כ

שהייתה ילדה, שירז גרינבאום לא הבינה מה לא בסדר עם אבא שלה, הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. לא היא וגם לא אמא שלה. "אמא שלי הכירה את אבא שלי אחרי המלחמה כשהוא היה בסדר, זה לא התפרץ אצלו מיד. הוא התחיל להיות פחות יציב כשהייתי בת שלוש בערך. רק לימים התברר לי שאבא שלי ניסה להתאבד כמה פעמים אחרי המלחמה". לימים היא גם גילתה מאחד מחבריו את מקור הטראומה: אביה, מיכאל גרינבאום, שירת בסיירת שקד, לחם בקרב החווה הסינית ובמשך 48 שעות פינה את גופות חבריו מן החולות.

את בית ילדותה היא חוותה כמקום מפורק. "אווירה מתוחה, התפרצויות זעם, שימוש מופרז באלכוהול. אבא שלי עבד כתאורן וכעובד צילום על סטים של סרטים ונעדר הרבה מהבית", היא מספרת. "אני חושבת שמשהו באינטנסיביות של העבודה והניסיון להתיש את עצמו קשור לפוסט טראומה. הוא היה נעלם מהבית ופתאום חוזר. אני זוכרת המון צעקות, כאוס גדול. הוא היה נתון למצבי רוח קשים, לבכי ודיכאון".

כשהייתה בת תשע הוריה התגרשו. כשהייתה בת 12 עברו היא ואמה מתל אביב לזיכרון יעקב על מנת להתרחק. "אני לא זוכרת טקס בבית ספר או בצבא שהוא בא אליו", היא מספרת. "אי אפשר היה להזמין אותו. אני זוכרת שהייתי אומרת לו - אל תשתה ביום ההולדת שלי, וכל הזמן ביקשתי שהוא יהיה בסדר והיה לי ברור שזה לא יצליח. עד גיל 16, לא שמעתי ממנו דבר שקשור לצבא. יום אחד באתי לבקר אותו, הוא היה שבר כלי והתחיל לספר דברים על החולות, על חברים ועל הסיירת. הבנתי שהוא מדבר על הצבא אבל לא היה לי ברור הקשר; לא היה לזה שם".

כשהייתה בת 25 גרינבאום, כיום בת 40, צלמת, עורכת צילום ופעילה חברתית, קיבלה החלטה לתת לזה שם וחידשה את הקשר עם אביה. "עברתי לגור לבד והחלטתי שאני חייבת לפתור את הבעיה. הזמנתי אותו ליומולדת שלי. הוא הגיע שיכור ועשה לי פדיחות של החיים. הוא כנראה הרגיש את זה ואחרי אותו לילה התקשר להגיד שהוא הולך לגמילה. אז גם הבנתי שהוא מטופל. ומשם התחיל תהליך ארוך וכואב של בניית אמון מחדש. ועדיין עם תחושה שעוד שנייה הוא יעלם, או אני".

ב-2004, 31 שנה אחרי אותה מלחמה, קיבל אביה הכרה כהלום קרב, וגם אצלה האסימונים החלו ליפול ומאז הם "ממשיכים כל הזמן. אני מתעסקת בהעברה בין דורית של טראומה בערך מאז שהבנתי מה 'הבעיה' של אבא שלי. יצאתי למסע הזה בשביל להבין את אבא שלי וגם את ההשפעות של הדבר הזה עליי. הכרתי את החברים שלו ומתוך הדבר הזה פתאום הבנתי שהיו לזה המון השלכות עליי. יש משהו בחוויה הזאת של טראומה, שמרגיש שכל מה שיש לך, כל הזמן עלול להיאבד.

