הירי בשלושת החטופים יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז, שיצאו לעבר כוחות צה"ל ללא נשק עם דגל לבן ופלג גוף עליון חשוף, זעזע מדינה שלמה. לפי תחקיר ראשוני של האירוע, צלף מביה"ס למ"כים ירה לעברם בניגוד להוראות הפתיחה באש. שניים נהרגו במקום והשלישי שנמלט פצוע, יצא שוב אחרי קריאות חדל אש, ונורה למוות ע"י הכוח. קצין בכיר אמר לאחר התחקיר לכתבים, כי "הצבא ידאג לעזרה נפשית ליורים. יש להם טראומה וצריכים לטפל בה". 

איזו עזרה נפשית מקבלים אחרי תקרית איומה כזו? וכמה משמעותית הייתה פנייתה של איריס חיים, אמו של יותם, שהזמינה את חיילי הגדוד היורה לבקר את המשפחה?. בדבריה אמרה האם לחיילים "אני מאוד אוהבת אתכם ומחבקת אתכם מרחוק, זה היה הדבר הכי נכון באותו רגע. אף אחד מאיתנו לא שופט אתכם ולא כועס, לא אני ולא בעלי ולא האחים של יותם, ולא יותם". חייל מהגדוד שהגיע לשבעה לא הותיר ספק באשר לחשיבות דבריה, כאשר אמר לה באותו מעמד כואב: "קיבלנו את ההודעה ומאז חזרנו לתפקד. לפני זה היינו מושבתים".

"במקרה של הירי בשלושת החטופים", אומר פסיכולוג ותיק שגויס בצו 8, "הפנייה האצילית של איריס חיים עשויה להיות מאוד משמעותית עבור המעורבים. כשהיא אומרת בהודעה 'אני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם, אלא באשמת חמאס. אני מבקשת לשמור על עצמכם ולחשוב כל הזמן שאתם עושים את הדבר הכי טוב בעולם, שיכול לעזור לנו, כי אנחנו זקוקים לכם בריאים. ואל תהססו לרגע אחד כשאתם רואים מחבל. אל תחשבו שאתם הרגתם חטוף בכוונה. אתם צריכים להגן על עצמכם'. יש לזה אפקט". 

לא כל המשפחות הגיבו כך. אבי שמריז, אביו של אלון, כעס ובצדק - והתבטא בחריפות במספר ראיונות אחרי התחקיר.

"אותם חיילים יצטרכו ללמוד לחיות גם עם זה. במרכיב האשמה יודעים לטפל בצבא די טוב". 

הרמטכ"ל דיבר אל הכוח בצורה אבהית יחסית.

"אני לא מכיר את הטיפול במקרה הספציפי הזה, אבל אני מקווה שעוטפים את החיילים האלה, והמפקדים שלהם נותנים להם תחושת שייכות ומשמעות, כדי שיוכלו להכיל את זה, בסופו של דבר הם נמצאים בקרב, עם ערפל קרב ופקודות שהן לפעמים סותרות, ויש אירועים קשים. חשוב לזכור שכדי לאבחן פוסט טראומה צריך לעבור חודש מאותו אירוע, ול-85 אחוז יש מנגנוני חוסן שמאפשרים להם להתמודד, ולא לפתח הפרעה, מה יקרה במקרה הזה, שהיה חשוף מאוד לביקורת ציבורית? מוקדם לדעת". 

20 אחוז מהנופלים ברצועה, מאש כוחותינו

ב-12 בדצמבר פרסם צה"ל, כי 13 חיילים נהרגו כתוצאה מירי של כוחותינו על כוחותינו, שניים מדריסה של רכב משוריין. שניים נוספים מפליטות כדור ועוד שניים נהרגו כתוצאה מ"נזק אגבי", שקרה מהדף של הפגזה או מתקיפת מבנה בסמוך לכוח. חייל אחד נהרג מכדור תועה. מדובר, נכון לאותו מועד, בקרוב ל-20 אחוז ממספר הנופלים מאז החל התמרון הקרקעי ברצועה, וההערכה היא כי המספר גבוה יותר, אך חלק מהמקרים עדיין מתוחקרים. 

