חיים אוטמזגין, מפקד היחידות המיוחדות בזק"א, מציע שנקיים את הראיון בשעות הערב, לפני השינה. "אחרי כל שיחה כזו או סיור שאני מדריך בדרום נופלת עלי עייפות בלתי נתפסת, ואני לא מצליח להחזיק את העיניים פקוחות בשעות היום", הוא מסביר, "זו תגובה לעומס הרגשי שמציף אותי. הגוף מגיב כדי להגן עלי. מאז השבעה באוקטובר שני מתנדבים קיבלו אירועים מוחיים, ושניים אחרים מתו מדום לב. אין דרך לקשור את זה בוודאות לשבעה באוקטובר, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שזה קרה חודש אחרי הטבח, אצל אנשים צעירים ובריאים".

היה קשה במיוחד לקראת יום השנה?

"כולנו הרגשנו אי שקט גדול בחול המועד, ואז מישהו הציע 'חבר'ה בואו נפגש בנובה'. תוך שלוש שעות הגיעו לשם 150 מתנדבים, הסתובבו, שרו, חיבקו אחד את השני. השכחה היא חלק מהיכולת המקצועי בעשייה כמו שלנו, היא עוזרת להמשיך לאירועים הבאים. כשאנחנו נדרשים לזכור, זה קשה". 

13 חודשים אחרי טבח השבעה באוקטובר ומתנדבי זק"א עדיין אוספים את השברים. גם מי שרגילים במראות הקשים של זירות אסון מרובות נפגעים לא עמדו בהיקף ובאכזריות שזימנו זירות הטבח ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה, בפרט כשבימים הראשונים נעשה פינוי הגופות תחת אש. גם החיילים המשרתים במחנה שורה והתמודדו עם זיהוי הגופות והכנתן לקבורה סובלים מרבים מהסימפטומים שיתואר בהמשך וכוללים קשיי שינה, אפטיות כלפי העבודה והבית, אובדן חוש טעם וריח, התפרצויות זעם, דריכות ונטילת סיכונים. אלה פוגעים לא רק באיכות חייהם של מי שנחשפו לגופות, אלא גם בחיי המשפחה הקרובה. 

"פרסמנו כתובת שבה נשים יוכלו לדווח שהבעל צריך עזרה", מספר אוטמזגין, "בלי שידעו שזה הגיע מהן. הגענו ככה למתנדבים שהתביישו או לא זיהו את הצורך, בזמן שלנשים ולילדים היה ברור שזה לא אותו הבעל והאבא שהכירו לפני המלחמה". 

איך זיהית אצלך את הצורך בטיפול?

"בשבועות הראשונים שיגעו אותי שאלך לפסיכולוג, ואמרתי שלא צריך, שאני חזק ועובר את זה טוב. כשראיתי שאנשים שאני אומר להם שהם צריכים טיפול, משיבים כמוני, הבנתי שאולי גם אני לא רואה על עצמי. קבעתי תור לפסיכולוג, הצטלמתי ליד השלט של הבית שלו והעליתי סטטוס, כדי לתת דוגמה אישית כמפקד שנחשב חזק עם ניסיון בשטח. עוד דרך לעודד פנייה לטיפול הייתה באמצעות הפעלת אנשי מקצוע סמויים שהסתובבו בערבי גיבוש. המפקדים הנחו אותם ללוות עם יד על הכתף את פלוני או לדבר עם אשתו של אלמוני, כי זיהינו אצלם צורך בחיבור עם גורם מטפל". 

למה היה צריך שהם יהיו סמויים?

"בהתחלה כולם רצו להיראות גיבורים. הם חששו שאם יזהו אצלם חולשה, ירחיקו אותם ממשימות. הם לא הבינו שכדי לא להגיע לאירוע הבא מרוסקים, הם צריכים לפתוח את זה. כיום אין מתנדב מהשבעה באוקטובר, שלא נעזר בכמה מפגשים עם מסגרת טיפולית, שלימדה אותו לזהות נורות אזהרה. למשל, להתחיל דברים ולא לסיים, לא להתקלח כמה ימים". 

