בית המשפט העליון בירושלים נמצא בחודשים האחרונים בעין הסערה, ואף הפך למוקד עלייה לרגל כאשר כל 15 שופטיו ניהלו דיון פתוח בסוגיית החוק לביטול עילת הסבירות. כמה חודשים קודם לכן, בשלהי מאי, הרחק מעין הציבור וגם מלבו, כך נראה, התקיים בבית המשפט העליון דיון בנושא אחר, תקדימי ובלתי נתפס בחוסר הסבירות שהוביל אליו. עשרות פדויי שבי כואבים ומיואשים משנים ארוכות של הזנחה והתעלמות, עלו לבית המשפט, אל אולמה של הנשיאה אסתר חיות בתקווה לצדק, גם אם מאוחר. 

ערב יום הכיפורים, שבו מצוין יובל שנים לנוראה ביותר מבין מלחמת ישראל, התקשורת עמוסה אירועים ופרסומים בנושא. אבל בין התוכניות והסרטים כדאי לעצור לרגע ולקרוא את כותרתו של מסמך משפטי אחד ובלתי נתפס: חיילי צה"ל שנפלו בשבי האויב נגד מדינת ישראל, משרד הביטחון ואגף השיקום.

"זה הקרב האחרון שלנו", אומר לשומרים יגאל כוחלאני, יו"ר "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, שהגישה את העתירה לבג"ץ. "אנחנו כבר מבוגרים מאוד, הולכים ומתמעטים. התחושה היא שמחכים שהשבויים ימותו, והמספרים אכן יורדים. כמעט בכל חודש נפטרים שניים-שלושה מאיתנו".

בעתירה מדגישים השבויים את מלחמת ההישרדות שנגזרה עליהם - זו התחילה בשבי בלית ברירה ונמשכת מאז שחזרו הביתה. הם דורשים הכרה בפגיעות הפיזיות והנפשיות שספגו. מה שקיבלו מהמדינה, טוענים השבויים, הוא מעט מדי, משפיל מדי, וגורם עוול כלפיהם. "זו ההזדמנות האחרונה של המדינה לעשות את המוטל עליה", לשון העתירה. "לדאוג לאיכות חיים מינימלית בכבוד עבור פדויי השבי הנותרים בטרם יהא זה מאוחר מדי". 

"זה הקרב האחרון שלנו", אומר יגאל כוחלאני, יו"ר "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, שהגישה את העתירה לבג"ץ. "אנחנו כבר מבוגרים מאוד, הולכים ומתמעטים. התחושה היא שמחכים שהשבויים ימותו, והמספרים אכן יורדים. כמעט בכל חודש נפטרים שניים-שלושה מאיתנו"

"אמרו לנו: חבל שלא חזרתם בארונות"

בישראל חיים כיום כ-600 שבויים המוכרים על ידי מערכת הביטחון; כ-300 מתוכם מוכרים גם כנכי צה"ל, רובם ממלחמת יום כיפור - אז נפלו בשבי 301 חיילים וקצינים ישראלים. רובם במצרים, חלקם בסוריה, מעטים גם בלבנון. 

כשפדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים חזרו הביתה, הם זכו עם הגעתם לקבלת פנים חמה. כמעט חג לאומי שמיסך לכמה רגעים את האבל הכבד על למעלה מ-2,600 הרוגים, 7,000 פצועים ואת ההלם מוחלט ממחדלי המלחמה. צמרת המדינה הגיעה לקבל את פני השבויים, כולל ראשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. זרי פרחים חולקו לשבויים ומטסי הצדעה חגו מעליהם.

בשדה התעופה עברו השבויים חיול מחדש ואף קיבלו חוברת שהנפיק הצבא. זו כללה מידע על תוצאות המלחמה וכן מידע על חוק השיפוט הצבאי, שמגנה בחומרה רבה כניעה ללא פקודה וגילוי סודות בשבי. שנים רבות לאחר מכן יספרו רבים מהם, כי באותם ימים חשו שהואשמו בעצם הנפילה בשבי וקיבלו מסרים על בגידה ופחדנות

כוחלאני, שנפל בשבי המצרי כשהיה בן 19, מספר שכבר במטוס שהחזיר אותם לארץ היו השבויים מלאי חששות: "פחדנו מה יעשו לנו בישראל. שבי לא היה אז חלק מהתפיסה של מלחמה. גדלנו על זה שלא נופלים בשבי".

