ליל שבת. בית כנסת עמוס מתפללים באחת השכונות החרדיות בירושלים. מבין הגברים הלבושים שחור-לבן בולטים שני לוחמים חמושים במשמר הגבול בירוק חאקי. המראה הלא שגרתי גורר לחשושים ומבטים. עבור רוב הנוכחים זו הפעם הראשונה שהם רואים חיילים בבית הכנסת. בודדים בקהל חשים לא בנוח, ניגשים אל הרב ומביעים את חוסר שביעות רצונם. הרוב הגדול מקבל את הלוחמים בסבר פנים יפות. השניים הם חבריו של רס"מ יעקב קרסנינסקי, תושב השכונה שנפל בקרב בקיבוץ נחל עוז. הם הוזמנו לתפילה על ידי המשפחה האבלה ורב הקהילה.

עד שבת שמחת תורה ב-7 באוקטובר, קשה היה להעלות על הדעת סיטואציה כזאת; אלא שתהליכי עומק שמלווים בשנים האחרונות את החברה החרדית, גם אם באופן סמוי מהעין, צברו תאוצה בעקבות מתקפת הטרור בעוטף וחלקם אף הפכו לגלויים. כך שטף את החברה החרדית גל הזדהות והירתמות שמשקף הלך רוח חדש, אם כי את המשכו עוד קשה לצפות. בישיבות עסקו בקשירת ציציות, שנשלחו לחיילים בשטחי הכינוס; בנות סמינרים התגייסו לסייע לחקלאות ביישובי הדרום, ולראשונה – נשים חרדיות התנדבו בבסיסי צה"ל. במקביל, התרחב מאוד גיוס החרדים לשירות המילואים דרך מסלול שלב ב', הנותן הזדמנות שנייה לבעלי פטור משירות.

אל גילויי ההזדהות וההירתמות מצטרף גם חיבור טרגי למשפחת השכול. נתונים רשמיים אין, אך על פי עמותת "יוצאים לשינוי", 14 מחללי צה"ל במלחמה בעזה הם יוצאי החברה החרדית. אליהם מתווספים, לפי העמותה, חמישה נרצחים נוספים שהיו במסיבת הנובה. 

חשוב לציין כי העדר הנתונים נובע בין היתר מהקושי להגדיר מיהו "יוצא החברה החרדית"; האם "יוצא" הוא מי שהפך לחילוני מוחלט או שאולי ההגדרה מתאימה גם למי שהחליף את סוג הכיפה ומצא מקום חדש בעולם הדתי והאמוני על כל המשתמע מכך ביחס להשתלבות ולישראליות. לא מדובר במספרים זניחים: מחקר מה-2021 קבע כי שיעור היציאה מהעולם החרדי של בני 20-64 נע בשנים האחרונות סביב ה-13% (בהשוואה לשיעורים כמעט אפסיים לפני שניים ושלושה עשורים) וכי בקרב צעירים השיעור גבוה אף יותר. 

כך או אחרת, הנופלים יוצאי החברה החרדית במלחמה מעצימים את המגע הבלתי אמצעי עם סוגיות שמהן החברה החרדית מעדיפה לרוב להתעלם כמו גיוס, יציאה בשאלה, היחסים עם הבן שעזב את הישיבה ועוד. השכול לא מאפשר להדחיק עוד: האבל מתערבב ברגשות אשמה וצער, הערכה והכרת תודה, ומצליח לטלטל גם את העקרונות החרדיים הקשיחים ביותר. הוא גם מעורר דילמות קשות עבור משפחות חרדיות שהראשונה והמיידית שבהן היא הקבורה: טקס צבאי מלא שיכבד את החלטת הבן להיות לוחם בצה"ל אך גם יהדהד אותה החוצה, או טקס דתי בבית עלמין אזרחי שיתנהל לפי כללי הקהילה אך גם יתעלם מבחירותיו. 

שומרים מביא את סיפוריהן של שלוש משפחות חרדיות שאיבדו את בניהן ונדרשו להתמודדת הזאת.

משפחת קרסנינסקי | "לרב לא היו ספקות"

אחותו של יעקב קרסנינסקי, שנפל בנחל עוז: "ההורים רואים בו גיבור ישראל לכל דבר ועניין וגאים בו על הדרך שבה נפל"

הידיעה על מותו של יעקב קרסנינסקי ז"ל בן ה-23 עשתה לה כנפיים במהירות בשכונת רמות בירושלים. הבן המוצלח, החזק, הגיבור איננו עוד. איש עוד לא עיכל את הבשורה על נפילתו, אך החלטות קשות צריכות להתקבל במהירות. איך יראה טקס הלוויה? מי יישא דברים? היכן תיערך הקבורה? באיזה אופן?

קרסנינסקי היה תלמיד מצטיין בישיבת "אור ישראל" שהחליט לעזוב בגיל 17 לטובת ישיבה תיכונית והשלמת בגרויות. לאחר מכן הוא התגייס לצה"ל ושירת ביחידת המסתערבים של מג"ב. זמן קצר לפני שנפל הוא חתם על מספר חודשי שירות נוספים בקבע. "זה לא מה שההורים שלי רצו, אבל הם תמכו בו בתהליך, מההתחלה", מספרת אחותו אור.