"אני מדברת היום עם חברים בדור שלי, שיש להם אבות הלומי קרב, אני מבינה שזה מתבטא בהמון המון דרכים. יש חברים שיש להם הפרעות שינה נורא קשות, חרדות, הסתגרויות, הימנעות ממצבים חברתיים. ילדים של הלומי קרב יוצאים עם איזשהו מארז כלים חסר בהבנה של המציאות, וגם אני גדלתי בהרגשה תמידית שאני לא יודעת כל כך מי אני. המון דיכאון, חרדות, תחושה של חוסר ביטחון מאוד בסיסי בעולם. עניין של אינטימיות ויכולת לייצר קשרים. העניין הזה של אבא בא, אבא חוזר, אבא הולך, יצר המון המון דיספונקציונליות ביחסים שלי. אני חושבת שבגלל שביליתי הרבה מאוד זמן עם אבא שלי מגיל 25 ואילך אז התחלתי לראות את כל ההעתקות האלה".

את סיפורה המלא של שירז גרינבאום, אפשר לקרוא כאן באתר שומרים.

פוסט טראומה כסרטן שולח גרורות

בכתבה זו, הפרק החמישי בפרויקט "עטופים בטראומה" של שומרים, לאחר שעסקנו בהרחבה בהשלכות הטראומה המתמשכת בעוטף עזה וכן בפוסט טראומה צבאית המתפרצת בגיל השלישי - בחרנו לכוון את הזרקור אל בני המשפחה של הסובבים את הנפגעים, ולהאיר ולו במעט את הקשיים והמצוקות; את זרועותיה הארוכות והמפותלות של הפוסט טראומה בתוך המשפחה.

בישראל, מעבדת לחץ וטרור המייצרת פוסט טראומה באופן קבוע, ההערכה היא כי 16%-20% מהחיילים שנחשפים לתנאי לחימה קשים יפתחו תסמינים של פוסט טראומה. עם זאת, בני המשפחה של הלום הקרב מהווים נושא כאוב ומושתק במידה רבה בחברה הישראלית, ובוודאי שאינו מקבל את ההכרה והטיפול לו הוא ראוי. בהמשך שנים ארוכות התמקד הטיפול אך ורק בחיילים לשעבר עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), וכך גם המחקר האקדמי.

עם השנים התרחב המחקר, בארץ ובעולם, וברובו עסק בבנות הזוג של הלומי הקרב. גם זה, משחזרת פרופ' זהבה סולומון, מומחית עולמית בחקר השפעות פוסט טראומטיות מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, נעשה תחילה בדוחק. בשנות השמונים שירתה סולומון כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל וביקשה לערוך מחקר על נשות ההלומים.

לדבריה, הרעיון התקבל בציניות ובסקפטיות. מה יהיה הפרויקט הבא? הדודנים שלהם? מה פתאום נשים? אין לנו די תקציב ותקנים לטפל בגברים עצמם, אז בנשותיהם?, שאל אותה אז אחד ממפקדיה.

"אף אחד לא העלה על דעתו שהטראומה משרטטת מעגלים ואם להיות הוגנים, גם לא היה הרבה ידע על המעגלים של הטראומה", אומרת סולומון, שבסופו של דבר השיגה תקציבים מחוץ לצבא והמחקר יצא לדרך. עם התרבות המחקרים אודותיהן, גדלה ההבנה של מצוקות בנות הזוג, העומס הכבד הרובץ עליהן והשפעות הפוסט טראומה עליהן. לצד זאת, מעגלים משפחתיים קריטיים נזנחו במידה רבה. אלה כוללים (לכל הפחות) את ילדיהם של הלומי הקרב, הוריהם ואת האחים והאחיות שלהם. דורות שלמים שלא טופלו, לא אובחנו ולא הוצע להם כל סיוע.