מה אתה הבנת מהפגישות עם הפסיכולוג?

"קודם כל אני עדיין בקשר טלפוני איתו. כשהוא שאל מה השתנה בי מאז המלחמה, אמרתי שאני מבקש מאנשים סיגריה, אחרי ארבע שנים שלא עישנתי. הוא שאל, נגעת בגופות שרופות? אמרתי שבהרבה והוא הסביר שהמוח מנסה להחזיר לי את האמון בעשן, לקשר אותו גם לחוויות שזכורות לטובה, ושלא אתנגד לזה כי זה יעבור". 

וזה עבר?

"כן. הוא גם זיהה השפעות על הבית, שלא היו חיוביות כמו שחשבתי. כשהילד בכה כי נשבר לו צעצוע, אמרתי לו 'תשמח שיש לך צעצוע, ושאתה יכול לבכות שהוא נשבר ולהירגע מהר'. חשבתי שזה חיובי, שהבאתי הסתכלות שונה על החיים, על מה צריך לבכות או לכעוס אם בכלל. והפסיכולוג אמר, למה הילד שלך צריך לחיות חיים של מתנדב זק"א? הוא רק בן שבע. מבחינתו זה כאב מוצדק, תאפשר לו להיות ילד. הבנתי שאני שולל ממנו את האמפתיה שהוא צריך לקבל ממני כאבא, רק בגלל שיש ילדים שמתו ואין להם משחקים בכלל, אחרי זה הקלטתי איתו שיר שכתבתי, בעקבות הטלפונים של הילדים אלי בזמן שהייתי בעוטף והיה לי קשה לענות". (ראו סרטון).

‍

‍הילדים שלכם קלטו שעברתם אירוע חריג?

"מתנדב שחזר מהעוטף, ראה את חמותו משחקת עם בתו 'חי צומח דומם' וכשהגיע דומם בגימל, הילדה צעקה גופה. הוא היה בשוק, כי לא סיפר בבית כלום, אבל היא קלטה מהסביבה. הבנו שצריך לתווך לה מה אבא עושה, כדי שלא תדמיין דברים בלי שליטה. היו גם ילדים בוגרים יותר שנחשפו לתמונות מהשטח שהאבות תיעדו בפלאפונים, ונזדקקו לטיפול רגשי. לא רק אנחנו נפגענו, גם המעגלים סביבנו חטפו". 

"בהתחלה כולם רצו להיראות גיבורים. הם חששו שאם יזהו אצלם חולשה, ירחיקו אותם ממשימות. הם לא הבינו שכדי לא להגיע לאירוע הבא מרוסקים, הם צריכים לפתוח את זה. כיום אין מתנדב מהשבעה באוקטובר, שלא נעזר בכמה מפגשים עם מסגרת טיפולית"

"שחיקה של המשאבים וההגנות הנפשיות"

"האדוות של הפגיעה מאוד רחבות", מאשרת ורד עצמון משולם, פסיכולוגית רפואית מומחית בטראומה, אובדן ואבל שארגון זק"א גייס לפני כשלושה חודשים לעמוד בראש  אגף חוסן, שיציע סדנאות וטיפולים למתנדבים. הרעיון מבוסס על קול קורא לאנשי טיפול שפרסם בתחילת המלחמה המוסד לביטוח לאומי, במטרה לספק מענה רגשי לקבוצות שנפגעו באופן ישיר או עקיף באירועים הביטחוניים. ארגון זק"א ארצי זכאי למימון של כ-1.7 מיליון שקל, מתוכם נוצל עד כה כחצי מיליון, ואילו זק"א תל אביב תוקצב ב-563 אלף שקל מתוכם נוצלו עד כה 422 אלף שקלים.

"מתנדבי זק"א נחשפו לטראומה בעוצמה שלא הכירו בעבר, ולמשך תקופה ממושכת יותר, כי המלחמה עוד לא נגמרה", אומרת עצמון משולם. "אם בהתחלה תחושת השליחות והאדרנלין תדלקו את הכוח להמשיך, התארכות המלחמה והדריכות המתמשכת שהם חווים, מייצרות שחיקה של המשאבים וההגנות הנפשיות. בנינו סדנאות עיבוד דו-שבועיות, כדי שהטראומה לא תתקבע. אני לא מציעה כרגע תכנים שעלולים לפרק אותם, כי אני צריכה לשמור על ההגנות שלהם עבור האירוע הבא, כשהמלחמה תסתיים, נעבוד אחרת". 