איזו תמיכה ניתנת למי שפתחו בטעות באש לעבר חבריהם, והביאו לפציעתם או למותם? כיצד מתפקדים אותם חיילים? האם הם ממשיכים להילחם כרגיל או מועברים לתפקיד עורפי, מחשש שהצער העמוק יביא אותם לנקוט בצעדים אובדניים, שיסכנו אותם ואת הכוח? 

באופן שעשוי להפתיע, לצה"ל אין פרוטוקול טיפול ספציפי לתקריות של ירי דו-צדדי. "זה לא שונה מפרוטוקול ההתייחסות לחייל שפלט כדור או דרס משהו", אומר לשומרים קצין בכיר במילואים, שמכיר היטב את הנושא. "כל בן אדם מגיב אחרת ובא עם מטענים אחרים מהבית. אני לא מכיר נהלים גורפים". 

הגישה הזו בשפה יותר מעודנת, קיימת גם אצל אנשי בריאות הנפש הצה"ליים, שמלווים את המלחמה. הקב"נים בשטח שמלווים את היחידות, המעגל השני שנמצא באוגדות והמומחים הבכירים במרכזי הטיפול העורפיים יותר, אליהם מגיעים המקרים הקשים. "אמנם אין תורה סדורה בעניין הזה", אומר פסיכולוג שמלווה את הכוחות, "אבל יש דגשים שנצברו מהניסיון בצה"ל ובצבאות זרים, שחוו אירועים של 'אש ידידותית'. מרכיב האשמה והבושה מאוד חזק אצל האנשים שירו, ואיתו אנחנו בעיקר מתמודדים". 

מה אתם אומרים? 

"שהוא עשה את הכי טוב שהיה אפשר באותה נקודת זמן ובאותן נסיבות. שלא הוגן להתייחס אל חוכמת הבדיעבד, כי בדיעבד אפשר להגיד הרבה דברים, אבל בתוך הקרב, עם המידע החלקי שהיה לו אז, כשכל האירוע נעשה תחת אש והוא בסכנת חיים, לא הייתה לו ברירה אחרת, אלא לירות, ואנחנו יודעים שהוא לא אדם רע וזה לא נעשה בזדון". 

ואם זה כן נעשה בזדון? אתה מאוד אמפתי, אבל יכולים להיות אנשים שמפגינים מצוקה רק כי תפסו אותם על חם, או שהתקלה מבחינתם הייתה שנורה יהודי ולא פלסטיני.

"אני לא פוסל את האפשרות שיש חיילים שעושים מעשה מתוך כוונה תחילה. אני יכול לדמיין סיטואציה שבה אדם מגיע לשירות עם אידיאולוגיה שמצדיקה לירות באנשים, כי עכשיו מלחמה וכאן כולם אויבים, והוא יבוא עם מנגנון של הצדקה למעשיו. אנשים גם יכולים להציג מנגנונים של הצדקה בדיעבד, כדי להתמודד עם האשמה. 

"אני, כמטפל, לא נכנס לשאלות של מחדל או של ירי בניגוד להוראות. זה מטופל פיקודית. ברמה הקלינית של בריאות הנפש, הדבר הראשון שאתה עושה זה לעזור לבן אדם להפחית מצוקה. גם אם נעשו עבירות או דברים שבניגוד לפקודות, אדם זכאי לעזרה נפשית, שתסייע לו להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו". 

"אמנם אין תורה סדורה בעניין הזה", אומר פסיכולוג שמלווה את הכוחות, "אבל יש דגשים שנצברו מהניסיון בצה"ל ובצבאות זרים, שחוו אירועים של 'אש ידידותית'. מרכיב האשמה והבושה מאוד חזק אצל האנשים שירו, ואיתו אנחנו בעיקר מתמודדים"

אחד המפתחות: תחושת השליטה באירוע

אנשי בריאות הנפש מסבירים, שלקרוא לתופעות האלה בשמן, מרכך חלק מהאשמה. "גיליתי שאם אני מסביר לאותו חייל שמרגיש אשם, שזה מנגנון טבעי ומוכר, שעוזר לו להרגיש בשליטה, זה מרגיע אותו", אומר פסיכולוג שמלווה במלחמה הנוכחית חיילים בשטח. "לפעמים אנחנו משתמשים בשמות כמו 'אשמת הניצולים או השורדים', כי מתן השם גם עוזר להם להפנים, שאני לא באמת אשם במה שקרה, ויש לזה 'הסבר מדעי'. החיים תחת אשמה כבדה הם בלתי נסבלים, קשה לחיות כך חיים בעלי משמעות". 