שירז גרינבאום: "יצאתי למסע הזה בשביל להבין את אבא שלי וגם את ההשפעות של הדבר הזה עליי. הכרתי את החברים שלו ומתוך הדבר הזה פתאום הבנתי שהיו לזה המון השלכות עליי. יש משהו בחוויה הזאת של טראומה, שמרגיש שכל מה שיש לך, כל הזמן עלול ללכת לאיבוד"

"יש לנו פה קישון", דימתה בחריפות פרופ' סולומון את הפוסט טראומה במשפחה לסרטן שולח גרורות, כאשר העידה ב-2010 בוועדת גורן, שהוקמה כדי לבחון את אמות המידה לזכאות לסיוע ממשרד הביטחון. "בראיונות עם הנשים, לא פעם הייתי צריכה לשאול את עצמי למה הן נשארות שם. החיים במשפחות האלה הם חיים מאוד קשים, מאוד מאוד מורכבים... מה קורה לילדים? לא רק הדימוי של הסרטן תקף, אלא גם העובדה שזה בעצם עובר את החסם הביולוגי. מה קורה לילד שגדל במשפחה שאבא סובל מטראומטיזציה מיד ראשונה, ואמא סובלת מיד שנייה... בחלק מהראיונות, היינו בקונפליקטים מאוד גדולים, אם לרוץ מיד לרשויות הרווחה, ומה לעשות עם הילדים במשפחות האלה".

ואכן, רמת המצוקה של ילדים לאבות עם פוסט טראומה גבוהה כמעט פי ארבעה מכלל האוכלוסייה - כך עולה ממחקר שערכו פרופ' רחל דקל, חוקרת בכירה מבית הספר לעבודה סוציאלית בבר אילן, העוסקת בהשלכות של אירועים טראומטיים על נפגעים ישירים ובני משפחותיהם, והראש האקדמי של בית הספר הבינלאומי של בר אילן; ועמיתיה, יולה דינשטיין ומיקי פולאק. במחקר השתתפו 46 ילדים בוגרים (מעל גיל 20), והוא היה הראשון בארץ שבדק השלכות ארוכות טווח של החיים לצד אב הסובל מ־PTSD ממלחמת יום הכיפורים. הוא פורסם ב-2008 ונמצא בו כי בכל אחד מהקריטריונים - חרדה, דיכאון, רגישות בין אישית - המצוקה הייתה גבוהה יותר מקבוצת הביקורת (ילדי לוחמים מיום הכיפורים שלא נפגעו נפשית), וכי יכולתם של הילדים להתמודד עם מצבי לחץ נמוכה יותר.

פרופ' רחל דקל: "צריך לזכור שרוב השעות, אדם שנפגע לא נמצא בחדר הטיפול אלא חי עם משפחתו, ושם יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. אם נצליח לקדם את ההסתכלות של גורמי טיפול ואת ההבנה הכללית שטראומה היא בתוך המשפחה, אולי נצליח לעשות שינוי"

במחקר תואר כי חיי המשפחה מלווים פעמים רבות בכעס רב, תוקפנות ולעיתים גם אלימות. הילדים נחשפים לעיתים לנסיגה מהמעורבות של האב בחיי המשפחה. דפוסי ההורות שלו מאופיינים לפעמים בנוקשות, ריחוק רגשי והגנת יתר. גם היכולת לאינטימיות בקשרים בקרב הילדים נמצאה נמוכה יותר, וסימני המצוקה ניכרים גם לאחר שהם עוזבים בבגרותם את הבית.

"יש הרבה מענים טיפוליים מצוינים ויצירתיים לאנשים שחוו אירוע טראומטי אבל חסרה נקודת המבט המשפחתית", אומרת דקל. "צריך לזכור שרוב השעות, אדם שנפגע לא נמצא בחדר הטיפול אלא חי עם משפחתו, ושם יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. אנחנו יודעים מהמחקר שיש השלכות על האחרים המשמעותיים של הנפגע. במקביל, וזה מוכח במחקרים רבים, תמיכה חברתית של אדם קרוב היא משאב גדול מאוד. אז מצד אחד בני המשפחה חשופים לחיים כל יום עם האדם שנפגע ומצד שני, אם יעזרו ויתמכו בהם וילמדו אותם עד כמה מופעי הטראומה בתוך המשפחה הם רחבים, הם יכולים להוות מקור תמיכה. אם נצליח לקדם את ההסתכלות של גורמי טיפול ואת ההבנה הכללית שטראומה היא בתוך המשפחה, אולי נצליח לעשות שינוי".