הטיפול הקבוצתי משמעותי כאן?

"הקבוצה מאוד משפיעה על החוסן. הם מבינים אחד את השני, חוו חוויות דומות וחולקים את החיידק הזה שמתעקש להגיע לאירועים קשים. גם החיבור שלי אליהם הצליח בין השאר, כי הכרנו כשליוויתי מטעם משרד הבריאות את משפחות האזרחים שנרצחו, כשבאו לזהות את גופות יקיריהם במחנה שורה. אני יודעת על איזה מראות הם מדברים ומבינה את ההתעקשות לא לוותר על אף משמרת, כי גם אני לא הסכמתי לוותר, למרות שאמא שלי הייתה אומרת 'אני לא מבינה, איך את עושה את זה, איזה בן אדם מתעקש לעשות כזה דבר'. התפקיד שלי היה להתבונן בפנים של הגופה, כדי להכין את המשפחה למה שתראה, ואז לתמוך בה עם עוד מטפל, גם פיזית, כשהיא מאשרת את הזיהוי. שזה רגע קשה של זעקות שבר". 

איך באמת עשית את זה? 

"חברה שהייתה פרמדיקית בפיגוע בקו 5 יעצה לי 'תורידי מסך על כל החושים שאת יכולה, שיספגו כמה שפחות', וכנראה שהורדתי מסך, כי בימים הראשונים התבוננתי וכאילו לא הבנתי מה אני רואה, ואני אדם מהיר תפיסה. את מייצרת ניתוק, כדי לשמור על עצמך. ההבנה הזו והכלים האלה עזרו לי בהכנת תוכנית העבודה לזק"א. כשאני מודעת לכך שרוב האנשים לא יבואו לטיפול פרטני, כי אין להם זמן או שהם לא מהמתמידים. האקוטים כן הולכים לטיפול פעם או פעמיים בשבוע, להם אני לא מוותרת. הפתיחות של הארגון מאוד מפתיעה ומרגשת. אוכלוסיות הרבה פחות שמרניות לא עשו כזה תהליך".

"הקבוצה מאוד משפיעה על החוסן. הם מבינים אחד את השני, חוו חוויות דומות וחולקים את החיידק הזה שמתעקש להגיע לאירועים קשים"

עצמון משולם מספרת כי בקרוב היא תפתח בשדרות קבוצת טיפול גם לבנות הזוג של מתנדבי זק"א. הנשים הן לעתים הראשונות לזהות שמשהו לא טוב עובר על בן הזוג, כשלפעמים השקט הוא זה שמטריד. מספרת אחת מהן, שמעדיפה להישאר בעילום שם: "הוא לא מדבר על מה שהיה בדרום, ולא מוכן לקבל טיפול של דיבור, בגלל שזה יפגע בכבוד המת. הוא אומר כבוד המת ישאר איתי וילך איתי, זה לא לאוזן של אף אחד. אני מקווה שכשהמלחמה תיגמר, נוכל להכנס לטיפול משמעותי ולשקם את המשפחה. עכשיו באמצע זה לא מתאים".

אולי לא כדאי לחכות? 

"יש ימים טובים יותר ויש פחות. מה שבטוח, מאדם מעורב שעושה דברים בבית, הוא פשוט לא שם. חיתנתי השנה ילד, ובעלי הגיע לחתונה כמו אורח, לא השתתף בהכנות, לא ידע מה קורה. הפרופורציות שלו על החיים השתנו. אם הילד נופל ובוכה, הוא צוחק או לא מתייחס. הכל קטן עליו ביחס לזוועות שראה". 