הוא בכלל מוכן לקבל את הדברים כשמדובר בקב"ן, שאינו לוחם מן השורה כמוהו? 

"אנחנו לא לבד בתמונה. אני מצאתי שמאוד יעיל לעשות שיחה קבוצתית אחרי האירוע. כשלוחם מדבר על זה במסגרת 'התערבות קבוצתית', וחברים שלו אומרים לו 'שמע, אחי, אם הייתי במקומך הייתי כנראה עושה אותו הדבר. זה היה הדבר המתבקש לעשות'. זה נותן לו הרבה מאוד כוח. דווקא כשזה לא בא מפסיכולוג, אלא מחברים שלך לצוות, יש לזה עוצמה. כמובן שהפסיכולוג צריך לגבות את זה ולנווט נכון את השיחה". 

מה אותם לוחמים שביצעו את הירי השגוי אומרים בשיחה שאחרי?

"אם אני רק הייתי מחפה לכיוון השני, חבר שלי לא היה נהרג. אם רק הייתי מדלג יותר מהר, לא היינו נפצעים. הרבה מהם מנסים למצוא איזשהו רציונל, שאם הם רק היו מתנהלים אחרת, היינו משנים את התוצאה, או שהאירוע בכלל לא היה מתרחש. האשמה מפעילה אצלם מנגנון שמבקש לייצר שליטה באירוע". 

במה השליטה הזו עוזרת? 

"היא מגנה עליהם מפני הפחד שזה יקרה שוב בעתיד, כי הנה, הם ניתחו את המקרה, הם ידעו מה לעשות". 

ועדיין אם חייל ירה בחבר שלו, זה גם הכאב על האובדן.

"נכון, ואנחנו משתמשים פה בטכניקות של EMDR, טיפול בתזוזות עיניים שעוזרת לעבד מידע אחרי אירוע טראומטי. זה עוזר להם להבין שההחלטה לירות הייתה בלתי נמנעת באותן נסיבות". 

כמה זמן אחרי האירוע אתם נכנסים לתמונה? 

"השאיפה היא שזה יקרה כמה שיותר מהר, לפני שהסיפור מתעצב ונהיה קשיח. אם את תופסת את הבן אדם בשעות הראשונות, כשהזיכרון עוד גמיש ועוזרת לו לייצר נרטיב מתפקד. הרבה יותר קל לעזור לו עם ההתמודדות, ולמנוע ממנו לסחוב אשמה כל החיים". 

אם אתה מטפל בזיכרון, זה לא בעייתי להמשך התחקיר והטיפול הפיקודי, במידת הצורך?

"הטיפול שלי לא בא לעוות את המציאות, הוא בא להסתכל למציאות בעיניים וללמד את החייל לחיות איתה". 

"אני מצאתי שמאוד יעיל לעשות שיחה קבוצתית אחרי האירוע", אומר פסיכולוג שמלווה לוחמים בשטח. "כשלוחם מדבר על זה במסגרת 'התערבות קבוצתית', וחברים שלו אומרים לו 'שמע, אחי, אם הייתי במקומך הייתי כנראה עושה אותו הדבר. זה היה הדבר המתבקש לעשות'. זה נותן לו הרבה מאוד כוח"

האם לחזור לשדה הקרב - ומתי?

הרבה מהחיילים חוזרים להילחם לאחר אותה עזרה ראשונית נפשית. "אנחנו לא בגישה של קח רובה ביד ותמשיך להסתער, גם אם אתה שבור לגמרי", מסביר בכיר לשעבר בתחום בריאות הנפש הצה"לי. "אבל יש כאלה שהמסגרת והמשימתיות דווקא מחזיקים אותם, ומהווים עבורם כוח, שחשוב מאוד לא לקטוע. ויש כאלה שמתפרקים ולא מסוגלים להיות שם. כל מקרה הוא אחר". 

זה חוסן שהם מביאים איתם, כחלק ממבנה האישיות שלהם? 