הטראומה עוברת מדור לדור

אישוש להעברה בין־דורית אפשר למצוא גם בממצאיו של פרופ' גדי זרח, פסיכולוג קליני מהמחלקה למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון, אשר חקר את הדור השני לפדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים. יחד עם ממצאי מחקריה של פרופ' סולומון, נוצר מחקר אורך מרתק: סולומון עוקבת במחקריה מאז 1991 ועד היום אחר פדויי שבי שחלק משמעותי מהם סובל מ־PTSD ואילו זרח ערך מחקר בהשתתפות כמאה מילדיהם הבוגרים, בגילאי 30-35. כך נוצרה תמונה מחקרית משלימה - דיווחי האבות לצד הילדים - המשקפת עד כמה הלומי הקרב אינם חיים בוואקום.

"מצאנו שילדים להורים פוסט טראומטיים מדווחים על יותר בעיות פסיכולוגיות ובעיות התנהגותיות בהשוואה לילדים להורים, אשר לחמו במלחמת יום הכיפורים ולא נפלו בשבי, או לילדים של פדויי השבי שאינם סובלים מהפרעה פוסט טראומטית", אומר זרח ומספר, כי "אנחנו חלק מקבוצה גדולה של חוקרים בעולם שמצביעים כבר למעלה מעשור על כך שלפוסט טראומה יש השלכות נרחבות על המשפחה. זה בא לידי ביטוי בפגיעה כמעט בכל הקשרים המשפחתיים וכן במצב הרגשי של האנשים הקרובים. כיום, גם ה- DSM-5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, מכיר באפשרות שבן משפחה לאדם הסובל מפוסט טראומה עלול לקבל אבחנה של פוסט טראומה בעצמו".

"לוקח הרבה זמן להבין שפוסט טראומה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר", אומר חסדי, אביו של שלו. "להבין שזה לא אותו בחור, ואין מה לחשוב שהוא יחזור", מוסיפה אהובה האם. "להבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, צריך להניע אותו קדימה. להבין שהוא כבר לא יהיה מהנדס בניין"

מצאתם קשר בין המצב הנפשי של האבות והילדים?

"מצאנו קשר יציב וברור בין המצב הרגשי של האב לאורך שנים ארוכות לבין המצב הרגשי של הילד המבוגר. באופן ספציפי, ראינו שהילדים הבוגרים מדווחים על תסמינים פוסט טראומטיים בעצמם כמו הימנעות, חרדה, דכדוך וקהות רגשית, מה שנקרא במחקר טראומטיזציה משנית" (ראו הרחבה במסגרת בהמשך).

איך נראית ההורות, כפי שעולה מהמחקר?

"רבים מהאבות דיווחו על קשיים בתפקוד ההורי; קושי להתקרב לילדים, להיות רגישים לצרכיהם, לשתף איתם פעולה. ראינו שמה שמתווך את ההשפעות הקשות על ההורות הוא לא השבי, אלא הסימפטומים הפוסט טראומטיים עצמם. האב לעיתים נמנע, מרוחק ולעיתים אימפולסיבי יותר, מתפרץ, כועס בצורה לא מובנת. הילד לפעמים כל כך מזדהה עם החוויה, שהוא עצמו יכול לפתח סימפטומים כאלה. כלומר הילד משלם במידה מסוימת על אהבתו לאביו ועל ההזדהות איתו, אבל בתהליך הזה הוא מזדהה גם עם השבריריות, ההתפרצויות וחוסר הוויסות הרגשי".

