הגיוס לצה"ל חותם את תקופת הנעורים, אבל גם בדרך אליו, המציאות הביטחונית נותנת אותותיה בכל שכבת גיל - מפעוטות, עבור בילדים ובני נוער והלאה בגילאים המבוגרים. רון קלדרון מקיבוץ סופה סובל מפוסט טראומה כבר מגיל 4, מאז שבאפריל 2008 התפוצץ קסאם סמוך לגן הילדים בקיבוץ.

"באותו יום רון היה בחצר עם שאר ילדי הגן", מספרת אמו, שרון קלדרון. "הוא לא ראה את הנפילה אבל החוויה, וככל הנראה תחושת ההדף - אנחנו לא ממש יודעים, כי רק לפני שנתיים הוא התחיל לספר על מה שהוא זוכר מאותו יום - הכניסו את רון למצב שהוא נמצא בו".

בשלב ראשון הוגדר רון כנפגע חרדה. בהמשך אובחן עם PTSD והוכר על ידי הביטוח הלאומי כנפגע פעולות איבה על רקע נפשי. מאז הפגיעה, מספרת אמו, "רון חווה התקפי חרדה, התקפי זעם, קללות, צעקות, מסתגר בתוך עצמו, חווה בכי ורעד בכל הגוף". מאז 2018, בתקופות של הסלמה, יש החמרה במצב. רון נכנס לקוצר נשימה והתעלף כמה פעמים. "סבבים של הסלמה לוקחים אותנו אחורה", היא חולקת בכאב, "כאילו מבטלים שנים של טיפולים ותמיכה ובמקרה שלנו מדובר ב-12 שנה. ובכל דבר מאוד קשה לטפל כשברקע יש חרדות".

רון, כיום בן 16, לומד בבית הספר 'נופי הבשור' שבאשכול וזקוק לסייעת צמודה. אמו מספרת שלעיתים קרובות מאוד היא מקבלת טלפון מבית הספר, עוזבת הכל ונוסעת אליו, לא מעזה להתרחק מעבר ל-10-15 דקות נסיעה מהקיבוץ.

‍איך הפוסט טראומה שינתה את חייך?

"ב-12 השנה האחרונות שמתי את עצמי ב'הולד'. אחרי שהבנו את גודל הדבר הזה שנקרא פוסט טראומה, החלטנו בעלי ואני שהוא המפרנס העיקרי ושאני עושה מה שאפשר כדי להיות שם בשביל רון. עבדתי, אבל לרוב לא הצלחתי להחזיק מקום עבודה מעבר לשנה וחצי־שנתיים. כשאת צריכה לצאת מהעבודה לפעמים פעם בחודש ולפעמים פעם ביום למשך שבועיים, זה בעייתי. לא יצאתי ללמוד, לא יכולתי לעבוד באזור מרוחק יותר, רק בתוך המועצה, לא התפתחתי. יש לי הרבה כישורים, אבל הם לא מגובים בשום תעודה. השנה התחלתי להרצות על הנושא ולהוציא אותו החוצה".

אחד מכל שלושה ילדים (לפחות)

מדינת ישראל, למרבה הצער, היא כר פורה למחקרים על פוסט טראומה; מעבדת לחץ יוצאת מן הכלל. טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, מעריכה ששיעור הפוסט טראומה בכלל האוכלוסייה בארץ על רקע ביטחוני עומד על 11%-13%, כשהקצה העליון שייך לתושבי העוטף. משרד הבריאות מסר ל"שומרים" כי כ-10% מכלל האוכלוסייה סובלת מטראומה נפשית בעקבות אירועים טראומטיים וכי "אחוזים אלו גבוהים יותר - עד 20% - בעוטף עזה בגלל האופי הכרוני של לחימה".

איך נראים המספרים של פוסט טראומה בקרב ילדי העוטף? במחקר שפורסם ב-2010 ונערך על ידי פרופ' אורית גוטמן־שורץ, לשעבר ראש בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר וד"ר תמר לביא, נמצא כי למעלה מ-13% מהילדים שנבדקו (כאלף) אובחנו כסובלים מפוסט טראומה מלאה, וכ-30% מפוסט טראומה חלקית.