"בנינו סדנאות עיבוד דו-שבועיות, כדי שהטראומה לא תתקבע. אני לא מציעה כרגע תכנים שעלולים לפרק אותם, כי אני צריכה לשמור על ההגנות שלהם עבור האירוע הבא, כשהמלחמה תסתיים, נעבוד אחרת"

"לקח לי חצי שנה להסתכל על בשר"

140 איש מתוך כ-700 מתנדבי זק"א שהיו בזירות הטבח כבר השתתפו בסדנאות שמציע מיזם "משיב הרוח" לכוחות ההצלה שפעלו בשבעה באוקטובר, ועצמון משולם היא ממקימיו. בעקבות הסדנאות הוחלט בזק"א להקים מערך חוסן פנימי. "חלק מהמשתתפים מטפלים כעת בצורך שקיים אצלם שנים", אומרת עצמון משולם, "מראות השבעה באוקטובר הציפו אצלם אירועים משגרת החירום שלהם, ויצרו הזדמנות להתייחס אליהם. המפגשים מתחלקים לשעתיים של פעילות גופנית חוויתית כמו כלבנות ורכיבה טיפולית, ושעתיים של שיחות עיבוד, בשילוב כלים מהעולם שלהם כמו ניגונים סביב מדורה ומדיטציות יהודיות". 

"בזכות הטיפול מצבי משתפר", מעיד יוסי לנדאו, קמב"ץ זק"א במרחב לכיש. "אבל יקח עוד זמן עד שאצא מזה. היום בבוקר לא רציתי לקום בכלל. הייתי בפלשבק, וכל היום שלי נעשה מטורלל. באירועים קודמים ידענו שתוך שעתיים מסיימים וממשיכים בחיים. כאן היו חודשים ארוכים של עבודה - איסוף הגופות ואחר כך ניקוי הדם מהמכוניות ושאיבת האפר. בנוסף טיפלנו בשנה האחרונה בפי שלושה התאבדויות משנים קודמות - התאבדויות של חיילים, משפחות חיילים וניצולי הטבח כל סיפור כזה מחזיר אותנו הרבה צעדים אחורה. אצלנו לא ניסו להתאבד ברוך השם, תפסנו בזמן. זק"א משקיעים המון כסף בטיפולים שלנו, לא יודע אם יכולת לדבר איתי היום אלמלא החיבוק שלהם, כי כנראה שלא הייתי שפוי".

"בזכות הטיפול מצבי משתפר, אבל יקח עוד זמן עד שאצא מזה. היום בבוקר לא רציתי לקום בכלל. הייתי בפלשבק, וכל היום שלי נעשה מטורלל. באירועים קודמים ידענו שתוך שעתיים מסיימים וממשיכים בחיים"

איך היה בהתחלה?

"בשלושת החודשים הראשונים לא יכולתי להסתכל לילדים ולנכדים בעיניים, ולא לגעת בהם, אחרי שראיתי מה המחבלים עשו לילדים באותם גילאים. אפילו בבר מצווה של הילד שלי לא יכולתי להשתתף. הכל היה מול העיניים שלי". 

קשה לתפקד ככה.

"קיבלתי הרבה טלפונים מנשים וילדים של מתנדבים עם בקשה אחת, תחזיר לנו את האבא שהיה לנו. גם מעסיקים התלוננו בפני, ש'אני מדבר איתו חצי שעה וזה כאילו שאני מדבר אל הקיר. הוא לא שם'. זה גרם לפיטורים ולכך שכל מרקם החיים במשפחה השתנה. קיבלתי פעם טלפון בחצות מילד, עשרה ימים לפני הבר מצווה, שסיפר ששום דבר לא מוכן, כי לאבא אין מושג מה קורה סביבו. הוא שוכב במיטה, הולך, חוזר, מתנהג כמו רוח רפאים".

אנשי מקצוע אומרים שעשייה עם משמעות עוזרת להתגבר ולא לפתח פוסט טראומה.

"נכון, אבל אני עדיין חולם על זה בלילה. לקח לי חצי שנה להסתכל על בשר. אני לא מדבר על לאכול, רק להסתכל. שמונה חודשים הרחתי רק ריח של ריקבון. היית שמה אותי במאפיה הכי טובה, לא הייתי מרגיש כלום. הרגשתי כמו נחש, שלכל מה שהוא אוכל, יש טעם של עפר"

אתה בקשר עם משפחות של הרוגים?