פרופ' גדי זרח: "מחקרים שעשינו מראים שתחושת האובדן העמום - כלומר אב שהרבה פעמים נוכח פיזית אך לא פסיכולוגית - זולגת לחוויית העצמי של הילדים, הופכת לתחושה שברירית יותר ופוגעת בגבולות העצמי. דווקא אבות שמנסים להרחיק את עצמם כחלק מההתמודדות, מרחיקים גם את הילדים"

הילדים במחקר דיווחו על רמות גבוהות יותר של הורות נעדרת ולא נגישה ועל התקשרות פחות בטוחה עם האבות. "מחקרים שעשינו מראים שתחושת האובדן העמום - כלומר אב שהרבה פעמים נוכח פיזית אך לא פסיכולוגית - זולגת לחוויית העצמי של הילדים, הופכת לתחושה שברירית יותר ופוגעת בגבולות העצמי", מסביר זרח. "זאת הטרגדיה של חוסר הקירבה; דווקא אבות שמנסים להרחיק את עצמם מהחוויות הטראומטיות כחלק מההתמודדות, מרחיקים גם את הילדים. ההרחקה הזו יכולה להתברר כקושי גדול אצל הילדים, שלא מבינים למה אבא עשוי להיות מרוחק וקר יותר".

את המידע הם מחפשים בחוץ, אצל אחרים.

"חלק גדול מהמועקה בקשר הוא היות החוויה של האב סתומה ולא מובנת. זה הופך למעין שברירי מידע שמגיעים מאחרים ומהתקשורת. המידע לעיתים אינו מעובד ברמה הפסיכולוגית והופך להיות פוגעני ומסוכן. הילד חווה משהו מאוד גדול במגע עם האבא, אבל לא מבין אותו בכלל".

שלו דורון: "החיים של המשפחה משתנים אחרי דבר כזה. פתאום הם הולכים איתי בשדה מוקשים. לא יודעים על מה אני אתפוצץ, ויש פיצוצים. אתה גם לא עומד בדרישות של עצמך. זה מאוד קשה. כמו לא להצליח להבין למה אני לא מצליח לצאת מהבית. ואיך אני מסביר את זה להורים שלי?"

"קורה לי שאני מרצה על הנושא ואחר כך ניגשים אליי סטודנטים ואומרים - 'עכשיו אני מבין איפה גדלתי, מה היה לי בבית. לא קראנו, לא הבנו'", מספרת פרופ' דקל. "כלומר, לפעמים ההורה לא מוגדר כפוסט טראומטי, ויש ילדים שאפילו לא יודעים לתרגם את המצוקה של הוריהם".

דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בנט"ל, עמותה המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מספרת כי "חלק מילדי הדור השני להלומי קרב פונים לסיוע רק כשהם הורים בעצמם. הם מתחילים לראות סימנים של קשיים בזוגיות ושל התפרצויות מול הילדים, זה מזכיר להם דפוסים מהילדות והם אומרים לעצמם: אני לא רוצה להיות הורה כזה, אני רוצה להיות הורה מיטיב יותר ואז הם מבקשים עזרה".

"כהורה, צריך להחליף פאזה"

משפחה שחייה התהפכו מקצה אל קצה בשנים האחרונות היא משפחתו של שלו דורון, בן 25 מפרדס חנה. לוחם גולני שהשתתף בצוק איתן בתור צוער בקורס קצינים (אותו לא השלים), ואשר הוכר בינואר האחרון כנכה צה"ל עם PTSD. שלו ואמו אהובה, אביו חסדי ואחותו התאומה נגה, מספרים על התהליך הכואב שבו התברר ששלו סובל מפוסט טראומה; איך היא משפיעה על כל המשפחה; איך מתרגלים ל"בן אחר", ל"אח אחר", ואיך כל זה נראה מנקודת מבטו המפוכחת והרגישה של שלו. (לשיחה המלאה עם בני המשפחה, היכנסו אל הקישור הבא).

"זה התחיל יום אחד ביולי 2018", משחזרת האם אהובה. "אחר הצהריים שלו פתאום צעק עליי וזה לא משהו רגיל. כל כך נבהלתי מזה. יום לאחר מכן הוא התקשר אליי לעבודה בצהריים וביקש שאגיע מיד הביתה. פחד אלוהים התעורר אצלי. חזרתי והוא ישב בסלון, בחור בן 23 ואמר - בכיתי ארבע שעות. לא היו לי כלים לזה, לא ידעתי מה עושים. הוא רק אמר שנורא עצוב לו ולא פיתח את זה מעבר. הצעתי לו ללכת לרופאת משפחה. הוא ישב אצלה שעה וחצי והיא הציעה לו לפנות למרפאה לבריאות הנפש".