בשדה התעופה עברו השבויים חיול מחדש ואף קיבלו חוברת שהנפיק הצבא. זו כללה מידע על תוצאות המלחמה וכן מידע על חוק השיפוט הצבאי, שמגנה בחומרה רבה כניעה ללא פקודה וגילוי סודות בשבי. 

פרופ' אבי עורי, ששירת כרופא במילואים בתעלת סואץ ונפל בשבי המצרי בגיל 25, זוכר שהסתובב עם החוברת תחובה בכיס חולצתו. "הרגליים שלנו עוד לא נגעו באדמה וכבר קיבלנו איומים על כך שכל המוסר ידיעות צפוי לעונש", הוא נזכר. "גם לחייל אותנו מחדש היה אחת השגיאות הגדולות שהם עשו: שמו עלינו מדים, נעליים צבאיות, זרקו עלינו שמפו מיוחד נגד כינים, כמו מצורעים".

ברוב המקרים, בני המשפחות התבקשו לא להגיע לשדה התעופה והשבויים נשלחו לביתם במוניות. הם הורשו להיות יום-יומיים עם משפחותיהם ולאחר מכן נדרשו להתייצב בבית הבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב. מאותו רגע, מעידים השבויים, חל מפנה דרמטי ביחס של המדינה אליהם. 

"הרגליים שלנו עוד לא נגעו באדמה וכבר קיבלנו איומים על כך שכל המוסר ידיעות צפוי לעונש", נזכר פרופ' אבי עורי שנפל בשבי המצרי. "גם לחייל אותנו מחדש היה אחת השגיאות הגדולות שהם עשו: שמו עלינו מדים, נעליים צבאיות, זרקו עלינו שמפו מיוחד נגד כינים, כמו מצורעים"

בית ההבראה הוסב למתקן צבאי סגור, מוקף גדרות ושוטרים צבאיים. השבויים, ששוב נשלל מהם החופש, עברו תחקירים ביטחוניים ממושכים, לצד בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות. שנים רבות לאחר מכן יספרו רבים מהם, כי באותם ימים חשו שהואשמו בעצם הנפילה בשבי וקיבלו מסרים על בגידה, פחדנות וחוסר מקצועיות. אצל חלקם נחוו החקירות כמשפילות וחשדניות. בחלק מהמקרים היו גם איומים בהעמדה לדין, כאשר בין השבויים היו שכינו אותן "שבי שני" ואף תיארו אותן כטראומטיות יותר מהחקירות שעברו בשבי. חלקם הרגישו שצה"ל היה מעדיף את מותם על פני חייהם.

כוחלאני מעיד על כך חד וחלק: "אמרו לנו: חבל שלא חזרתם בארונות. כל הצמרת הצבאית הייתה אז באותה גישה: אתם לא בסדר שנכנעתם, למה לא התנגדתם, למה לא נלחמתם עד הכדור האחרון".

חלק מהשבויים, שחזרו עם הלם קרב, נשלחו לבית ניסן בנתניה. שם קיבלו זריקות פנטוטל – טיפול קשה ושנוי במחלוקת שמחזיר את המטופל לחוויית השבי ומסיר הגנות, במטרה לאפשר עיבוד של תכנים טראומטיים. שנים לאחר מכן הוסבר במסמכים שונים, כי המטפלים שגויסו לסייע בקליטת השבויים, טיפלו בהם על פי הבנתם וידיעותיהם, אך כיום ברור לחלוטין שלא היה ידע מספק וכי המדינה לא הייתה ערוכה לטפל במאות שחזרו מוכים וחבולים, פיזית ונפשית.

רבים מהשבויים חשו השתקה; רבים התעטפו בשתיקה. "במשך שנים רבות לא דיברנו אחד עם השני", משחזר כוחלאני. "כל שבוי התמודד לבד, היה נתק מוחלט. לא דיברנו בינינו לבין עצמנו וגם לא מבפנים". 