"זה גם חלק מהבעיה, שהן מבררות מי טיפל ביקיר שלהן, ופונות אליו לשמוע מה בדיוק קרה לו. ואז אנחנו בבעיה. צריך הרבה פעמים לא לספר את כל האמת, כי אנחנו רוצים לכבד. שיזכרו אותו כמו שהוא נראה כשהיה בחיים, אבל לפעמים הם כבר ראו איזה סרטון קצר, ומטיחים בך שאתה שקרן". 

ואתה לא רוצה לומר שחיללו את הגופה.

"נכון, פעם הזמינה אותי משפחה כזו שראתה סרטון ורצתה לשמוע עוד. כשהם הבינו שאני משקר, הם הרביצו לי. למחרת נסעתי אליהם עד ים המלח, כדי להגיד להם שאני מבין. אין בי שום כעס, והם יכולים לתת לי עוד מכות". 

"הפתיחות של הארגון מאוד מפתיעה ומרגשת. אוכלוסיות הרבה פחות שמרניות לא עשו כזה תהליך", אומרת עצמון משולם על זק"א

"כל מה שאכלתי היה בטעם של כלום"

עוז אביזוב, ראש יחידת הצוללים בזק"א, מונה לסייע מתוך הארגון באיתור הצרכים. "בהתחלה אנשים אמרו 'עזוב אותי, אני לא בא, אז סחבתי מפקדים בזק"א כולל המנכ"ל כמעט בכוח לסדנאות הראשונות. אחרי שהם באו, הגיעו האחרים. היום בקלות תמצאי בסדנה כזו עשרה גברים שעוסקים במוות מהבוקר עד הלילה. אנשים שלא ישבו על כיסא  יום שלם רצוף מגיל שמונה, יושבים עכשיו בשקט ועוד מתלוננים שזה נגמר". 

פסיכולוגים מסוגלים להתמודד עם התיאורים שעולים בטיפול?

"היו כאלה שאחרי פעמיים התפרקו ועזבו. ורד (עצמון משולם) גיבורה. עשינו איתה סדנאות של יומיים במדבר ובים. אחרי הצלילה הם מתחילים להשתחרר ולדבר. עולות התפרצויות הזעם, זה חד משמעי קיים. לכולם הפתיל יותר קצר. עובדים על זה בבריכות קרח ובנשימות. רוב המתנדבים לא מספרים לנשים את הזוועות, כי בודדות מסוגלות להכיל". 

אסתי אביזוב, אשתו של עוז: "בתחילת המלחמה עוז היה בשתיקה. לא סיפר כלום. הוא היה מגיע עייף מאוד וישן על הרצפה בסלון. בלי מזרון, רק עם כרית ושמיכה"

אסתי אביזוב, אשתו של עוז, מספרת על השקט המטריד: "בתחילת המלחמה עוז היה בשתיקה. לא סיפר כלום. הוא היה מגיע עייף מאוד וישן על הרצפה בסלון. בלי מזרון, רק עם כרית ושמיכה. הוא אמר ככה טוב לי, ואני לא חפרתי, כי הרגשתי שאני צריכה לשחרר, אבל הילדים הרגישו", היא אומרת בקול סדוק. "הם אמרו אבא מרגיש אבלות, בגלל זה הוא על הרצפה. גם כשהוא חזר לישון במיטה, לא היה לילה אחד, שהוא ישן ברציפות. אם היה נרדם לפני, והייתי נכנסת לחדר, הוא היה קופץ בבהלה, שזה דבר שלא קרה לפני המלחמה". 

כאנשים חרדים, לא העדפתם לדבר עם רב? 

"האמונה נותנת את החוסן הראשוני", משיב אביזוב. "אבל יש הרבה הצדקות להיעזר באנשי מקצוע, 'דאגה בלב איש ישיחנה' ו'נשמרתם מאוד לנפשותיכם' ו'ניתנה רשות לרופא לרפאות'. אנשים עם קשיי שינה גם נעזרו בכדורים, אני הקשבתי לקטע של דמיון מודרך שהפסיכולוגית שלי הקליטה כדי להירדם". 