שלו: "משם הלכתי לעבודה בפאב. הבוס שלי ישר אמר: 'אתה נראה לא בסדר'. באותה משמרת קיבלתי את ההתקף הראשון שלי, הזעתי כולי, שברתי את הדלת בשירותים של הפאב".

אהובה: "למחרת הוא התחיל לגמגם והיו לו תנועות לא רצוניות בפנים, התכווצויות ללא שליטה. אני זוכרת שהסתכלתי על הבן שלי בהשתאות; מה זה כל התנועות האלה. היינו בטוחים שהוא עובר שבץ, שיש בעיה נוירולוגית".

נגה, אחותו של שלו: "הפוסט טראומה של שלו מאוד משפיעה עלי ועל הדינמיקה המשפחתית. זאת פוסט טראומה כל כך נוכחת, בגלל תופעות הלוואי שלה, וצריך להתרגל לזה. יש הרבה כאבים, הקאות, קולות של סבל, כאילו שמישהו מכאיב לו ופוגע בו, קשה לשמוע את זה"

זו לא הייתה בעיה נוירולוגית, כי אם אירועי יולי 2014 שהתפרצו בעוצמה לאחר ארבע שנים של שקט מדומה. "צוק איתן זו חוויה מתמשכת עבורי", חולק שלו. "כל יום נהרג לי חבר. שמעתי על זה מהודעות בטלפון או משמועות. לאט לאט אתה הופך להיות יותר אפטי. באותו יום, שלחו אותנו לשטחי כינוס ליד עזה. נפלו שם פצמ"רים ללא הפסקה. הייתי במארב ואז גם שמעתי על ההרוגים והפצועים מגדוד 13, הגדוד שלי. התייבשתי. חזרנו למוצב, קיבלתי עירוי לווריד, היה לי חום. כשהתעוררתי שמענו שיש עשרה מחבלים על הגדר.

שירז ואביה מיכאל גרינבאום: "היום, אחרי שנים של מאמץ של שנינו, אבא שלי במצב טוב ונמצא יותר בקשר עם חברים ומשפחה", היא מספרת. "ההורים שלי חזרו להיות בקשר אחרי 30 שנה והם נפגשים מדי פעם. חזרנו להיות אבא ובת, כשאני בת 40 והוא בן 70. הוא דואג לי, נותן עצות חכמות. זה לגמרי היה שווה את התהליך. היום אני מרגישה שיש לי אבא"

"הייתי עם מאג, אני חושב שפגעתי במחבלים, זה היה במרחק של 300 מטר ובלי אטמי אוזניים. ראיתי את החברים שלי נהרגים וגם את האויבים שלי. מאז, רעש זה דבר שמאוד קשה לי איתו. כל פעם שאני שומע מטוס, אני מתקפל, הגוף שלי מכין את עצמו".

"לוקח הרבה זמן להבין שפוסט לא דומה לשום דבר שאתה מכיר", אומר אביו חסדי. זה דורש הבנה. כהורה, צריך להחליף פאזה". "להבין שזה לא אותו בחור, ואין מה לחשוב שהוא יחזור", מוסיפה האם. "להבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, צריך להניע אותו קדימה. להבין שהוא כבר לא יהיה מהנדס בניין".

שלו: "החיים של המשפחה משתנים אחרי דבר כזה. פתאום הם הולכים איתי בשדה מוקשים. לא יודעים על מה אני אתפוצץ, ויש פיצוצים. אתה גם לא עומד בדרישות של עצמך. זה מאוד קשה. כמו לא להצליח להבין למה אני לא מצליח לצאת מהבית. ואיך אני מסביר את זה להורים שלי? הם גם המודל הערכי שלי".