"יש שבויים שעד היום לא מוכנים לפנות לאגף השיקום, בגלל היחס וההתנהגות שלו כלפינו כל השנים האלה. אני מנסה לשכנע והם אומרים לי: אל תעז לדבר איתנו על זה"

החקירה הקשה ביותר: "מידי כוחותינו"

התחושות הקשות לא התפוגגו אחרי שהשבויים שוחררו לביתם. הם זכו לגינוי ציבורי, בין היתר על רקע המיתוס הישראלי לפיו מסירת מידע בשבי משמעותה בגידה במולדת. "פדויי השבי הרגישו שהם כשלו במשימה הצבאית וחשו שהם בוגדים כי הם דיברו, אבל מרבית השבויים, בסופו של דבר, מדברים. פה ושם יש יוצאי דופן שדבקים בסיפור כיסוי. החוק הצבאי הוא ציווי ששבויים לא יכולים לעמוד בו", מתארת פרופ' זהבה סולומון, מומחית בפוסט טראומה ובאפידמיולוגיה-פסיכיאטרית מאוניברסיטת תל אביב, שחוקרת את מצבם של השבויים הישראלים ממלחמת יום כיפור זה למעלה משלושה עשורים. "המצב הגיע לכדי כך שהיו אנשים שהתחתנו מעט אחרי חזרתם מהשבי ואפילו לא סיפרו לבנות הזוג שהם נשבו במלחמה. זה היה כמו כתם. פדויי שבי המשיכו להתבייש במשך הרבה שנים".

"אם מישהו הגיע פצוע, בלי רגל, בלי יד – הוא טופל", מעיד עורי. "אם שבויים חזרו במצב פסיכוטי או עם הלם קרב קשה, סגרו אותם במוסדות של בריאות הנפש והחביאו אותם. את כל מה שקדם למלחמת יום הכיפורים ועד לאחריה אפשר לסכם במילה אחת: התעלמות".

במקרים רבים, צה"ל לא שחרר שבויים משירות צבאי ואף לא הכליל את ימי השבי בחישוב של תקופת השירות - מה שהחמיר עוד יותר את תחושת הזלזול והיחס המשפיל, שהם המשיכו לספוג ממערכת הביטחון. 

כוחלאני נזכר בטקס בו חולק אות יום כיפור ביחידה שבה שירת, ב-1974. לדבריו, הוא היה החייל היחיד שלא קיבל את האות. כששאל את הקצין לפשר העניין, נענה כי אינו נמצא ברשימה. "כולם עמדו בשורות כדי לקבל את אות המלחמה ואני ישבתי בצד, כמו פועל במה. המג"ד הקריא את שמות הזכאים ואני לא הופעתי".

זה לא הכול: בראיון עמו מציג כוחלאני תיעוד מתיקו האישי בצה"ל, שם נכתב באותה תקופה: "לא להעלות בדרגה". "את קוראת את זה ומבינה את קו המחשבה שלהם", הוא אומר. "הם חשבו שאולי אנחנו בוגדים, מרגלים. הערה כזאת מופיעה גם אצל שבויים נוספים". 

למרות הכול, כוחלאני המשיך לשרת בצה"ל ואף נלחם במלחמת לבנון. "תמיד הייתי מוצב בקווים. רק אחרי גיל 40 ביקשתי שישחררו אותי ממילואים".

כמוהו, גם עורי המשיך לשרת, אף שחזר מהשבי עם פציעות קשות. "כשחזרתי לארץ, הורידו לי פרופיל והתעקשו שאמשיך לשרת. מכל המקומות בעולם, רצו שאשרת כרופא בכלא 4. לא הסכמתי לשרת בתוך כלא". בסופו של דבר שובץ במחלקת שיקום צבאית, וכך הגיע עורי, מומחה בינלאומי לשיקום, לתחום (לימים הוא כיהן גם כמנהל המחלקה לשיקום נוירולוגי בשיבא וכמנהל האגף לרפואה שיקומית בבית החולים רעות).

בשנים הראשונות לאחר השחרור, היו פדויי שבי שפנו לאגף השיקום בעקבות מצוקות נפשיות. בעתירה לבג"ץ מצוטטים בכירים במערכת הביטחון, שהעידו כי בשנות השבעים הייתה במשרד הביטחון מדיניות מכוונת להשהות את הטיפול בתביעות על רקע בעיות נפשיות. המערכת "זרקה אותם מכל המדרגות תוך התעלמות ממצוקתם", צוטט אחד הבכירים. מי שפנה, נאלץ לעבור חקירה נוספת, בתהליך שבו הוחרף עוד יותר חוסר האמון.

