן״.

חזרה להוניידה שסיפורה דומה לסיפורם של תושבים רבים נוספים. היא נולדה וגדלה בעזה ולפני 25 שנה נישאה למזרח ירושלמי ועברה בעקבותיו לעיר. שבע שנים ושלושה ילדים אחר כך הם התגרשו והגבר עזב והוא אינו תומך בה או בילדים. אביו של הגרוש הציע להוניידה קורת גג ושם היא חיה עם בנותיה במשך כל השנים הללו. ״אם הייתם רואים את הבית שאני גרה בו הייתם אומרים ׳אלוהים יעזור לה איך היא נשארת שם'; בחורף אנחנו סובלים מדליפות של מי גשם. הגשתי בקשות לעמותות שמשפצות בתים, אמרו כן, כן אבל לא עשו כלום״.

הוניידה בודדה מול החשש שתגיע לפת לחם. ״שמעתי שמשרד הרווחה עוזר למי שיש לו תיק וגם למי שאין לו. יש לי תיק כבר 20 שנה ורק פעמיים־שלוש לאורך השנים האלה עזרו לי בסכומים של 700–800 שקל. גם אז הייתי צריכה להביא קבלות כנגד ההוצאות. פניתי אליהם לפני הקורונה והם אמרו לי שאין להם איך לעזור בגלל שתעודת הזהות שלי עזתית. בסדר, אני מבינה, אבל מה לעשות? למות? שיזרקו אותי לרחוב בגלל שאני עזתית?״.

הוניידה כאמור אינה יוצאת דופן. היא אמנם התחתנה עם מזרח ירושלמי, לילדיה יש תעודות זהות כחולות והיא גרה בעיר מזה כשני עשורים, אולם היא לא זכאית לתמיכה משירותי הרווחה של ישראל. גם הבנות הבגירות אינן מקבלות תמיכה למרות שהן סובלות ממוגבלויות נפשיות. ״כמה וכמה פעמים דיברתי עם הרווחה שיעזרו לי עם אחת הבנות. היא תכף בת 23 ועד היום לפעמים עוברים עליה יומיים ־שלושה בהן היא לא מסכימה לאכול. היא יושבת על הספה ולא מרשה לאף אחד להתקרב. ביקשתי לטפל בה ואם צריכים לקחת לטיפול שיקחו, אבל אמרו לא, היא כבר מבוגרת".

עד פרוץ משבר הקורונה הונדיידה עבדה כעוזרת בית ואיכשהו הצליחה להתפרנס בדוחק, אך מאז המשבר אין לה עבודה. שירותי הרווחה הפלסטינים מעניקים לה כ–750 שקלים אחת לשלושה חודשים, וגם זאת בצורה לא סדירה. הוניידה אומרת שהיא לא יודעת מה עוד היא יכולה לעשות. ״המקדסים״ היא מאשימה, ״עם כל הכבוד, לא מרגישים את הסבל של האנשים האחרים, אלו שמגיעים מהגדה או מעזה. אישה כמוני שאין לה אף אחד להישען עליו. בפייסבוק כל מיני אנשים כותבים ׳אנחנו עוזרים׳, אבל אף אחד לא הגיע אלי הביתה והביא לי שקית לחם או בשר או עוף או אפילו אורז. כלום. איפה העזרה הזאת?״

אינדיקציה אחרת למצב החמור הגיעה ממחנה הפליטים שועפט שמצב הרווחה בו רחוק מלהיות סביר גם בשגרה. נכון לסוף השבוע האחרון מעל 700 משפחות המתגוררות בו דיווחו על מצב מצוקה וסף רעב עם צורך מיידי בתמיכה של מטרנה, חיתולים ומזון.

רשת ביטחון אבל בעברית

כפי שצויין קודם לכן יש במזרח העיר שכירים שרבים מהם נשלחו לחל"ת, מצב שלכאורה אמור להבטיח רשת ביטחון בדמות דמי אבטלה, אבל כמו כל דבר במזרח העיר, לא פשוט לקבל אותם.