"לגמרי. יש מי שבא עם יכולת להכיל אירוע כזה. הוא מבין שעם כל הצער והכאב, זה דבר שקורה. ויש מי שבא 'מהבית' כשהוא אכול רגשות אשמה. כשאדם נוטה לקחת עליו אחריות ואשמה על כל מיני דברים, אירוע כזה, הוא בדיוק מה שהיה חסר לו כדי להפוך את זה לפתולוגי, ולהגיע למצולות הייאוש, היגון וההאשמה העצמית. יש גם חיילים דיסוציאטיבים (מנותקים רגשית - ח"ש), שלא חווים אשמה או צער מיידיים, ואז הם חווים הלקאה עצמית על הנתק הזה. ויש כאלה שבשלב הראשון מוגנים באיזושהי בועה, ורק אחרי זמן, הדברים מתפרצים". 

לא עדיף להעביר אנשים שביצעו תאונה כזו לתפקיד עורפי, כי הם עלולים להיות כל כך מוכי אשמה, עד כדי יציאה לפעולה אובדנית שתסכן אותם ואת אחרים?

"לא נדחוף מישהו שבור ולא מתפקד חזרה לקרב, אבל השאיפה היא להחזיר את הבן אדם לחברים שלו, ללחימה, בהנחה כמובן שהוא מסוגל. זה מוריד בעשרות אחוזים את הסיכוי לפתח פוסט טראומה. כמו להחזיר אדם שעבר תאונה, כמה שיותר מהר לכביש, כדי שלא יחשוש לנהוג. חיילים שמצליחים לעשות את זה, יסתכלו על תקרית הירי כעל עוד אירוע לחימה, אירוע מאוד לא פשוט, אבל עוד אירוע שהם היו בו". 

"לא נדחוף מישהו שבור ולא מתפקד חזרה לקרב, אבל השאיפה היא להחזיר את הבן אדם לחברים שלו, ללחימה, בהנחה כמובן שהוא מסוגל", אומר בכיר לשעבר בתחום בריאות הנפש בצה"ל. "זה מוריד בעשרות אחוזים את הסיכוי לפתח פוסט טראומה"

אשמה דווקא באירועים בלתי נמנעים

מבחינה אקדמית, משבר נפשי שנגרם בעקבות ירי דו צדדי או ירי מוטה לעבר אזרחים, משתייך לתחום הפגיעה המוסרית, שהולך ומתפתח בעשור האחרון - אם כי הוא עדיין לא מוכר רשמית בספר האבחנות הפסיכיאטריות ה-DSM. 

פגיעה מוסרית מתאפיינת באשמה, בושה, כעס עצמי ותחושה שהחיים חסרי ערך. לא פעם היא קורית גם למי שרק נכח באירוע, כלומר צפה בחבר לצוות או במפקד מבצע פעולה שעומד בניגוד לתפיסה המוסרית שלו. מחקרים בתחום נעשו בעיקר על חיילים אמריקאים משוחררים, אחריהם בוצע מעקב לאורך השנים. 

המחקר אודות חיילים ישראלים הוא ממש בחיתוליו. מחקר שפורסם באוגוסט בביטאון שוויצרי לבריאות הנפש, על ידי בכירי המחלקה לבריאות הנפש בצה"ל בהווה ובעבר בחן את הקשר שבין אשמה, תחושת שליטה והפרעת דחק פוסט טראומטית. מחבריו: אביעד רז, רוית רובינשטיין, ד"ר ערן שדך, ד"ר גל חייקין, ד"ר אריאל בן-יהודה, אל"מ ד"ר לוסיאן טצה-לאור, רון קדם וד"ר לאה שלף. 

טצה-לאור הוא ראש המחלקה כיום, ובן יהודה היה קודמו בתפקיד. רובינשטיין וחייקין היו מפקדי היחידה לתגובות קרב, שלף שימשה כראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר, שדך היה פסיכולוג קליני ראשי של צה"ל ורז משמש במילואים כפסיכולוג ביחידה מובחרת. בביטאון חיל הרפואה ציין רז, כי קיבל את ההשראה למחקר בעקבות שירותו כקצין נפגעים של חטיבת הנח"ל במבצע צוק איתן. תחושת האשמה הקשה שחוו כמה מהלוחמים סביב אירוע שלא הייתה להם באמת שליטה עליו, סיקרנה אותו מאוד. 