"עברתי שלוש חקירות, כל אחת קשה יותר מקודמתה", סיפר בזמנו הפסיכולוג ד"ר דוד סנש (אחיינה של חנה סנש). "ראשונה הייתה החקירה שחקרו אותי המצרים בשבי, השנייה הייתה חקירת צה"ל בזיכרון יעקב לאחר השבי. זו הייתה חקירה מידי כוחותינו, ולכן הייתה קשה לי יותר מחקירת האויב המצרי. החקירה השלישית הייתה הקשה והכואבת מכל. זו הייתה חקירה שעברתי בידי רופאים בוועדה הרפואית של אגף השיקום אליו פניתי לצורך טיפול". 

בשנים הראשונות לאחר השחרור, היו פדויי שבי שפנו לאגף השיקום בעקבות מצוקות נפשיות. בעתירה לבג"ץ מצוטטים בכירים במערכת הביטחון, שהעידו כי בשנות השבעים הייתה במשרד הביטחון מדיניות מכוונת להשהות את הטיפול בתביעות על רקע בעיות נפשיות. המערכת "זרקה אותם מכל המדרגות"

"השבויים שוב הרגישו מופקרים"

ב-1992 החל מחקר באוניברסיטת תל אביב, הבודק את מצבם של פדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים. את הגל הראשון ופורץ הדרך הובילו הפרופסורים סולומון ועורי שהוזכרו קודם לכן, וכן פרופ' יובל נריה. את המחקר המקיף והייחודי כולו, שנמשך עד היום, מובילה סולומון, כלת פרס ישראל בחקר עבודה סוציאלית. המחקר נערך בכמה גלים (האחרון שבהם היה ב-2020), והוא בוחן את המחיר הגופני והנפשי של השבי. 

לסולומון אין ספק בייחודיות הטראומה של פדויי השבי - טראומה מתמשכת, מעשה ימי אדם, המותירה פוסט טראומה מורכבת. "הקבוצה של פדויי השבי עברה יותר מטראומה כפולה", היא מסבירה. "מרביתם נפלו בשבי אחרי קרבות מאוד קשים, כלומר יש להם כבר הטראומה של המלחמה. הנפילה בשבי היא קשה ביותר בכמה היבטים: זו טראומה אישית - לשובה יש פנים, יש איתו קשר אישי; מי שנותן לך מזון ושומר עליך הוא גם הדמות המתעללת. 

"הם עברו דברים איומים, עינויים פיזיים גדולים, חקירות קשות, בידוד, כמעט כולם עברו תהליכים של כאילו הוצאה להורג, היו כאלה שעברו ניסיונות אונס, חוויות קשות של השפלה. אתה צמא? שופכים מים ואומרים לך ללקק מהרצפה. לא כולם עברו הכול, אבל כולם עברו דברים קשים ביותר".

כבר בשנים הראשונות הראה המחקר, כי הטראומה הכרוכה בנפילה בשבי מחייבת טיפול ייחודי, ושהיא באה לידי ביטוי בשורה ארוכה של הפרעות פסיכולוגיות, קוגניטיביות ותפקודיות ארוכות טווח. ללא טיפול מתאים, התריעו החוקרים, מצבם של השבויים יחמיר.

סולומון מציינת שאגף השיקום נענה להצעת החוקרים באמצע שנות התשעים, לצאת בפנייה יזומה לפדויי השבי, כדי להעריך את מצבם ולתת טיפול. "עד אז, בודדים פנו למשרד הביטחון", היא אומרת. "הם אכן הקשיבו לנו והיו אקטיביים, אבל מאז הם לא עשו זאת שוב, והשבויים שוב הרגישו מופקרים ועזובים". 

מאמצע שנות התשעים חל שינוי מסוים בחברה הישראלית ונרשמה התעניינות ציבורית בפדויי השבי, שהחלו להתראיין בתקשורת, העלו על כתב את סיפורם או הוזמנו לכנסים שונים ביחידות צה"ליות. סיפוריהם הדגישו את הטראומה הכפולה. 