על פי נתוני שירות התעסוקה מסוף מרץ הצטרפו למעגל המובטלים בירושלים כולה מעל 70 אלף בני אדם. אין פילוח של המובטלים החדשים לפי שכונות אולם ניתוח של שוק העבודה בעיר, שחלק נכבד ממנו מבוסס על משרדי הממשלה שרובם ככולם ממשיכים לעבוד, רומז על כך שחלק ניכר מהם ערבים. וכאן מגיע המכשול העיקרי – השפה. הטפסים מוגשים בעברית, מכשול לא פשוט לחלק מהמזרח ירושלמים. עמותות וארגונים שעוסקים בתיווך בין המזרח ירושלמים למוסדות המדינה הוצפו באלפי טלפונים ובקשות עזרה במילוי הטפסים. כדי להתגבר על הפער כמה ארגונים פלסטינים שבדרך כלל לא משתפים פעולה עם גורמי ממשל ישראלים החליטו לסייע. כך למשל ארגון פלסטיני שסייע לג׳וינט להפיק סרטון אשר מסביר כיצד למלא את טפסים לדמי אבטלה בעברית, שלב אחרי שלב.

אינדיקציה אחרת למצב החמור מגיעה ממחנה הפליטים שועפט שמצב הרווחה בו רחוק מלהיות סביר גם בשגרה. נכון לסוף השבוע האחרון מעל 700 משפחות המתגוררות בו דיווחו על מצב מצוקה וסף רעב עם צורך מיידי בתמיכה של מטרנה, חיתולים ומזון.

ואם לא די בקשיים של נטולי המעמד והשכירים מצטרפים למצוקה גם כל מי שמשתכרים ב"שחור"; בכלכלה המזרח ירושלמית יש רבים כאלה שמוצאים את פרנסתם כסוחרים קטנים, נהגי הסעות, בעלי מקצוע כמו מסגרים או זגגים והרשימה עוד ארוכה. חלק מאוד קטן מהכנסתם, אם בכלל, מדווח לרשויות מה שמביא לכך שהם אינם זכאים גם למענקים הקטנים שמעניקה ישראל לעצמאים שנפגעו. ריהאם ג׳אבר, מנהלת סניף מט״י (מרכז טיפוח יזמות) במזרח ירושלים: ״יש הרבה שעובדים בשחור, וגם הרבה עובדים ברשות הפלסטינית שאין להם איך לבקש אבטלה אבל עדיין יש להם ילדים להאכיל ושכר דירה לשלם״.

בניסיון להקל על המצוקה במזרח העיר החלו מספר עמותות לחלק מזון ותלושי סיוע. רשימה חלקית כוללת את הקרן לידידות, קרן מתן, עמותות ״כולנא״, מינהלים קהילתיים, גופי צדקה מוסלמים ועוד. יוזמה נוספת הייתה הקמת אתר האינטרנט Madad שאמור לתת מענה לצרכים דחופים של נזקקים שמאחוריו עומדים לפי פרסומים איש העסקים מוניב ראשיד אלמסרי, שתרם למעלה ממיליון יורו ובכירים ברשות הפלסטינית. באתר ניתן להרשם כדי להתנדב או כדי לקבל תמיכה במזון ובמצרכים בסיסיים.

הכל פוליטי

ישנן לא מעט סיבות למצבה הקשה של האוכלוסייה במזרח ירושלים, אולם המרכזית שבהן היא העדר מדיניות ישראלית ארוכת טווח ביחס למזרח העיר ואוכלוסייתה.