שאלת הקבורה של צעיר יוצא החברה החרדית שהתגייס לצבא היא כבדת משקל. הטקס הצבאי, בית העלמין שאינו מנוהל על ידי חברה קדישא חרדית ושיקוף החוצה של בחירת של הבן הנופל להתגייס - כולם משחקים תפקיד בהחלטה. 

האחות אור מספרת כי הוריה דווקא לא התלבטו ורצו לחלוק לבנם את הכבוד המגיע לו. "הם רואים בו כגיבור ישראל לכל דבר ועניין וגאים בו", היא אומרת. לדבריה, העניין החברתי לא העסיק את ההורים. היה להם ברור שיקברו אותו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, ובכל זאת, הם פנו לרב כדי להתייעץ. "אמא שלי שאלה אם זה בסדר. לאו דווקא אם לקבור בהר הרצל - זה יותר נגע לעניין הטקס הצבאי ומטחי הירי", היא מוסיפה. "לרב לא היו ספקות. הוא אמר שהוא סומך על הרבנות הצבאית. שכל מה שהם יעשו - זה בסדר. שיניחו זרים, שיניחו פרחים. מגיע לו את הכבוד בדרך שלו. לא היה לרגע ספק שכך קוברים אותו וזו הדרך שבה צריך לעשות את זה".

אך החלטת ההורים לא הייתה סוף פסוק. שעות ספורות לפני הלוויה הגיעה לבית המשפחה קבוצה של חרדים קיצונים. איש לא הכיר אותם ולמרות זאת הם אמרו ש"ידאגו להכול". כוונתם היתה שהם יארגנו קבורה בהר המנוחות, וכי עדיף שלא יקברו אותו בהר הרצל כי "זה לא טוב". ההורים לא הבינו באיזו זכות מתערבים האברכים בענייניהם. "הם נכנסו בסערה לבית", מספרת אור. "ההורים שלי אמרו שהם כבר דיברו עם הרב ו-'אתם לא מעניינים אותנו, תצאו'".

רס"מ יעקב קרסנינסקי הובא למנוחות בטקס צבאי בהר הרצל. בהלוויה השתתפו רבים מהשכונה בה גדל, כולל רב הקהילה שהספידו ובכה על קברו. 

משפחת מיטלמן | "היו דגלי ישראל, היו נציגים מהצבא"

חבריו של דוד מיטלמן החליטו לפנות לדרכים אחרות להנצחתו. "גרנו איתו תקופה ארוכה, היינו חלק משמעותי מחייו והוא היה חלק משמעותי מחיינו"

מקרה שונה היה של סמל דוד מיטלמן ז"ל, שנפל בקרב על קיבוץ כיסופים. מזג אוויר סוער ובעיות טכניות מקשות על שיחת הטלפון עם מ', חברו ויוצא בשאלה בעצמו שמשרת בחזית. רוח חזקה מפריעה לשיחה, אך מ' מתעקש להמשיך. חשוב לו לספר את סיפורו של מיטלמן, לוחם בחטיבת גולני, "הבחור שאהב לעשות שטויות אבל ידע להיות רציני כשצריך". 

מיטלמן, בן 20 בנפילתו, גדל במודיעין עילית ועבר את המסלול החרדי הקלאסי, עד שבחר לעזוב את הישיבה. הוא התגייס כחייל בודד וגר בדירה של עמותת "עושי חיל", שחיברה בינו לבין משפחה מאמצת בקיבוץ הדתי ראש צורים. "דוד לא היה אורח, אלא ממש אחד מאיתנו", סיפרה אמו המאמצת, יעל רוזיאביץ' בראיון לעיתון מקור ראשון. "הוא היה מוציא את הכלב לטיולים ומשחק שש-בש עם הילדים. היינו מקפיצים אותו לתחנה, לוקחים אותו לרופא כשהיה צריך". 

משפחתו החרדית של מיטלמן לא רצתה לוויה צבאית. "כל מי שהיה יכול לדבר עם הוריו - עשה זאת. ניסינו לדחוף ולשכנע. ביקשנו גם שלפחות יניחו על קברו מצבה צבאית, שיהיה סימן כלשהו לזה שהוא היה חייל, שמי שיעבור שם ידע זאת, וגם בזה לא הצלחנו", מספר מ'. 

ללוויה עצמה הגיעו אלפי אנשים, רבים מהם ממודיעין עילית. "היו דגלי ישראל, היו נציגים מהצבא והייתה לוויה ממש מכובדת", סיפר לביא רוזיאביץ', אחד מבניה של המשפחה המאמצת. 

סיפור קבורתו של דוד מיטלמן זכה לתהודה רבה בקהילת היוצאים בשאלה ומחוצה לה. בעקבותיו חתמו חיילים רבים יוצאי החברה החרדית, על מסמכים וצוואות ובצה"ל חודדו הנהלים על מנת למנוע הישנות הדברים. 

