השנתיים הסוערות האחרונות, שהגיעו אחרי תקופה של רגיעה יחסית אחרי צוק איתן, היו קשות מנשוא עבור תושבי העוטף. העימותים בגבול ישראל ורצועת עזה כללו טרור מתמשך, קסאמים, מנהרות, עפיפוני ובלוני תבערה ואזעקות בכל שעות היום והלילה. מספר נפגעי החרדה זינק בהתאמה: 4,348 נפגעי חרדה טופלו במרכזי חוסן בעוטף ב-2019, לעומת 2,385 נפגעי חרדה ב-2017.

הדיווח הלקוני השגור במהדורות החדשות, לפיו "אין נפגעים ואין נזק", מקומם רבים מתושבי העוטף. אלמוג בוקר, כתב חדשות 13 בדרום ותושב העוטף, יזם שינוי תודעתי בסבב ההסלמה האחרון ומאז, לאחר התרעת צבע אדום, מדווחים שם כי "אין נפגעים בגוף, אבל יש נפגעים בנפש".

"ההסלמה בדרום מאז מארס 2018 שינתה את המציאות מהקצה אל הקצה מבחינת ההיקף, המספרים והתופעות", אומרת טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, המפעילה בין היתר את ששת מרכזי חוסן בעוטף עזה. "ההסלמה הביאה לשינוי גדול מאוד בטראומה. אנחנו רואים שיש מצוקות שלא ראינו קודם - וגדולות יותר; מספר האנשים שאנחנו מפנים להתייעצות עם פסיכיאטרים עולה וכך גם מספר המקרים שמקבלים טיפול תרופתי עולה".

תושבי העוטף זועמים זה מכבר על אוזלת היד של הממשלה, על אדישות הפוליטיקאים והציבור, על היותם שקופים. המדינה מתחלקת לשניים, הם אומרים: העוטף - ושאר המדינה. הם מוחים על מה שהצליח לסחוף מדינה שלמה: מדפני ליף עם מחיר הקוטג', עבור בנעמה יששכר והמאבק לשחרורה מהכלא הרוסי, וכלה במגפת הקורונה. גם כשמדינה שלמה חולקת במצב חירום אפוקליפטי, נראה שתושבים בעוטף מרגישים שונה, מתוקף היכרותם הקרובה עם מצבי חירום, השבתת מערכת הלימוד ותחושת איום תמידי.

ברשתות החברתיות היו מי שהביעו תקווה כי "ביום שאחרי הקורונה לא ימשיכו לומר לנו שאנחנו זניחים, עכשיו כשכולם חווים את המציאות שלנו"... ותושבת אחרת כתבה: "כשהכול ייגמר, ישראל תתאושש מהאירוע המטורף הזה ונוכל לחזור למוכר ולקבוע, לתקופה היפה שהארץ כולה שקטה וחסונה, מלבד האזור ההוא....נו, איך קוראים לו?... שם כל זה קורה כבר 20 שנה, בלי שנזכה לשמוע כל ערב, אף ערב, את ראש הממשלה בנאום לאומה על הטיפול במשבר".

"המצב בדרום חשף את מה שבעבר אמרנו שאין במציאות הישראלית: תסמונת ג'וניה", אומרת פרופ' זהבה סולומון, חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית. סולומון מתכוונת לתופעה לפיה העשירון העליון בלבנון המשיך לחגוג בעיר הקיט ג'וניה, חרף קרבות עקובים מדם שהתחוללו בביירות מול צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, 1982. "אי אפשר לבקש שבכל פעם שיש פצמ"ר או בלון בדרום, כולם יעצרו את החיים. מצד שני, זה יצר סוג של פיצול; יש התרחשות של מדינות שונות ועם כל הסולידריות, זה בטח לא גורם שתורם לאיחוד השסעים החברתיים".

"כשהכול ייגמר", כתב תושבת העוטף ברשת החברתית, "ישראל תתאושש מהאירוע המטורף הזה ונוכל לחזור למוכר ולקבוע, לתקופה היפה שהארץ כולה שקטה וחסונה, מלבד האזור ההוא....נו, איך קוראים לו?... שם כל זה קורה כבר 20 שנה, בלי שנזכה לשמוע כל ערב, אף ערב, את ראש הממשלה בנאום לאומה על הטיפול במשבר"

‍

לצד זאת, מדגישה סולומון, יש גם שיתוף גדול. כדוגמה היא מזכירה את הסרטון מכמיר הלב שצילמה רעות שפילמן דרייר מאשקלון בנובמבר שחדר מבעד למעטה הג'וניה הקולקטיבי. בסרטון נראים שני ילדיה רועדים מפחד, מספר שניות לאחר האזעקה, מסרבים לצאת מהמקלט ולחזור לביתם. גם הפציעה של התינוקת בת השלושה שבועות בלבד של ולה דיגילוב, שרצה איתה על הידיים לממ"ד והחליקה במורד המדרגות, זעזעה בפברואר מדינה שלמה.

דיגילוב סיפרה אז לתקשורת כי שני ילדיה הגדולים "ראו הכול: את הנפילה, את האמבולנס שלוקח אותי ואת אחותם. אם הם לא נפגעו בגוף, הם נפגעו בנפש. לפעמים זה הרבה יותר חמור מפגיעה בגוף".

הייאוש נעשה יותר נוח?