מחקר שפרסמו ב-2014 פרופ' רות פת־הורנצ'יק ופרופ' דני ברום, מהמרכז הישראלי לפסיכו־טראומה בבית החולים הרצוג בירושלים, מצא כי כ- 40% מילדי העוטף סבלו מחרדה וסימפטומים פוסט טראומטיים.

אחת המסקנות המהדהדות באותו המחקר הייתה ההשפעה הקריטית של אופן התמודדות האימהות עם המצב הביטחוני: נמצא כי כשליש מהן בעוטף סבלו מסימפטומים של פוסט טראומה, וקרוב לשליש סבלו מדיכאון - פי ארבעה מהאוכלוסייה הכללית בישראל. חלק מהאימהות סבלו משתי התופעות - ובסך הכל כ-44% סבלו ממצוקה רגשית כלשהי. "הילד מושפע יותר מהמצב הרגשי של האמא מאשר הטילים, ואת זה אני אומרת בביטחון מלא", אמרה פת־הורנצ'יק לאחר פרסום המחקר. "ילדים צעירים מושפעים יותר מהאופן שבו אמא מתמודדת בבית מאשר המצב האובייקטיבי, כך שהטיל המסוכן יותר הוא בבית".

יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי במועצה האזורית אשכול, מספר שבשש השנים האחרונות מטפל המערך בראשותו ב-25% מהילדים והנוער המתגוררים באשכול, שהם כאלף תלמידים בשנה. לדבריו, אתגרים שונים של ילדי העוטף מועצמים עוד יותר על רקע המצב הביטחוני, לעומת אזורים אחרים במדינה. מי שסובל מהפרעות קשב, הוא נותן דוגמה, אינו יכול להיות מטופל בצורה מיטבית כיוון שהתרופות הרלוונטיות עלולות להגביר חרדות. לדבריו, "לפעמים נותנים תרופות אבל במינונים קטנים וההשפעה דלה יחסית, ואז יש אוכלוסייה שלא יכולה להיות ממוקדת, קשובה או להיעזר בטיפול שיסייע לתפקוד שלה. זה כולל בני נוער שלא יכולים לעשות מבחני בגרות עם ההישגיות הראויה לעצמם".

שרון קלדרון, אמו של רון בן ה-16: "באותו יום לפני 12 שנה רון היה בחצר עם שאר ילדי הגן. הוא לא ראה את הנפילה אבל החוויה, וככל הנראה תחושת ההדף - אנחנו לא ממש יודעים, כי רק לפני שנתיים הוא התחיל לספר על מה שהוא זוכר מאותו יום - הכניסו את רון למצב שהוא נמצא בו. סבבים של הסלמה לוקחים אותנו אחורה"

בחבל אשכול, מספר שער, נעשתה פניה למשרד החינוך בבקשה להקלה על הנבחנים בבחינות הבגרות מהעוטף ולמתן "פקטור", אך היא נענתה בשלילה. "איך אפשר ללמוד כשאתה כל הזמן נתון למצב של חרדות, שאתה לא ישן בלילה? בלתי אפשרי להגיע לאותה רמת הישגיות כמו האוכלוסייה הרגילה".

הנה דוגמה אחת: על פי ציוני בגרות בשדרות, שנחשפו ב־ynet בפברואר, ב-5 יחידות לימוד במתמטיקה ובאנגלית, העיר נמצא בתחתית. ממוצע ציונים 5 יח"ל מתמטיקה - 62.5, מול 82.3 ממוצע ארצי. ממוצע ארצי אנגלית 5 יח"ל - 88.3, לעומת הממוצע בשדרות - 77. עם זאת, שיעור הזכאות לבגרות בעיר עומד על 86%.

הדיכאון פי שלושה, וגם התוקפנות

לצד הנתונים המשקפים את שיעור הפוסט טראומה בדרום, צריך להבין עניין מהותי: מה שמתחולל בנפשם של תושבי העוטף אינו תמיד תואם לקריטריונים היבשים של PTSD, כפי שהם מוגדרים בספרות המקצועית, כך שהמצב אף מורכב יותר וכך גם ההשלכות. "הביטוי פוסט טראומה הוא בעייתי לגבי הדרום", מסבירה לבנון והסיבה לכך ש"המצב היום הוא לא 'פוסט', הוא תוך כדי וכל הזמן, והאיום קיים כל הזמן".