קצת רקע: ירושלים היא העיר עם האוכלוסיה הערבית הגדולה בישראל, אוכלוסייה המונה כ-360 אלף בני אדם. רובם אינם אזרחים אלא מחזיקים בתושבות שמעניקה להם תעודת זהות כחולה ואת השירותים והקיצבאות שנותנת ישראל לאזרחיה, אך לא את הזכות להצביע לכנסת. שמורה להם גם הזכות לבקש אזרחות ישראלית. במשך השנים, ובמקביל לעלייה בביקוש לאזרחות, הקשיחה ישראל את התנאים ועשתה מאמצים ניכרים להקשות על המבקשים.

המדיניות הישראלית הרשמית ביחס למזרח העיר הייתה ונותרה סוג של תעלומה לא מפוענחת. רשמית וחוקית סופחה מזרח ירושלים מייד לאחר מלחמת ששת הימים והיא ישראלית בדיוק כמו כל עיר אחרת בישראל. בשטח לעומת זאת נדמה כי הסיפוח שנעשה לפני 53 שנים נותר ברובו על הנייר. כך למשל חומת ההפרדה הותירה מחוץ לגדר כמה שכונות שאמורות להיות ירושלמיות לחלוטין, שירותים מוניציפליים לא ניתנים בחלק מהשכונות, מערכת החינוך המזרח ירושלמית מתחלקת בין הרשות הפלסטינית, ירדן וישראל, תקציבי הפיתוח זעומים יחסית לשכונות היהודיות, אין מדיניות תכנון ובניה והרשימה עוד ארוכה.

ח'אלד סלמאן אומר כי נכון לתחילת אפריל, מעל 40,000 אנשים במזרח ירושלים נזקקו לתמיכה קבועה כדי להתקיים. ״השבוע חילקתי תווי קניה בסך של 735,000 ש״ח ובשבוע הבא אנחנו מוציאים עוד סלי תמיכה לקשישים״. גובה התמיכות עומד על 250–400 שקלים לחודש

להעדר מדיניות ישראלית ברורה ביחס למזרח ירושלים יש להוסיף את הניסיון המתמשך של הרשות הפלסטינית לפעול בירושלים בעיקר דרך עמותות, פעילויות אזרחיות, מסגדים ועוד. לאורך השנים ידעה הפעילות הזאת עליות ומורדות אולם השפעתה של הרשות על תושבי מזרח העיר משמעותית.

ובתוך כל זה המזרח ירושלמים, מסיבות רבות שמתחילות בניתוק מהגדה שיצרה גדר ההפרדה ומסתיימות בתשלומי מערכת הרווחה הישראלית, מצביעים ברגליים. שיעורי לימוד העברית עולה בהתמדה וכך גם מספר העובדים בחברות ישראליות ואף במשרדי ממשלה וברשויות. יותר מאי פעם הם מבלים בקניונים במערב העיר, משתמשים בתחבורה הציבורית ונוכחותם במערב העיר ניכרת.

המצב שתואר יוצר מעין שטח הפקר מבחינת האחריות על התושבים. בצד הישראלי עיריית ירושלים ומשרדי הממשלה אמנם מתייחסים לרוב למזרח ירושלמים כתושבים, אך באותה הנשימה כוחות הביטחון מתייחסים אליהם כאל גורמים עוינים. הרשות הפלסטינית מצידה אולי רוצה אחריות על התושבים, וכמובן את הריבונות הנובעת מכך, אולם ספק רב אם יש לה את היכולת הכלכלית הנדרשת כדי לתמוך בהם, מה גם שישראל לא תאשר זאת.

פתרון לאזור הדמדומים הזה לא נראה באופק אך משבר הקורונה מחדד מאוד את הצורך במדיניות ארוכת טווח להתמודדות עם העוני, המחסור בתשתיות בריאותיות והפתרונות לכל מי שאינו בעל מעמד מוסדר. בינתיים לפחות נקודת האור היחידה הם שיתופי הפעולה של אנשי שטח משני הצדדים אשר מבינים את גודל האתגר שיצרה המגפה. ספק אם זה לבדו יכול להספיק.