ההערכה הרווחת אשתקד במשרד הבריאות הייתה כי כ-3% בלבד מתושבי העוטף פונים לביטוח לאומי לקבל הכרה כנפגעי פעולות איבה על רקע נפשי. בטבלה המצורפת לכתבה, מופיע מספר נפגעי הטרור - נזכיר כי מדובר באזרחים בלבד, ולא בנפגעי צה"ל המוכרים על ידי משרד הביטחון - שהוכרו על ידי הביטוח הלאומי כסובלים מפוסט טראומה או מבעיה נפשית אחרת. כשביקשנו פילוח של הדרום, נענינו על ידי הדובר כי "אין לנו יכולת לנתח אזור מגורים".

"המצב בדרום חשף את מה שבעבר אמרנו שאין במציאות הישראלית: תסמונת ג'וניה", אומרת פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית. סולומון מתכוונת לתופעה לפיה העשירון העליון בלבנון המשיך לחגוג בעיר הקיט ג'וניה, חרף קרבות עקובים מדם שהתחוללו בביירות מול צה"ל ב-1982

כך או כך, אין לנו ספק שהמספרים מציגים תמונה חלקית בלבד של המתחולל בדרום. כך למשל, ב-2019 הוכרו 16 איש כנפגעי פוסט טראומה ו-5 עם פגיעות נפשיות. ב-2018 הוכרו 62 עם PTSD ו-5 עם פגיעות נפשיות. ב-2014, שנת "צוק איתן", ניתן לראות קפיצה - 260 עם PTSD ו- 58 עם פגיעות נפשיות. ועדיין, התחושה היא שמדובר בחלק מסוים בלבד בפאזל ענק ורב ממדי.

אני שואלת את לבנון האם כעת, בתום שנתיים סוערות, הביטוח הלאומי ער ורגיש יותר למצב הנוכחי. "לצערנו אנחנו לא רואים שעלתה ההבנה בהכרה שלהם כנפגעי איבה", היא משיבה. "מצד אחד, המצב היום טוב לאין שיעור מהעבר. הביטוח הלאומי הנגיש ב-2008 את נוהל נפגעי חרדה, שזו מהפכה שאי אפשר לתאר. עד אז, אם לא פנית לבית חולים באותו יום של האירוע או הפיגוע, היית יכולה לרוץ במשך חודשים כדי לנסות ולקבל הכרה. כיום, נוהל חרדה מאפשר לכל אדם שנחשף לאירוע על רקע ביטחוני, לקבל עד 12 טיפולים ואם צריך אפילו יותר. יחד עם זאת, היום, כשאנחנו צוברים יותר ויותר מקרים של היכרות כנפגעי איבה - כשהמשמעות של זה היא רצף טיפולי - יש לנו עדיין אתגר שאנחנו עומדים מולו".

מירב וידל, מרכז חוסן: "אם אין תקווה, אי אפשר להתמודד עם הפחד. השנתיים האחרונות הן לא עוד שנים שהצטברו; המינון הוא מעבר לגבולות היכולות האנושיות, ויש פה אוכלוסייה חזקה ובעלת משאבים בסיסית מאוד חזקה - ערכית, אנשים של עשייה, שמקבלים הרבה כלים שמחזקים את המשאבים האלה לאורך השנים. אם זה קורה להם, זה באמת צריך להטריד"

‍מה הסיבה לכך?

"זה לא מחקרי, אבל אני חושבת שמה שקורה כאן הוא שאנשים שחשופים באופן ממושך לדחק ומגיעים לוועדה, לדעתי יש אצלם משהו פחות חריף. זה לא כמו מישהו מתל אביב שקרה לו משהו והוא מאוד נסער. בגלל שהם חשופים, הם יודעים להתמודד, לקחת את זה כחלק מחיי היומיום והפגיעה לא מתבטאת בחריפות שהם מביאים אותה לרופא בוועדה, אלא בכך שאם לפני כן עבדת 40 שעות בשבוע והיית מאוד יוזמת וחרוצה, היום את איטית יותר ולא מצפים ממך לאותם דברים. אם מישהו סובל מתסמינים פוסט טראומטיים, במשפחה נוטים לסלוח לו. כך גם לגבי ירידה בתפקוד; כל מיני תופעות שהן לא קליניות ועדיין, האדם סובל.

"יש משהו מבלבל לפעמים כשיושב רופא ורואה מישהו שחי במציאות בלתי אפשרית. ההכרה של ביטוח לאומי בנויה כיום על סעיפי לקות והם מאוד ברורים. האתגר הגדול שלנו הוא למצוא את הדרך להכיר בנפגעי הטראומה כאנשים שהזיהוי שלהם צריך לקחת בחשבון גם את היותם חשופים לאורך זמן".

כלומר באופן פרדוקסלי, אישה מתל אביב תקבל הכרה מהר יותר מאישה בעוטף.

"בדיוק. אותה אישה מהעוטף מתמודדת כל זמן, הולכת לעבודה, מגדלת את הילדים. תחשבי על בחורה בת 30, שחיה עם הטראומה כבר 15 שנה, שגדלה בשדרות ולה עצמה יש את המחיר שהיא משלמת על החשיפה. את המחיר שהיא משלמת, גם הילדים משלמים, משום שהיא לא פנויה כמו הורה במרכז. לא שההורים במרכז מושלמים ובדרום לא; כולם עושים את המאמץ הכי טוב, אבל היא מגיעה להורות עם איזו יד קשורה מאחורי הגב כי היא צריכה להתמודד עם הדברים. היא פחות פנויה, יש לה קשיים משלה והשאלה איזה מסר היא מעבירה לילדים, איך היא תתמודד באירועי חירום".