"אנשים עשו על האש כדי לפרגן לנו ולחיילים, ולא יכלו אצלנו לשאת את הריח, שהעלה זכרונות. לי בחודש הראשון לא היה בכלל חוש ריח וטעם", אומר אביזוב

יכול להיות שמתנדבים לא מספרים במשפחה, גם כי הם חוששים שבבית ילחצו עליהם להפסיק? 

"להארד קור של זק"א, 400 המתנדבים שעובדים בזה מהבוקר עד הלילה, אף אחד לא יכול לומר להפסיק. הם בהתמכרות. מה שכן, אני מקבל הודעות ממתנדבים, ראית איך ההוא מתנהג? נראה לי שהוא צריך טיפול. אנחנו קולטים אחד את השני. כשראיתי בדרום מתנדבים שקשה להם, אמרתי, 'אחי, צא לעשן סיגריה ותחזור, או לך לנוח כמה ימים'. יש אחד שזוכר לי עד היום איך ראיתי שקשה לו והוצאתי אותו לשליחויות". 

יצא לך לבקר שם מאז?

"בחול המועד נסענו כמה חבר'ה לחניון רעים, השתגענו איך עשו מהאזור של המסיבה, אתר תיירותי. שתלו כלניות וסידרו שירותים וכביש. ואז שני מתנדבים שלי, אנשים חזקים, פתאום אמרו, אני עדיין מריח פה את הגופות". 

הריח הוא טריגר מאוד חזק אצלכם.

"אנשים עשו על האש כדי לפרגן לנו ולחיילים, ולא יכלו אצלנו לשאת את הריח, שהעלה זכרונות. לי בחודש הראשון לא היה בכלל חוש ריח וטעם. כל מה שאכלתי היה בטעם של כלום. פסיכיאטר אמר שזה זמני ונורמלי, שהמוח מייצר חצצים כדי לשמור על עצמו ובסוף זה חזר. בגלל שרציתי שהמשפחה לא תיחשף לריחות האלה, החלפתי בגדים באוטו בדרך הביתה. אחרי שהסעתי ממצאים ללהב 433 ולארכיאולוגים, הייתי צריך שכל החלונות באוטו יהיו פתוחים יומיים כדי שיתאוורר. אשתי לא הסכימה לנסוע באוטו בגלל הריח".

עכשיו זה בסדר?

"כן, החלפתי אוטו. מצחיק לומר, אבל בשלב מסוים אתה מתרגל לריח. שמעתי מעוד חברים שזה הפך אצלם לריח מתוק". 

"בחול המועד נסענו כמה חבר'ה לחניון רעים, השתגענו איך עשו מהאזור של המסיבה, אתר תיירותי. שתלו כלניות וסידרו שירותים וכביש. ואז שני מתנדבים שלי, אנשים חזקים, פתאום אמרו, אני עדיין מריח פה את הגופות"

"הם לא נמנים על המיינסטרים החרדי"

לא במקרה הדגיש אביזוב את חוסר השקט של המתנדבים גם בימי שגרה. דינה דרור, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית מ"מרכז אלה - להתמודדות נפשית עם אובדן", נמנתה עם מטפלי המרכז שטיפלו גם הם בשנה האחרונה באנשי זק"א, כמו גם באנשי מערכת הבריאות שעבדו במתקן שורה, ונזקקו לסיוע נפשי.

"בימים הראשונים הם פינו גופות תחת אש, בלי לשמור על עצמם. היום בום מאגזוז של אוטובוס יכול להחזיר אותם למצב הישרדותי"

דרור מאפיינת את מה שתמיד היה שם. "הרבה מאנשי זק"א חסרי מנוחה באופן כללי, וזק"א היא מסגרת שמאפשרת להם גם לתרום וגם למצוא את האקשן שחסר להם בחברה הסגורה ממנה באו. חברת הלומדים החרדית פסיבית מדי עבורם, וזו דרך עבורם לפרוק אנרגיות באופן חיובי. התפיסה העצמית שלהם נעה בין גיבורים לבין אאוטסיידרים. הם לא נמנים על המיינסטרים החרדי. הם רוכבים על אופנועים, אוהבים להרגיש חזקים ולכן גם הוצאת האנרגיות שלהם באמצעים פיזיים עוזרת להם בטיפול בטראומה, כי הם דרוכים מאוד מאז השבעה באוקטובר". 