אהובה: "עומד לפניך הבן שלך. משתעל, מקיא, מגמגם, סובל ואת לא יכולה לעשות שום דבר. בהתחלה היה מאוד קשה ללכת עם שלו. יש לו טיקים ווקליים, הוא נופל. יש בזה אלמנט של חוסר נעימות, עד שמתרגלים לזה".

שלו: "זו עבודה להיות נכה".

אהובה: "זו עבודה להיות אמא של נכה".

יש גם צדדים אופטימיים

"זה לא צלקת, זה פצע פתוח לכל החיים. כשזה קורה לי, יכול להיות שתישאר צלקת. כשזה קורה לילד, זה פצע פתוח לכל החיים. גמרנו. מערער את כל הביטחון, את כל החיים" - כך אמר אב לבן שסובל מפוסט טראומה במחקר שערכה נטע לבבי מבר אילן בשיתוף נט"ל ובהנחייתה של פרופ' רחל דקל. במחקר השתתפו 14 הורים לגברים עד גיל 30 עם PTSD בעקבות שירותם הצבאי.

לבבי כותבת במחקרה כי ההורים חווים "מצוקה גדולה לנוכח הטיפול והשהייה בקרבת בוגריהם הצעירים, עד כדי שבמקרים רבים חוו את הטראומה של הילדים כטראומה פרטית שלהם". גם כאן יש עדויות להדבקה בסימפטומים: "ניתן היה לראות התאמה בין התיאורים שלהם את מה שהם חוו לבין קבוצות הסימפטומים השונות של הפרעת דחק פוסט טראומטית - חודרנות, הימנעות, שינויים שליליים במצב רוח וקוגניציה וכן עוררות יתר".

מה לגבי אחים ואחיות? נגה, אחותו התאומה של שלו דורון, למשל, מספרת שהרגישות לרעש, שממנה סובל אחיה מאז אותו ירי בצוק איתן, נדדה גם אליה. "לשלו קשה מאוד עם רעש וזה הפך להיות גם משהו שלי", היא אומרת. "אני מאוד מפחדת מרעשים חזקים שעושים טריגרים קשים. יום אחד מישהי צרחה בכיתה שלי בבצלאל וכל הגוף שלי היה דרוך, פרצתי בבכי על יד כולם. אני גם גרה קרוב למעון ראש הממשלה, יש צ'קלקות כל היום, הרגישות הזאת לא הייתה לי בעבר".

הרגישות לרעש הפכה להיות עניין משפחתי. כשהגעתי לראיון בבית המשפחה בפרדס חנה, אהובה שאלה אם אני שומעת את קולות המטווח במחנה 80 הסמוך. לא שמעתי דבר. שלו שמע היטב וכך גם אמו, אפילו שלפני הפוסט טראומה של בנה, היא מעידה, לא שמעה את הירי מהמחנה.

"הפוסט טראומה של שלו מאוד משפיעה עלי ועל הדינמיקה המשפחתית", אומרת נגה. "זאת פוסט טראומה כל כך נוכחת, בגלל תופעות הלוואי שלה, וצריך להתרגל לזה. יש הרבה כאבים, הקאות, קולות של סבל, כאילו שמישהו מכאיב לו ופוגע בו, קשה לשמוע את זה. את נורא רוצה לעזור ואין איך. יש הרבה חוסר אונים וזה גם מפחיד. זה לא משהו שאת יכולה לשים בצד ולחשוב עליו אחר כך. זה כל הזמן איתך ונוכח מאוד בהתנהלות שלי. יש הרבה יותר עניין של לשמור עליו, אפילו אם הוא לא רוצה. מבחינתי המצב של שלו לא נהיה יותר טוב, אני חושבת שהוא הופך גרוע יותר. הוא הוריד הרבה במשקל, מעשן המון, לא ישן הרבה. לפעמים נורא קשה לי להבין למה הטיפול לא עובד. אני לא רואה איך יהיה טוב יותר בעתיד שלנו, אבל שלו בחור מאוד חזק וייתכן שיהיה בסדר, פשוט בסדר שונה או חדש ועד שלא אכיר אותו, לא ארגיש ככה".