"ההמשגה בעוטף שונה לחלוטין; מדובר בטראומה מתמשכת", מצדד שער. "פוסט טראומה הוא מצב לפיו היה אירוע ובעקבותיו האדם מפתח טראומה עם מחשבות חודרניות, הימנעויות, פלאשבקים וכדומה. בעוטף, המצב ממשיך ומתקיים וגם יש חשש שימשיך. אתה לא יכול להגיד לאדם - היה אירוע, נטפל בך, עכשיו אתה במקום מבטחים ולכן זה שונה מרוב המתודות בהן מטפלים במצבי מלחמה, והתופעות רחבות וכוללות סוגים שונים של סימפטומים".

מה מביאה איתה הטראומה המתמשכת?

"מחקרים מראים שאחוז הדיכאון בעוטף גדול פי שלושה יחסית לכלל האוכלוסייה, ושאחוז התוקפנות גדול פי שלושה. יש סימפטומים פוסט טראומטיים כמו הימנעות או עוררות יתר. בנוסף, יש סומטיזציה (נטייה לחוות מצוקה פיזית בעקבות דחק פסיכולוגי). הגוף לא יכול לשאת את השבר המתמשך והוא מגיב בסימפטומים גופנים רבים. יש תלונות על כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות; מחלות שלא היו אמורות להופיע, מופיעות. מחקרים מצביעים גם על נטייה להתמכר לחומרים שונים, קשיים ביחסים בין־אישיים, הפרעות שינה.

"אצל ילדים אנחנו רואים חרדות ורגרסיה התנהגותית. תופעות כמו ילדים שנגמלו ושוב מרטיבים במיטה, שהיו עצמאיים ועכשיו רוצים לישון עם ההורים, נמנעים מדברים שנהגו לעשות. אלו תופעות אנושיות של הישרדות הנפש בתוך סיטואציה בלתי אפשרית".

לבנון מספרת למשל כי "ידוע לנו שבעוטף יש עלייה בהשמנת יתר בילדים ועלייה בסוכרת. אין לנו מחקר על זה, אבל הנחת העבודה היא שזה קשור למצב הביטחוני".

תושבי העוטף מנסים בחודשים האחרונים לגייס סולידריות מכלל תושבי המדינה. תנועת "קול האימהות - רוצות לחיות בשקט", למשל, מבוססת לדברי היוזמות על "התדר האמהי". מארגנות התנועה מבקשות שאימהות בכל מקום יידעו באילו תנאים הן מגדלות את ילדיהן, וסיפורים אישיים ברשתות החברתיות יש למכביר. "להיות אמא בעוטף, זה להיות דרוכה כל הזמן. זה ללכת לישון עם בגדים כמו בכוננות צבא... זה לחיות בקונפליקט הבחירה והבריחה כל הזמן. זה לדאוג בטירוף עד שהלב מתפוצץ. זה להיות בבית ולא להרגיש במקום הבטוח שלך", כתבה אחת האימהות.

"אתמול הוא לא הפסיק לדבר במשך שעה וחצי. כשאמרתי לו שהוא חופר הוא אמר לי 'אני מדבר כדי שהמחשבות לא יבואו. ואת לא חייבת להקשיב ויכולה מדי פעם רק לעשות לי 'כן.. כן...", כתבה אחרת והשלישית מפרטת על החישובים ועל עוגמת הנפש: לא סוגרים דלתות בשירותים ובמקלחת, כי זה מבזבז שנייה מתוך השבע שיש כדי להגיע לממ"ד. באחד הימים, שידלה את בתה לחפוף ראש. "אבל אם יהיה טיל ויהיה לי שמפו בעיניים", אמרה הילדה. האמא הבטיחה שלא יהיה אבל "איך שהקצף מתחיל לזלוג על הראש, שריקה חדה בשמים וצבע אדום באוזניים.... 'אמא, שיקרת'".

"הבן ביקש שנעצור, הוא רוצה לצרוח"

בנה של מורן הילה מדמוני משדרות, ישראל מאיר בן התשע, מגמגם מאז צוק איתן. "גמגום לא נחשב לפוסט טראומה, אבל זו טראומה מתמשכת", אומרת האם. "מבחינתי אנחנו נפגעי פעולות איבה לכל דבר. בלון נפץ זה כמו טיל. זה הורג. ילדים מקבלים את הטראומה שלהם ונפגעי נפש הם לא פחות מנפגעים פיזית. אנשים לא מבינים שאנחנו חיים כאן בדריכות שיא. הבן הקטן שלי, ידידיה (5), דרוך ושואל על כל מיני רעשים אם זה צבע אדום. בלילה שניהם מגיעים אלינו למיטה, מרוב פחד".

