פ

רופ' מיכאל בירנהק, סגן הדיקן למחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואחד המומחים הבולטים בארץ בתחום הפרטיות בעידן הדיגיטלי, נשמע משועשע באופן מפתיע כשאני מתקשר אליו להתעניין בעמידות הדמוקרטיה הישראלית נוכח המהלומות שספגה בשבועות האחרונים, כאשר מגפת הקורונה העולמית והמשבר הפוליטי המקומי התנגשו זה בזה ויצרו את "הסופה המושלמת".
‍
"טוב לי לדבר איתך", הוא צוהל לרגע, "כי זה ירים אותי מהכיסא שלי ויגרום לי להסתובב קצת ולהוסיף עוד צעדים לסופר הצעדים שלי". אחר כך מרצין ועובר לטון עגמומי, כועס ומוטרד. "ביממה האחרונה קורה משהו שמדהים אותי עד כמה הוא לא זוכה לכיסוי תקשורתי", כך בירנהק, "וזה שהליכוד משתמש בעניין הרפואי של הקורונה כדי שלא לכנס את הכנסת – זו הפיכה בעיני. לא כזאת שבה משתלטים על תחנות רדיו ומחנות צבא, אבל זו הפיכה. היו בחירות. היו להן תוצאות. יש נבחרים והם צריכים להתכנס. שם הם יעשו את מה שנבחרי ציבור עושים עם הסמכויות שלהם: יציעו הצעות ויקבלו או ידחו אותן. אבל מנסים לסכל את עצם הכינוס שלהם".

‍הקורונה היא בעיה אמיתית. הליכוד לא המציא אותה.

"ברור שישנה בעיה רפואית, אבל במדינת ישראל של 2020, עם כל היכולות הטכנולוגיות אפשר למצוא הרבה מאוד פתרונות אפקטיביים ויצירתיים לקיום הישיבות של הכנסת, בין אם זה ייעשה באופן וירטואלי ובין לפזר את הכנסת באולמות של האוניברסיטה העברית. זו לא בעיה. אם אנחנו יכולים ללמד באוניברסיטה באופן מקוון ובתי משפט יכולים לשמוע עדויות בשיחות וידאו, אז אפשר גם לכנס את חברי הכנסת בצורה של שיחה מרחוק. זה שמסרבים לכנס את הכנסת זו ממש הפיכה.

"זה שהליכוד משתמש בעניין הרפואי של הקורונה כדי שלא לכנס את הכנסת – זו הפיכה בעיני. לא כזאת שבה משתלטים על תחנות רדיו ומחנות צבא, אבל זו הפיכה. היו בחירות. היו להן תוצאות. יש נבחרים והם צריכים להתכנס"

"אני לא יודע להגיד לך אם הדמוקרטיה הישראלית מעולם לא עמדה בפני אתגרים כל כך גדולים, אבל ברור שהיא מזמן לא התמודדה עם אתגרים רבי עוצמה כל כך. השילוב של מצב החירום הרפואי ושל המצב השלטוני־פוליטי ממשלי, הוא שילוב לא מוצלח. כל אחד מהם באופן נפרד הוא משברי, וכשהם משתלבים יחד המשבר מועצם עוד יותר".

‍מה המצב הזה מאפשר לשלטון לעשות ומה הסכנות בכך?

"המצב הזה מאפשר לשלטון או למרכיבים בו, להתבצר בתפקידם ולא לציית לשני עקרונות היסוד שבבסיס הדמוקרטיה: שלטון הרוב וזכויות אדם. הדוגמה המוחשית ביותר להתעלמות משלטון הרוב כרגע, היא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שהמשמעות של מה שהוא אומר היא – לא מעניין אותי שהיו בחירות. לא מעניין אותי שיש כעת הרכב שונה של הכנסת שיש לו רוב כזה או אחר – אני לא עוזב את הכיסא שלי. זה שמנסים אצלו במפלגה לתאר את ההחלפה שלו כהדחה זו רטוריקה סופר בעייתית. להיפך, הוא זה עושה פה מחטף דמוקרטי שלא מכבד את רצון הרוב".

ומה לגבי זכויות אדם?