במה מתבטאת הדריכות? 

"בימים הראשונים הם פינו גופות תחת אש, בלי לשמור על עצמם. היום בום מאגזוז של אוטובוס יכול להחזיר אותם למצב הישרדותי. זה מייצר אצל חלקם פגיעה בתפקוד והימנעות מחברה גדולה ומרעש. להרבה קשה עם חנויות שמוכרות בשר. הריח גורם להתעוררות של רעידות ופלאשבקים. יש אנשים משורה שלא מסוגלים יותר לאכול שוקולד, כי על אחת המשאיות שפרקה גופות בבסיס הייתה פרסומת לשוקולד". 

וזה ככה כבר שנה? 

"בהתחלה היו יותר סימפטומים גופניים כמו רעידות והידוק שיניים, אלה דברים שעוברים בטיפול. עכשיו התמודדות היא עם פוסט טראומה מתמשכת. עם התחושה שאני לא אותו בן אדם, אבל לא רואים את זה עלי ואני גם לא יכול להסביר. יש סיוטים שהם מתעוררים מהם שטופי זיעה. הם מרגישים שרק החבר'ה בזק"א מסוגלים להבין אותם. שם יש הומור שחור, שעוזר מאוד להתמודדות. שם אני יכול להיות עצמי. שם אנשים מבינים כמה המוות נוכח בחיים שלי". 

ובטיפול את מכילה את כל הצער הזה?

"הטיפול הוא מרחב להניח את הזוועות שאף אחד לא רוצה לשמוע, כי זה קשה מדי. מטופל שלי אמר 'טיפלנו בגופות בוכות'. הוא הרגיש על האנשים מה הם עברו לפני שהם מתו. אני כמטפלת מנסה לספק להם את המקום לחלוק ולשקם את האמון בעולם".

ראית ניסיונות אובדנות?

"ראיתי אסקפיזם, נהיגה פרועה. יש אנשים שהדרך שלהם להתמודד עם חרדת המוות היא לשחק עם המוות, להעז להיפצע וליפול. לא מפתיע שזה קורה, כשאתה נתקל בהמון מוות אלים. בטיפול מעניקים את התקווה שאדם יכול לשרוד את כל זה". 

העבודה הטיפולית כוללת בין השאר EMDR - שיטת טיפול בעזרת תנועות עיניים, שהופכת את המראות החיים לזכרונות מעובדים. "זה עובד כמו קסם", אומר איש מילואים ממחנה שורה, שהתמודד עם הטיפול בגופות. "תמונה שנראית מאוד אמיתית הולכת ומטשטשת, הבעיה היא שיש לך בראש אינסוף תמונות". 

מתקן זיהוי החללים במחנה שורה, משויך לרבנות הצבאית ומבוסס על אנשי מילואים, רובם דתיים, בעלי משפחות ובגיל מבוגר יחסית, בשל הבשלות הנדרשת בתפקיד. הציבור נחשף אליהם, כשתושבי העוטף והמסיבה הובאו לשם לזיהוי, אבל גם היום חלקם עדיין מגויס בצו שמונה, ומטפל בזיהוי והכנה לקבורה של חללי צה"ל. דובר צה"ל לא איפשר להם ולגורמים המטפלים בהם להתראיין, אבל היו מי שהסכימו לשתף בכל זאת מה עבר עליהם מאז הטבח. 