"הם בחרו לעשות לו הלוויה אזרחית מהסיבות שלהם. לכולנו היה קשה", אומר מ'. "דוד נהרג כי הוא היה חייל ולא מסיבה אחרת. הוא נהרג כי הוא נלחם על הארץ הזאת. הוא בחר להגן על המדינה ולכל מי שבוחר להגן על המדינה יש דרך מסוימת לתת את הכבוד. לצערנו, הוא לא קיבל את זה. יש לנו פינה לא כל-כך שקטה בלב". 

הרעש התקשורתי הוביל את משפחת מיטלמן להגיב לדברים ובכאב גדול על התהודה שקיבל המקרה ועל כך שנעשה בו לטעמם שימוש לפילוג והקצנה. "טענו שאנחנו לא יושבים על הבן שלנו שבעה וזה כאילו הרגו לנו אותו עוד פעם", אמרו הוריו לאחר שקמו מהשבעה.

חבריו של מיטלמן החליטו לפנות לדרכים אחרות להנצחתו. "גרנו איתו תקופה ארוכה, היינו חלק משמעותי מחייו והוא היה חלק משמעותי מחיינו", אומר מ' ומוסיף "המשפחה נמצאת מעל הכול ואני מאמין שיש לה את הזכות לבחור מה שהיא רוצה. אנחנו ננסה להנציח אותו בדרכנו ולעשות דברים שיותר מתחברים למי שהוא היה בשנים האחרונות". 

משפחת אלמקייס | "מבחינת הערכים שלו, הוא היה יותר מחרדי"

דודתו של בנימין אלמקייס, חייל בודד שעלה לבד מצרפת ונפל ברצועת עזה: "היתה לו שאיפה בתוך הנשמה לשמור בארץ ישראל על עם ישראל"

משפחתו של רס"ר בנימין אלמקייס ז"ל הגיעה לישראל מצרפת לרגל חתונתו המתוכננת. במקום ללוות אותו לחופה היא ליוותה אותו בדרכו האחרונה. אלמקייס, לוחם הנדסה קרבית בן 29, נפל ב-8 בנובמבר בקרב במרכז רצועת עזה. 

אלמקייס עלה לישראל ללא משפחתו כדי ללמוד בישיבה בארץ הקודש. לאחר שהבין שעולם הישיבות לא מתאים לו, הוא עבר לחוות הנוער הציוני ובהמשך התגייס לצה"ל והוכר כחייל בודד. לאחר שחרורו הוא עבד כמאבטח. 

גם משפחת אלמקייס מצאה את עצמה מתחבטת בשאלת הלוויה והקבורה ובחרה בלוויה צבאית בהר הרצל. לצד זאת עלתה גם הסוגייה הכואבת של עזיבת החברה החרדית. האם להתעלם מהחלקים הללו ולזכור רק את ימיו כתלמיד ישיבה? האם לדבר רק על מה שמקובל בחברה החרדית ולהתעלם מהשוני? או לחילופין – האם לקבל את השינוי ואת הבחירות שעשה בחייו?

את החלל במלון התיאטרון בירושלים, שבו קיימה המשפחה את השבעה, חילקה מחיצה להפרדה בין נשים לגברים. בעזרת הנשים יושבת רויטל, דודתו החרדית של בנימין. מאז שעלה לארץ היא גידלה אותו בביתה כאילו היה בנה. שתיקתה מבליטה את כאבה. "הוא לא 'לא היה חרדי' חס וחלילה", היא אומרת לבסוף. "הוא היה דתי, הניח תפילין, שמר שבת. הוא לא למד כל היום אבל שמר מצוות. היה מתפלל שלוש פעמים ביום, אמר תהילים, לבש שחור-לבן מדי פעם. הוא היה צדיק מאוד מאוד". 

"הוא היה ממש חזק", מוסיפה בהסכמה יהודית, בתה של רויטל. "הוא היה דתי אבל בצבא זה לא כמו לשבת בישיבה וללמוד. מבחינת הערכים שלו, הוא היה יותר מחרדי. הוא נהג לבוא לבקר אותנו בתדירות של פעם בשבוע, בשבתות ובחגים".

דודתו רויטל מדגישה את המקומות הקדושים בהם אהב לעבוד כמאבטח - הר הזיתים, חברון. "היתה לו שאיפה בתוך הנשמה לשמור בארץ ישראל על עם ישראל", היא אומרת.

באותו חלל בלובי מלון התיאטרון, מעבר למחיצה, יושבת משפחתו הצרפתית של בנימין אלמקייס בלי הפרדה. השיחות קופצות בין סיפורים של ארוסתו על בנימין הלוחם הגיבור, לסיפורים מצחיקים של הסבתא על הילד שהיה. נראה כי הדילמות החרדיות שעליהן דיברה דודתו הישראלית, לא נוכחות בצד הזה של הלובי אלא רק אבל והכאב על מי שהיה בנימין ואיננו עוד. ונדמה כי הפער הזה בין חלקיה של אותה משפחה - ישראלית וצרפתית - תופס ומזכך את סיפור השכול החרדי-ישראלי כולו.