"זכויות אדם תמיד נבחנות בעיתות משבר. כשהכל טוב ויפה, הזכויות שלי לא עומדות למבחן. הזכות שלי לתנועה ברורה; הזכות שלי להתבטא ולומר שהעולם מקסים וירושלים שלנו לנצח נצחים ברורה; והזכות שלי לפרטיות מרגישה בסדר ואני אומר לעצמי שאני לא מעניין אף אחד ואף אחד לא עוקב אחרי. מתי הן כן עומדות למבחן? כשמישהו רוצה לעשות להן משהו. כשרוצים להגביל את התנועה שלנו ואת חופש הביטוי שלנו ואת הפרטיות שלנו. בדיוק בגלל זה אנחנו רוצים להגן על כל בני האדם, כי אנחנו אף פעם לא יודעים אם הגבלה של קבוצה מסוימת כיום, לא תוביל להגבלה עלינו מחר. בגלל זה יצרנו את הכללים האלו שאומרים שזכויות אדם חשובות יותר מעמדת הרוב, על אף שבמקרים מסוימים חייבים לאזן בין זה לזה".

כמו במקרים של ביטחון לאומי או של בריאות הציבור.

"גם במקרים של ביטחון לאומי או של בריאות הציבור אי אפשר לקבל את החשיבה שאומרת 'הביטחון גובר תמיד', או כמו במקרה הנוכחי 'הבריאות גוברת אוטומטית'. עצם הקבלה שהאינטרס הציבורי מנצח מבלי שהמשחק התחיל בכלל היא חשיבה שמבטלת את כל הרעיון של זכויות אדם. אפילו שזה יכול להיות מאוד קשה, אני חושב שאנחנו בדיוק במקום שבו צריך לשים את זכויות האדם על השולחן, לחשוב עליהן ולנסות ליצור איזון".

"הבעיה היא שברוב המקרים זכויות האדם בכלל והזכות לפרטיות בפרט הן זכויות מאוד אמורפיות. כשפוגעים בפרטיות הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב לזה. האם אני מרגיש פחות בן אדם? ישן פחות טוב? לא יודע. אבל זה שזה אמורפי לא אומר שזה לא חשוב"

ואם אי אפשר ליצור איזון?

"יכול בהחלט להיות שבסוף התהליך הזה האינטרס הציבורי ינצח, כי הוא באמת נורא משמעותי, אבל בעצם קיום התהליך הזה אנחנו מחפשים לצמצם את הפגיעה בפרטיות לצורך העניין. לא לומר שזה שחור או לבן, אחד או מאה, אלא שאפשר גם באמצע. לחשוב איך לעשות גם וגם. זה מצריך לחשוב יצירתי וסלח לי על הקלישאה – לחשוב מחוץ לקופסה, אבל אי אפשר לוותר מראש. זה לא בריא".

החשש העמוק, לטווח הארוך

פרופ' בירנהק, שהיה מהמשפטנים הראשונים בארץ שעסקו בהשפעת העידן הדיגיטלי על תחום הפרטיות, מתרעם במיוחד על ההיתר הגורף, המהיר, הלא מדוסקס והלא לגמרי ברור לפרטיו שניתן בשבוע שעבר לשירות הביטחון הכללי לעקוב אחר אזרחי ישראל במסגרת הניסיון לצמצם את התפרצות הקורונה.

אנחנו מדברים יום לפני הדיון בעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד הצעד יוצא הדופן, אבל בירנהק רוצה יותר לדבר על ההשלכות של יישום הצעד על עתיד הדמוקרטיה הישראלית. בטווח הקצר, הוא אומר, כמובן שקיימים החששות הנקודתיים הרגילים. "תמיד יש חשש המידע ידלוף לידיים לא נכונות ושמישהו ינסה לסחוט אותי או לאיים עליי. יש גם חשש שעובד ציבור ישתמש במידע למטרות אחרות וימכור אותו למפרסם או למישהו אחר, ויש כמובן חששות של אבטחת מידע – שהאקרים יפרצו ודברים מהסוג הזה.

"אבל החשש היותר עמוק", הוא אומר, "הוא החשש לטווח הארוך. זה ביס גדול מאוד בזכויות שלנו, לא כרסום. לא ניתן בכלל צ'אנס לדיון הזה. ויתרו עליו מראש, ואז בפעם הבאה שיהיה משבר כלשהו – בריאותי, ביטחוני או כלכלי – יגידו לנו שהמצב מחייב ושיש כלי שכבר השתמשנו בו בעבר והשמיים לא נפלו".