ממצאי המחקר נעשו בקרב לוחמים שהשתתפו במבצע צוק איתן, ופנו אחרי שחרורם ליחידה לתגובות קרב, כדי לקבל תמיכה נפשית. הממצאים הוכיחו סטטיסטית את ההנחה, שחיילים שחוו תחושה של חוסר שליטה באירוע צבאי טראומטי, חשו אשמים יותר, ותסמיני הפוסט טראומה היו אצלם חזקים יותר. המחקר אמנם לא מתייחס רק לאירועי ירי דו צדדי, אבל מכיוון שהאשמה מהווה מרכיב מרכזי בתקריות כאלה, החוקרים רואים במחקר, אפשרות ללמוד גם על החוויה שעוברים משתתפי אותן תקריות של "אש ידידותית". 

מסתבר שהאשמה מייצרת את השליטה והסדר שהייתה חסרה לאותו לוחם באירוע. זה ממצא מעניין, כי אפשר היה לחשוב שדווקא אדם שהרגיש שהוא שולט באירוע, ובכל זאת קרה תחת שליטתו אסון - ירגיש אשם. אלא שהמחקר מוכיח דווקא את ההפך. אנשים מרגישים אשמים, דווקא באירועים בלתי נמנעים, שלא היה ניתן לשלוט בהם, כי האשמה מייצרת עבורם סוג של סדר. לעומתם, חייל שחווה שליטה באירוע, למשל, מפקדים שהייתה להם תמונת מצב של המתרחש או חיילים שהיו מאוד דומיננטים, מפתחים הרבה פחות אשמה.

ממצא מעניין נוסף של המחקר, הוא שבניסיון לבדוק אילו מאפיינים נושאים מי שיחושו אשמה, המשתנה היחיד שיצא מובהק הוא שנשים יפתחו אשמה לאחר טראומה, הרבה יותר מגברים. יתכן שזה עניין מגדרי, כאשר נשים גם בסיטואציות שאינן קשורות ללחימה, יחושו כך בצורה מובהקת יותר. אולם אפשר גם לשער שהצורך שלהן להצדיק את יכולותיהן כלוחמות, בסביבה שלא תמיד מפרגנת לנשים, עלול לגרום להן להרגיש אשמות יותר כאשר תקלות מתרחשות. 

המשתנה היחיד שיצא מובהק במחקר הוא שנשים יפתחו אשמה לאחר טראומה, הרבה יותר מגברים. יתכן שזה עניין מגדרי, אולם אפשר גם לשער שהצורך שלהן להצדיק את יכולותיהן כלוחמות, בסביבה שלא תמיד מפרגנת לנשים, עלול לגרום להן להרגיש אשמות יותר כאשר תקלות מתרחשות

החלק של הפגיעה המוסרית הנסתרת

מחקר מעניין נוסף, ערך סא"ל יואב לוינשטיין, עובד סוציאלי קליני, ששימש עד לא מזמן כראש ענף שדה וכושר נפשי בחיל הרפואה. לוינשטיין מסיים בימים אלה עבודת דוקטורט בנושא, "פגיעה מוסרית שנעשתה בעקבות חשיפה לאירועים קונפליקטואלים בשירות הצבאי". בהרצאה שנשא באפריל סיפר, כי "באתי עם נושא כזה לוועדת הלסינקי צבאית, והם היו מאוד בעד. יש מודעות. ככל שמפקדים בכירים ובוגרים יותר, הם מבינים את המשמעות". 

הוא הזכיר כי הסביבה קובעת את כללי המוסר שמשפיעים על החייל, והבדיל בין הפרעת דחק פוסט טראומטית, שעולה בעקבות אירוע שמסכן אותי ומזוהה עם פחד וחרדה, לבין פגיעה מוסרית שקשורה לאירוע בו סיכנתי אחרים. ומזוהה עם אשמה ובושה. 

"אני יכול לשרוף שנים בטיפול על אירוע פוסט טראומטי, למרות שמה שגורם לי לסבל הוא הרבה יותר עדין ונחבא", אמר לוינשטיין באותה הרצאה ורמז בכך על חלקה המשמעותי של הפגיעה המוסרית הנסתרת. לדבריו, "לחיילים לא היה פשוט למלא את השאלונים במחקר, את חלקם זה אפילו הרגיז", מה שכן, הוא ציין, קבוצת הסיכון הכי גבוהה לפיתוח פוסט טראומה הייתה אצל חיילים שחשו בגידה מצד מפקדיהם". 

חומר למחשבה לצה"ל ולמחקר הבא.