מורן הילה מדמוני: "מבחינתי אנחנו נפגעי פעולות איבה לכל דבר. בלון נפץ זה כמו טיל. זה הורג. ילדים מקבלים את הטראומה שלהם ונפגעי נפש הם לא פחות מנפגעים פיזית. אנשים לא מבינים שאנחנו חיים כאן בדריכות שיא. הבן הקטן שלי, ידידיה (5), דרוך ושואל על כל מיני רעשים אם זה צבע אדום. בלילה שניהם מגיעים אלינו למיטה, מרוב פחד"

הבן הגדול, מספרת מדמוני, מטופל מאז צוק איתן במרכז חוסן בעיר, וגם ההורים מגיעים לשם למפגשי הדרכה. ההתמודדות מורכבת, והנה רק דוגמה אחת מיני רבות: מוצאי שבת, ובני המשפחה עושים את דרכם מבית הוריה של מדמוני בבית שמש, אל ביתם לשדרות. הילדים יודעים שבאותה שבת, נשמע 'צבע אדום' בעיר. "כשהיינו ברכב, הבן הגדול ביקש שנעצור לו באיזה יער, כי הוא רוצה לצרוח. ובאמת לקחנו אותו לאיזה מקום. הוא קצת פחד לצאת מהאוטו אבל אמרתי לו שמותר, שזה חלק מהשחרור. גם אני למדתי לרקוד עם הפחדים שלי. המשכנו לנסוע ואני שומעת את הנשימות שלו כבדות ואז הוא שאל אותנו - 'כשמתים, שומעים צבע אדום?'".

וואו. מה עושים ברגע כזה?

"אנחנו תמיד אומרים את האמת, והם ילדים שמדברים הרבה על מוות ופחדים, אבל עם השאלה הזאת לא ידענו מה לעשות. אם נענה לו שלא, מה הוא יחשוב? הוא ילד מאוד חכם, מבין הכול. פעם הוא שאל, אני חייב ללכת לצבא? אמרתי לו שזו זכות ללכת לצבא. הוא ענה - 'אני כבר חייל, בלי מדים. אני מגן עם הגוף שלי".

איך ההרגשה כשיש צבע אדום והילדים לא על ידך?

"תחשבי על ציר הלידה הכי קשה שהיה לך אי פעם; זה בדיוק מה שקורה כשהילדים לא על ידינו. אי אפשר להסביר את זה במילים, צריך להרגיש את זה. אם היו בודקים אותנו פיזית באותו רגע, אני חושבת שהיו רואים מבחינה רפואית איך הגוף מאותת".

דליה יוסף, נט"ל: "הסיפור עכשיו הוא משפחות, רוב הפניות לקו הסיוע שלנו הן מצד הורים לילדים בדרום שנמצאים בחרדה. טווח הגילאים רחב: מהגיל הרך ועד מתגייסים. אנחנו רואים מגמה מאוד משמעותית של עלייה גם בשגרה ובטח בסבבי החירום. אנחנו מדינה שבה לאורך השנים מעגלי הפגיעות מתרחבים, והעורף הופך יותר ויותר לחזית"

"הסיפור עכשיו הוא משפחות", אומרת דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בעמותת נט"ל. "רוב הפניות לקו הסיוע שלנו הן מצד הורים לילדים בדרום שנמצאים בחרדה (הראיון עמה התקיים לפני תקופת הקורונה). טווח הגילאים רחב: מהגיל הרך ועד מתגייסים. אנחנו רואים מגמה מאוד משמעותית של עלייה גם בשגרה ובטח בסבבי החירום. אנחנו מדינה שבה לאורך השנים מעגלי הפגיעות מתרחבים, והעורף הופך יותר ויותר לחזית".

