1.

‍

‍

מכל האירועים שאיימו על האיזון העדין בממשלה הנוכחית, נראה שהחמור ביותר עד כה הוא פרישתה של יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן (ימינה). יש הרבה דרכים, בכל מיני תחומי התמחות, לפרש את המהלך של סילמן. את ההסברים שלה עצמה נתנה בראיון לשלום ירושלמי באתר זמן ישראל. באחד מהם אמרה: "...יש גם בעיה בקואליציה הזו, עם כל המאמצים שעשינו לתחזק אותה. הסיעות מנצלות את הכוח שלהן.  אין לי בעיה עם הערבים, אבל אתה לא יכול לבוא ולהודיע לי רגע לפני ההצבעה ש'אם לא אקבל את זה ואת זה אני לא מצביע'. יש גם הרבה חברי כנסת נורבגים שזו בעיה בפני עצמה. אי אפשר לנהל מדינה ככה".

את ההערה על "הערבים" (ככל הנראה הכוונה היא לסיעת רע"מ החברה בקואליציה), אפשר להבין: לחברי הכנסת של רע"מ יש ציבור בוחרים והם מנצלים את כוחם הפוליטי כדי להביא לציבור הזה הישגים. ההערה על ריבוי הנורבגים, לעומת זאת, הותירה אותנו עם תהייה. למה שתהיה בעיה עם הרבה חברי כנסת נורבגים? הרי כל סיבתם בכנסת היא לשמן את גלגלי הקואליציה. מדובר בח"כים שעל פניו לא קיבלו מושב בתוצאות הבחירות, וש"פינו להם מקום" כדי לחזק את כוחה של הקואליציה.

אז קודם כל בדקנו את תפקודם של הנורבגים במדדים שלנו, המופיעים במאגר הפרלמנטרי של שומרים. לפי הבדיקה, הפעילות של חברות וחברי הכנסת שנכנסו לפרלמנט מתוקף החוק הנורבגי – היא מעל הממוצע. הם מצביעים יותר, פעילים יותר בוועדות ומגישים בהן יותר הצעות לדיון מהיר (שנועדו לקדם סדר יום בוועדות). בשאילתות, נראה שממוצע הנורבגים נמוך מהממוצע של כלל הכנסת, וזה הגיוני: שאילתות במליאה הן בעיקר כלי של האופוזיציה לפקח על עבודת הממשלה.

מבין חברות וחברי הכנסת הנורבגים הבולטים אפשר לציין את ענבר בזק (יש עתיד), שמובילה כמעט בכל אחד מהמדדים שנבחנו, וביחד איתה נמצאים בעשירייה הפותחת בכל אחד מהמדדים חברות וחברי הכנסת לימור מגן תלם (ישראל ביתנו) וגבי לסקי (מרצ). חברות וחברי כנסת שמדורגים בעשירייה הפותחת בשניים עד שלושה מדדים: מיכל רוזין (מרצ), מופיד מרעי (כחול לבן), רות וסרמן לנדה (כחול לבן) וטטיאנה מזרסקי (יש עתיד). 

חברות וחברי כנסת שמדורגים בעשירייה הפותחת במדד אחד: נעמה לזימי (העבודה), אלון טל (כחול לבן), יסמין פרידמן (יש עתיד) ויוסף שיין (ישראל ביתנו). ובכל מקרה, כאמור, הממוצע של כל חברות וחברי הכנסת הנורבגים גבוה מהממוצע הכללי של הכנסת בשלושה מתוך ארבעת המדדים שנבחנו. 

2.

‍

‍

יכול להיות שיש בעיות אחרות עם חברי הכנסת הנורבגיים בקואליציה ואולי הן יתבררו בהמשך, אבל ברישא שלה, יו"ר הקואליציה הפורשת סילמן בהחלט צדקה: בכנסת הזו נרשם שיא של נורבגים מאז החלת החוק (בגרסאות שונות) בכנסת ה-20. אבל עוד משהו קפץ לנו לעין בשלוש הכנסות האלה (הכנסת ה-21 והכנסת ה-22 לא נכללו בסקירה כיוון שהיו קצרות מאוד עם פעילות מעטה יחסית): בכולן נרשמה תחלופה גבוהה מאוד ביחס לכנסות קודמות.