"למיטב ידיעתנו", מתייחס פרופ' זרח, "בעולם אין מחקרים על אחים של לוחמים שסובלים מפוסט טראומה צבאית". אולם מחקר חדש שערך מצא קשר חיובי בין מצבו הרגשי של לוחם לשעבר והסימפטומים הפוסט טראומטיים שלו (לאו דווקא PTSD מאובחן), לבין למצבו הרגשי של אחותו או אחיו.

במחקר השתתפו 106 דיאדות (זוגות) לוחמים שהשתחררו מצה"ל בעשור האחרון ואחיהם, אלה הקרובים אליהם ביותר בגיל. "העברנו לאחים שאלונים של סימפטומים פוסט טראומטיים משניים ושאלנו איך החוויות הרגשיות שלהם קשורות לשירות הצבאי של אחיהם הלוחמים. כ-4% מהאחים דיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים שחצו את הסף הקליני בהקשר הזה. כלומר יש להם טראומטיזציה משנית. עם זאת, הקשר החיובי מעיד על כך שגם בקרב כלל המדגם, תסמינים פוסט טראומטיים של לוחמים לשעבר קשורים בהגברת הסיכוי למצוקה פסיכולוגית בקרב אחיהם, גם אם זאת לא עוברת את הסף הקליני".

שלו דורון: "הייתי עם מאג, אני חושב שפגעתי במחבלים, זה היה במרחק של 300 מטר ובלי אטמי אוזניים. ראיתי את החברים שלי נהרגים וגם את האויבים שלי. מאז, רעש זה דבר שמאוד קשה לי איתו. כל פעם שאני שומע מטוס, אני מתקפל, הגוף שלי מכין את עצמו"

לצד ההתמודדות הקשה, המחקר מדבר גם על צמיחה פוסט טראומטית משנית; כלומר היכולת של בני המשפחה לצמוח מהטראומה ולא רק לשרוד אותה. בקרב החוקרים, אגב, הדעות חלוקות האם זו אכן תופעה או שמא אשליה. לפרופ' זרח יש מסקנות ממחקר האחים: "גילינו אפקט מעניין, שאם לאחים יש טראומטיזציה משנית, הם אמנם סובלים יותר, אבל יש להם יותר סיכוי לפתח צמיחה פוסט טראומטית - כלומר לדווח על רמות גבוהות יותר של למידה רגשית והתפתחות פסיכולוגית כתוצאה מהחוויות הללו".

נגה, אחותו של שלו, מחזקת את מסקנות אלה ומעידה כי הפוסט טראומה חיזקה מאוד את הקשר שלה עם אחיה, "שתמיד היה טוב. אנחנו מדברים המון ובכנות רבה על הרבה דברים. אנחנו כבר לא רבים או מתעצבנים מדברים רגילים של אחים שאין להם בעיות. שלו נהיה כל כך פתוח לדברים, רגיש מאוד, מבין יותר, מחבק הרבה יותר".

גם שירז גרינבאום, שעמה פתחנו את הכתבה, מבקשת לסיים בנימה אופטימית. בימים אלה היא מובילה (יחד עם בשמת סלע וקובי אברהם) פורום דור שני להלם קרב, שנקרא "להאיר את הבית" (Tolightupahome.org) שיש בו הזמנה פתוחה להצטרף לקבוצה טיפולית עבור בנים ובנות של הלומי קרב שהקימה בעצמה, ומידע על העברה בין דורית של טראומה.

"היום, אחרי שנים של מאמץ של שנינו, אבא שלי במצב טוב ונמצא יותר בקשר עם חברים ומשפחה", היא מספרת. "ההורים שלי חזרו להיות בקשר אחרי 30 שנה והם נפגשים מדי פעם. חזרנו להיות אבא ובת, כשאני בת 40 והוא בן 70. הוא דואג לי, נותן עצות חכמות. זה לגמרי היה שווה את התהליך. היום אני מרגישה שיש לי אבא".