אם הם לא נפלו מה הבעיה?

"הבעיה היא שברוב המקרים זכויות האדם בכלל והזכות לפרטיות בפרט הן זכויות מאוד אמורפיות. כשמצנזרים לי ביטוי אני מרגיש את זה. כשאומרים לי שאני לא יכול להיכנס למועדון כי אני ג'ינג'י אני מרגיש שמפלים אותי. כשפוגעים בפרטיות הרבה פעמים אנחנו לא שמים לב לזה. האם אני מרגיש פחות בן אדם? ישן פחות טוב? לא יודע. זה אמורפי, אבל זה שזה אמורפי לא אומר שזה לא חשוב".

"הדוגמה המוחשית ביותר להתעלמות משלטון הרוב היא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שהמשמעות של מה שהוא אומר היא – לא מעניין אותי שהיו בחירות. לא מעניין אותי שיש כעת הרכב שונה של הכנסת שיש לו רוב כזה או אחר – אני לא עוזב את הכיסא שלי".

אבל אנחנו כבר רגילים שפייסבוק למשל, עוקבת אחרינו ויודעת מה אנחנו עושים כמעט כל רגע. מה ההבדל?

"היחסים בינינו לבין תאגידים הם ביסודם יחסים צרכניים שמבוססים על חוזה, ואנחנו לא חייבים לשחק את המשחק. אם אתה כמוני ואתה לא רוצה – אתה לא חייב שיהיה לך פייסבוק. זה לא תמיד משחק שקל לשחק ואנחנו משתמשים בכלים שפיתחנו כמו דיני הגבלים עסקיים או דיני חוזים, אבל מול המדינה אין אפשרות 'לצאת מהמשחק' ולעזוב את המדינה. זה לא דבר פשוט. אנחנו נותנים למדינה סמכויות וכלים כדי לנהל את חיינו המשותפים בצורה האופטימלית. כשהמדינה משתמשת בכלים הללו כדי לעקוב אחרינו לאו דווקא לטובתנו או יותר ממה שצריך או מידתי, סדר הדברים מתהפך ויוצא שאנחנו עובדים אצל המדינה במקום שהמדינה תעבוד אצלנו".

הציבור ער לכל זה?

"הציבור עסוק בהישרדות היומיומית – הוא רוצה לדעת איך להעסיק את הילדים, מאיפה הוא יביא פרנסה ומה עושים עם ההורים המבוגרים. זה הגיוני. אנשים מתמודדים עם החיים עצמם, שהפכו להיות מסובכים מאוד, ונראה שהדאגה לדמוקרטיה מעניינת רק כמה עיתונאים ואנשים שכותבים על כך בפייסבוק ובטוויטר. אני מזהה פער בחרדה ובשיח בנושא שחיקת הדמוקרטיה, בין האליטות לבין מה שקורה בציבור".

אין איזונים, אין בלמים

בירנהק אמנם רחוק מלהרים ידיים – הוא מצייץ את דעותיו בחשבון הטוויטר שלו וגם מתראיין – אבל לקראת סוף השיחה הוא מודה שהוא כבר לא בטוח ש"תקדימים שנקבעו פה בשבועות האחרונים בני תיקון. זה מטריד מאוד. אנחנו שקועים ביומיום המאוד תובעני ולא שמים לב למה שקורה סביבנו. מה שקורה פה עכשיו מזכיר לי את המשל על הצפרדע שמתבשלת לאיטה בסיר המים עד שזה כבר מאוחר מדי.

"יש לנו רשות מבצעת מאוד־מאוד חזקה מבלי שיש לה לגיטימציה של ממשלה נבחרת כבר שנה, פשוט מכיוון שהיא לא נבחרה, אלא פועלת מכוח האינרציה. הכנסת לא מתפקדת ואין בקרה פרלמנטרית על כלום. בתי המשפט נמצאים תחת מתקפה פוליטית שבחלקה היא ביקורת עניינית ולגיטימית על גבולות הביקורת השיפוטית, אבל הרבה ממנה היא ביקורת שנועדה פשוט להחליש אותה כדי לשרת אג'נדות פוליטיות צרות ואינטרסים אישיים. תוסיף על זה את התקשורת שעוברת דברים לא פשוטים, עם יותר ויותר כתבים שמערבבים בין עבודה עיתונאית של דיווח לבין פרשנויות – וחלק מהמערכות העיתונאיות לא יודעות איך להתמודד עם זה. זה נורא".