צריך לציין פה שני דברים: ראשית, ב"חילופים במסגרת החוק הנורבגי" כללנו גם אירועים של "ביטול החוק", כלומר: מקרים שבהם חברי כנסת שיצאו במסגרת החוק - חזרו לכנסת. הסיבה לכך היא שאנחנו מחשיבים כל אירוע חילוף כבעל משמעות (שנגיע אליה בהמשך). שנית, הנתון למעלה בוחן רק את מספר החילופים, אבל כדי שהם יהיו בעלי משמעות "משבשת", הם צריכים להיות בתדירות גבוהה ביחס לזמן הכהונה. ברגע שמחילים את החישוב הזה, מתקבלת תמונה עוד יותר מעניינת:

הכנסת ה-20, שמספר החילופים בה במסגרת החוק הנורבגי היה הנמוך ביותר, היא בפער הכנסת עם מספר החילופים הכללי הגבוה ביותר בממוצע לחודש. במקרה או שלא, זוהי הכנסת שכיהנה במשך הזמן הרב ביותר בעשורים האחרונים, ושנייה רק לכנסת השלישית באורך הכהונה בכל הזמנים (בפער של חודשיים).

עוד נקודה מעניינת: תחלופה של חברי כנסת הייתה גם בכנסות קודמות, ובניגוד לשיא של הכנסת ה-20, הגיעה לשיאים בזמנים של תהפוכות פוליטיות ואיום על יציבות הקואליציה: שיא נרשם בכנסת ה-15, שכיהנה תחת שתי ממשלות ובחירות ישירות לראשות הממשלה (בפעם השנייה היו אלה בחירות לראש הממשלה בלבד); ושיא נוסף נרשם בכנסת ה-17, זמן קצר לאחר ההתנתקות ולפני מלחמת לבנון השנייה.

והנקודה הרלוונטית ביותר: הכנסת הנוכחית, עם מספר שיא של חילופים במסגרת החוק הנורבגי, היא הכנסת עם תדירות התחלופה הנמוכה ביותר. כלומר: מספר גדול של חברות וחברי כנסת (כ-20) הוחלף במסגרת החוק פחות או יותר במהלך חודש אחד. אם תחלופה גבוהה של חברות וחברי כנסת לאורך הכהונה עשויה להיות "משבשת", קשה להגיד את זה על הקואליציה הנוכחית שביצעה את החילוף בזמן קצר יחסית.

3.

‍

‍

עכשיו נשאלת השאלה האם באמת תחלופה גבוהה משבשת, במידה כזו או אחרת, את עבודת הכנסת. וכדי לענות על זה ננסה לשאול שאלה אחרת בנוגע לחוק הנורבגי:  איזה צורך החוק הזה נועד למלא? או יותר נכון: איזה קושי הוא משקף?

אחת ההנחות המתבקשות היא שהקושי המובהק ביותר של הכנסת הוא מספרי: האוכלוסייה גדלה משמעותית, גם הממשלות – ומספר חברות וחברי הכנסת נשאר 120. מצב זה יוצר פער בשתי חזיתות: ראשית, ב"עומס הייצוגי" של כל חבר וחברת כנסת; ושנית ביחסי הכוחות המספריים בין הכנסת למשרדי הממשלה. 

כך זה נראה במספרים:

ביוני 2020, עם הקמת ממשלת נתניהו-גנץ, ערכנו גם השוואה בינלאומית בנושא כוחם המספרי ההולך ונחלש של חברות וחברי הכנסת. אפשר לקרוא אותו כאן.

מעבר לדיון בגודלה היחסי של הכנסת ובשאלה האם יש להגדיל אותה (לדעתנו, זה מתחייב ורק עניין של זמן), מבט על התחלופה בכנסת מעלה שאלה נוספת: במי אנחנו בוחרים כשאנחנו בוחרים לכנסת? האם אנחנו בוחרים אנשים או מושבים? פורמלית התשובה פשוטה: אנחנו בוחרים רשימות. כל מנדט הוא למעשה "כיסא", קול במליאה, יד בוועדות – פונקציה פוליטית שהסוכן או הסוכנת שלה עשויים להתחלף אחת לכמה זמן.

אבל האם אין משמעות גם לאופי של ח"כ? לאידיאולוגיה האישית? להמשכיות הכהונה? לרציפות הפעילות? ואם כן, עד כמה יציבים המנגנונים בכנסת, שיאפשרו מימוש של כל הערכים הללו – אופי, אידיאולוגיה, רציפות והמשכיות – גם עם תחלופה של נבחרות ונבחרי ציבור? 

אלה שאלות טובות והבחינה שלהן בכלים כמותיים היא מוגבלת. התשובות, אגב, יכולות להיות מפתיעות: אולי זו השיטה הטובה ביותר האפשרית; אולי, כמו שמראה הגרף הראשון בסקירה זו, היא מקיימת בדיוק את מה שנדרש ממנה. אבל נוכח הכאוס הפוליטי שמחכה תמיד מעבר לפינה, השאלה הזו, ושאלות שלטוניות נוספות, חייבות להישאל ולהידון לעומק.