"מה שעברנו לא מותיר אנשים ללא תסמינים. אם זה לא יופיע עכשיו, זה יפציע בעוד כמה שנים. טיפלנו בסוגי מוות שהנפש לא מסוגלת להכיל, זה לגמרי פצצה מתקתקת"

"כשיצאתי הביתה בפעם הראשונה התקשרתי למשרד הביטחון", מספר אותו מילואימניק, "אמרתי, אני חייב עזרה. האישה מעבר לקו אמרה, 'אני יכולה להציע לך רק טיפול בפוסט טראומה ובשביל זה תצטרך להוכיח שעברת טראומה'. אמרתי לה, 'את לא מבינה, אני עכשיו בטראומה'. מהר מאוד הבנתי שאין למדינה יכולת לטפל בנו אחד אחד. יש לנו קב"ן מדהים שעורך טיפולים קבוצתיים, אבל זה לא תחליף לטיפול פרטני". 

אז מה עשית? 

"התחלתי טיפול פרטי, ואני רואה הבדל מובהק ביני לבין חברים שלא הולכים לטיפול. הם מספרים על התפרצויות בבית ועל כעס וכאב. גם אצלי הכאב עדיין נוכח מאוד. מה שעברנו לא מותיר אנשים ללא תסמינים. אם זה לא יופיע עכשיו, זה יפציע בעוד כמה שנים. טיפלנו בסוגי מוות שהנפש לא מסוגלת להכיל, זה לגמרי פצצה מתקתקת". 

איך בכל זאת זה מתבטא אצלך?

"בשבועיים הראשונים לא אכלתי הרבה, ואז באתי הביתה ועשיתי מנגל. אני בטוח שבתת מודע זה היה כדי ליצור ניגוד מכוון לריח השרוף מהגופות. בשבועות הבאים כשהפסיקו להגיע אזרחים ועברנו לטפל כמעט רק בחיילים, הייתי בלחץ לפתוח שקית ולגלות חבר קרוב". 

וגילית?

"אנשים שהכרתי היכרות שטחית, וגם זה היה קשה. היום המשמרות פחות אינטנסיביות ויוצא לי לשלב קצת עבודה ביניהן. קורה שבאמצע פגישת עבודה, כשמתווכחים על איזה קשקוש של לוחות זמנים, אני צורח בלב, לפני שעתיים הוצאתי משקית חלקי גופה, ועכשיו אתם מתווכחים איתי על הדברים האלה?". 

אתה כועס ששובצת בתפקיד הזה? 

"כועס? מבחינתי זכיתי בלוטו. יותר מזה, אני וכל מי שאיתי ביחידה, נלחמים על הטיפול בגופות שמגיעות, ברמה של לדבר עם המפקד, תכניס אותי לטיפול. ואם רוצים לצמצם את מצבת כח האדם, כל אחד מפעיל את כל קשריו, שזה לא יהיה הוא שיגרע. היו כאלה שאחרי שבועיים-שלושה ביקשו להשתחרר כי היה להם קשה, אבל רובנו במוטיבציית שיא". 

מאיפה מגיעה המוטיבציה? מהרצון להעניק להם חסד אחרון?

"אתה מרגיש שהיית חלק מהקרב שלהם, וזה דבר שמבחינתי הוא קדוש. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות עם החיים שלי עכשיו, אם אני לא יכול להילחם". 

כשהחללים שטיפלת בהם מוזכרים בתקשורת. זה מציף הכל שוב? 

"היו כמה פעמים שהלכתי לשבעה של חללים שהרגשתי מחובר אליהם, אחרי שהכנתי אותם לקבורה. לא הצגתי את עצמי בפני המשפחה, כי לא אני הסיפור ולא רציתי להעמיס. יש בשבעה כזו כל כך הרבה מבקרים, שגם לא שואלים". 

זה מאפשר לך להציץ לרגע לחיים שהיו לאדם שטיפלת בו.

"לגמרי. לאחד מהם גם עליתי לקבר, כי הרגשתי צורך. יש הרבה חיבורים סוריאליסטים. אחרי משמרת קשה, יצאתי מהבסיס ועצרה אותי בש.ג חיילת שנראתה לי כמו הדבר הכי יפה שראיתי בחיי, כי ראיתי חיים. ואז הסתכלתי על הלק ג'ל בציפורניים שלה והצטמררתי, כי מיד צפו החיילות שטיפלתי בהן לקבורה. אנחנו נושאים איתנו המון כאב".