מצוקת המשפחות באה לידי ביטוי במספרים שמציגה נט"ל: מתוך 4,350 פניות חדשות ב-2019, 72% היו מצד תושבי הדרום; 35% מהן נועדו לסיוע לילדים ונוער שדיווחו על סימפטומים של פוסט טראומה. באותה שנה גם חלה עלייה של 40% בקרב הילדים שקיבלו טיפול ביחידה הטיפולית של נט"ל, רובם תושבי הדרום.

יש קץ לילדות - ולתמימות

בתה בת השמונה של הדס צלח מאשקלון עשתה בבית הספר עבודה על רגשות. "היא גזרה את האותיות פ.ח.ד, הדביקה על פלקט שחור והביאה הביתה", מספרת צלח, נשואה ואם לשלושה - בת השמונה וחצי ותאומים בני שש וחצי. "בגיל הפעוט עוד אין את המודעות אבל לאט־לאט, כשהבת שלי הבינה את המשמעות, התחילו להגיע חרדות. היינו מגיעים למיון אחרי שהיא הייתה מספרת שיש לה לחץ בחזה ושהיא לא מסוגלת לנשום. לא הבנו בהתחלה שזה התקף חרדה".

מה קורה בימים של צבע אדום?

"אם היה צבע אדום בלילה, היא לא תלך בבוקר לבית הספר כי היא מפחדת. כשיש חשש לאזעקות, היא מעדיפה לישון בממ"ד, מהפחד. אני יכולה לקחת אותה לפיצריה בתל אביב והיא תשמע אופנוע ותקפוץ ממנו. זה לא יקרה לילדה תל אביבית".

איך זה משפיע על בני השש?

"הם לא רוצים ללכת לבד לשירותים כי הם פוחדים. הם לא יסכימו לצאת לטיול או לגינה כי הם שמעו שהייתה אזעקה בשדרות והם פוחדים שזה יגיעו אלינו. אנשים לא מצליחים להבין את ההשלכות. לפעמים יש אזעקה ואומרים שזו אזעקת שווא. מה זה משנה? הילדים עברו את אותה היסטריה".

הדס צלח, בלונאית מאשקלון: "בגיל הפעוט עוד אין את המודעות אבל לאט־לאט, כשהבת שלי הבינה את המשמעות, התחילו להגיע חרדות. היינו מגיעים למיון אחרי שהיא הייתה מספרת שיש לה לחץ בחזה ושהיא לא מסוגלת לנשום. לא הבנו בהתחלה שזה התקף חרדה. לפעמים יש אזעקה ואומרים שזו אזעקת שווא. מה זה משנה? הילדים עברו את אותה היסטריה"

צלח היא בלונאית. במשך שנים לימדה את הילדים כמה כיף והנאה יש בבלונים ואיך לא לפחד כשהם מתפוצצים. כיום, לעומת זאת, היא מזהירה אותם שוב ושוב לא להתקרב לבלונים מחוץ לבית. "בבית שלי כולם גדלו על בלונים. איך מדבר כל כך שמח זה הפך לדבר מסוכן שאסור להתקרב אליו? אנשים לא חושבים על זה בצורה הזאת ואומרים לעצמם - אז שלחו בלונים עם כדורגל. או שהגדילו לעשות ושלחו בלונים עם עטיפת מתנה. לקחו את כל הטוב והשמחה והתמימות של הילדים ופשוט הרסו אותה".

אני שואלת את לבנון מהקואליציה לטראומה, אילו מבוגרים עתידים להיות ילדי העוטף, כתוצאה ממציאות חייהם. "צריך להיות מאוד זהירים כי במקביל לטראומה, חייבים לדבר על כך שישראל מאופיינת מאוד בחוסן. אנשים שגדלים בארץ מפנימים לדנ"א שלהם שיש מצוקה על רקע ביטחוני ולכן הם מפתחים מנגנוני התמודדות, כמו גם הקהילה. אבל אני חושבת שחלק מהילדים האלה יגדלו להיות מבוגרים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כלומר יהיה להם קושי בחלק מהדברים של איכות חיים. זה לא נמדד רק בטראומה, אלא ביכולת לחיות את החיים במלואם. המצב הזה משפיע על היכולת להיות בקשר בינאישי, לאהוב את עצמך, להתמודד בצורה טובה עם אתגרי היומיום. זה בא לידי ביטוי בדברים שאסור לוותר עליהם".