מה שעוד נורא בעיניו של בירנהק היא הטרימינולוגיה הביטחונית שנשמעת יותר ויותר בימים האחרונים מגורמי ממשל, ומסייעת לשיטתו לשלטון לנגוס עוד ועוד נתחים מהדמוקרטיה השברירית ממילא. "כשמתחילים לדבר על משבר אזרחי בשפה של מלחמה, בעוד שזו לא מלחמה, זה מאוד מטריד. זה אמנם אופייני לישראל, כי על כל דבר פה מדברים במונחים של מלחמה, תאונות דרכים למשל, אבל הטרמינולוגיה הזאת מכשירה צעדים מרחיקי לכת".

באיזה אופן?

"בישראל הביטחון הוא המולך, ובגלל ההיסטוריה שלנו כולם נכנסים למצב של שקט יורים ועוברים לדום. אני חושב שברגע שעוברים לשפה ביטחונית זה מחדד את הדברים לאנשים, מחדד את עוצמת הרגע ואת מה שמוטל על הכף ולכן מכשיר חשיבה שבה זכויות אדם יישבו בצד".

"גם במקרים של ביטחון לאומי או של בריאות הציבור אי אפשר לקבל את החשיבה שאומרת 'הביטחון גובר תמיד', או 'הבריאות גוברת אוטומטית'. עצם הקבלה שהאינטרס הציבורי מנצח מבלי שהמשחק התחיל בכלל מבטלת את כל הרעיון של זכויות אדם"

ומכשיר גם את השימוש בשב"כ.

"בשב"כ הוא גוף ביטחוני עם יתרונות וחסרונות, והיסטוריה מורכבת, אבל הוא כפוף לחוק והוא מוגדר כשירות ביטחון כללי ולא כשירות בריאות כללי. יכול להיות שאין מנוס לגייס אותו למשימה הזאת, כי אין שום גוף אחר שמסוגל לעשות את זה, על אף שאני לא חושב כך. בעצם לוקחים את מערכת היחסים שלנו עם המדינה שמבוססת על סט ערכים מסוים שהוא אמון ולגיטימציה וסולידריות, ועושים לו ביטחוניזציה. כשאומרים 'עכשיו הכל ביטחון' ומוסיפים איסורים פליליים להפרת הבידוד ואומרים שיאכפו את האיסורים ויעזרו במשטרה ובשב"כ לשם כך, המשמעות היא שהאזרח אומר לעצמו 'עד עכשיו סמכתי עליכם, אבל עכשיו אני מפחד מכם. אני אולי אתנהג אותו הדבר, אבל לא כי אני סומך על המדינה אלא כי אני מפחד ממנה'.

"אני חושב שזה רע מאוד ושזה לא יכול להחזיק מעמד. הסולידריות החברתית צריכה להיות הרבה יותר חזקה משימוש בכלים ביטחוניים. מעבר לזה, למה פרויקטים גדולים כמו המלונות לחולי הקורונה, מנוהלים על ידי פיקוד העורף. אני מבין שיש להם יכולות לוגיסטיות אבל הייתי מאוד שמח אם האופרציה הזו הייתה מתופעלת על ידי גופים אחרים. אולי אין ברירה, אבל כשהופכים משהו אזרחי לצבאי אז נשאלת השאלה אם חולה קל שמאושפז בבית מלון שמנוהל על ידי צה"ל הוא חולה, או חייל או אסיר".

תן לנו קרן אור. אחרי שהדבר הזה ייגמר, הדמוקרטיה הישראלית תוכל להחזיר לעצמה את הנכסים שהיא מאבדת עכשיו?

"לא יודע. נוצרו פה תקדימים. האם נלקה בשכחה מהירה והדחקה כמו שעשינו לגבי כל מיני מלחמות שאירעו ונשכחו וכאילו לא היו הדברים מעולם? אולי. ואולי זה יחלחל במשבר הבא".