טליה לבנון, הקואליציה לטראומה: "חלק מהילדים האלה יגדלו להיות מבוגרים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כלומר יהיה להם קושי בחלק מהדברים של איכות חיים. זה לא נמדד רק בטראומה, אלא ביכולת לחיות את החיים במלואם. המצב הזה משפיע על היכולת להיות בקשר בינאישי, לאהוב את עצמך, להתמודד בצורה טובה עם אתגרי היומיום. זה בא לידי ביטוי בדברים שאסור לוותר עליהם"

לבנון, שמעידה על עצמה כ"אופטימיסטית; אני רוצה לבנות חוסן ולא להפחיד את הציבור", מסכמת כי יכולים לקרות שני דברים: "הראשון הוא שייבנה חוסן והשני הוא שתיבנה טראומה, ולצערי יכול להיות ששניהם יקרו; כלומר שלאדם יש חוסן גבוה ובכל זאת יש לו טראומה".

בלי תקווה, אין אפשר להתמודד

כשמדברים על חוסן נפשי, מתכוונים ליכולת לחזור ולתפקד באופן מלא ואף משופר בעקבות אירוע, מצב או תקופה קשה. אנשי טיפול וחינוך מספרים על כך שבשנתיים האחרונות - מאז ההסלמה של מארס 2018 - בפעם הראשונה הם חשים בקעים ושחיקה בחוסן המפורסם של תושבי העוטף. העימותים בגבול ישראל ורצועת עזה כללו טרור מתמשך, קסאמים, מנהרות, עפיפוני ובלוני תבערה ואזעקות בכל שעות היום והלילה. מספר נפגעי החרדה זינק בהתאמה: 4,348 נפגעי חרדה טופלו במרכזי חוסן בעוטף ב-2019, לעומת 2,385 נפגעי חרדה ב-2017.

בחדר הקבוצות שבמרכז החוסן באשכול תלויה האמירה: תקווה היא הדבר היחיד שיכול לנצח פחד - "וזה בדיוק מה שנפגע", אומרת מירב וידל, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז חוסן באשכול. "זה רכיב מאוד משמעותי. אם אין תקווה, אי אפשר להתמודד עם הפחד. השנתיים האחרונות הן לא עוד שנים שהצטברו; המינון הוא מעבר לגבולות היכולות האנושיות, ויש פה אוכלוסייה חזקה ובעלת משאבים בסיסית מאוד חזקה - ערכית, אנשים של עשייה, שמקבלים הרבה כלים שמחזקים את המשאבים האלה לאורך השנים. אם זה קורה להם, זה באמת צריך להטריד".

"כיום", כך וידל, "אנחנו מתחילים לראות יותר טראומה כרונית, אם כי זה עדיין באחוזים מסוימים. עד 2018, ולמרות שהייתה חשיפה ממושכת - עם הפיקים הגדולים של עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן - הטיפולים נתנו מענה וזה לא התפתח מעבר, הכרוני היה מאוד בשוליים. היום יש לנו יותר ויותר מקרים שצריכים התערבות פסיכיאטרית, התערבות תרופתית, שכבר מקבלים אבחנה של PTSD".

איך זה בא לידי ביטוי במספרים?

"מתוך 900 מטופלים שהיו לנו ב-2019, 37 קיבלו אבחנה פסיכיאטרית של PTSD. ואם בעבר בדרך כלל היה מדובר באנשים שעברו אירוע שכלל פגיעה פיזית או אובדן, היום מדובר באנשים שזה קרה להם מהחשיפה הממושכת".

"הייתי מעזה להגיד אפילו שלא לעולם חוסן, וזה אחרי שהצלחנו לשמור על חוסן מאוד גבוה לאורך השנים", היא ממשיכה. "ב-2018 התחלנו להבין שאנחנו מתמודדים עם משהו אחר, לא רק מבחינת מספר הפניות אלא גם מבחינת האופי של הטיפולים. יש פה משהו שמתנהג אחרת. תשישות, עייפות, חרדה ממה שיהיה, ציפייה, בלבול מאוד גדול. אנשים יודעים להתמודד ולגייס כוחות בתקופות מאתגרות בחירום ובשגרה הם חוזרים לעצמם. בשנתיים האחרונות אנחנו במצב חירום תמידי ואינטנסיבי אבל בלי הגדרה. זה מאוד מבלבל ושואב כוחות".