כזה הוא גם סיפורו של פרופ' עורי. במלחמה שירת כרופא של מעוז חיזיון, שמרבית חייליו נרצחו באכזריות. חמישה ימי לחימה קשים מנשוא עבר עורי בגזרה הדרומית, שבהם ניסה להציל את הפצועים וביניהם את מפקד המעוז. מרבית הזמן שמר עליהם בבונקר, ללא תחמושת, אוכל, מים, חשמל או שינה. 

"כל כמה זמן מישהו מאיתנו יצא החוצה מהמעוז ואז נעלם, נרצח, נקטל", הוא משחזר. "כשהמצרים הבינו שיש חיילים חיים במעוז, הם זרקו לבונקר רימוני עשן אפור ולהביור". עורי שרד יממה, בין גופות של חבריו, ולאחר מכן נפל בשבי. מיתרי הקול שלו נשרפו והוא סבל מכוויות קשות בריאות, פגיעה במערכת הנשימה ופגיעה בשמיעה. 

"בכלא המצרי לא קיבלתי טיפול רפואי", הוא מספר. "המראה שלי היה נורא. הייתי אדום ושחור - אדום בגלל הדם של הפצועים שטיפלתי בהם, ושחור בגלל השריפה הקשה שפרצה במעוז. לא יכולתי לבלוע או לאכול, רק לשתות. חזרתי לישראל עם 20 ק"ג פחות". חלק מהפגיעות מלווה אותו עד היום.

""זו ארץ אוכלת יושביה", אומר עורי. "יש פצע פתוח שנקרא פדויי שבי. למה בכלל צריך עמותה? לא היינו צריכים להגיע למרמור כזה. למה צריך כל הזמן להילחם?"

 קבוצת סיכון גבוהה למחלות לב, סרטן וסכרת 

בשנות התשעים, מספר כוחלאני, פדויי השבי התחילו להתנגש עם משרד הביטחון, "שם לא הבינו מה אנחנו רוצים. מצב נפשי לא היה אז אישיו ובטח לא נכות. גם אני החלטתי להגיש תביעה על כל הבעיות שהיו לי. ידעתי שאני עצבני, כועס, לא ישן בלילות. עוד לא ידעתי שזו פוסט טראומה".

ב-1998 הוקמה עמותת "ערים בלילה" (כשם סרטו של הבמאי יואב בן דוד, שנפל בשבי הסורי). "הייתי הולך לפדויי שבי הביתה, דופק להם בדלת, שואל אם הם רוצים להתארגן יחד", אומר כוחלאני, ממייסדי העמותה. "הרוב לא דיברו איתנו. אשתי ואני היינו אומרים להם: אנחנו נחכה רבע שעה מתחת לבניין. אם תרצו, תרדו אלינו".

והם ירדו?

"בדרך כלל האישה הייתה מופיעה ומספרת על בעיות בבית. אספנו אנשים, עשינו כנס והחלטנו לעזור לעצמנו. אני חושב שאנחנו המקרה היחיד שבו עמותה מטפלת בפדויי שבי, ולא המדינה עצמה".

באותה שנה, הוא אומר, הקים משרד הביטחון ועדה, ש"הסתכלה על פדויי שבי בצורה חיובית יותר בהקשר של PTSD ולא רק הסתכלה עלינו כעל שקרנים ורמאים. עד אז, אף אחד שם לא דיבר על פוסט טראומה. מאז פדויי שבי מוכרים על פוסט טראומה ומקבלים טיפול נפשי. זה היה סוג של תיקון, הם פתחו לנו את השער". 

כוחלאני מספר שיש פדויי שבי שעם השנים הוכרו במעמד "נצרך" (בעלי נכות שלא מאפשרת להם להתפרנס), וקיבלו תגמולים בגין אובדן כושר עבודה ("אנשים היו ברצפה ומשרד הביטחון הרים אותם"). ועדיין, הוא אומר כי "יש שבויים שעד היום לא מוכנים לפנות לאגף השיקום, בגלל היחס וההתנהגות שלו כלפינו כל השנים האלה. אני מנסה לשכנע והם אומרים לי: אל תעז לדבר איתנו על זה".

פעילי העמותה נפגשו עם שרים, חברי כנסת וקציני צבא בכירים. בכנסת התקיימו דיונים והוגשו מספר הצעות חוק. המאבק להכיר בפגיעתם נשא פרי, כשבשנת 2005 נחקק חוק התשלומים לפדויי שבי. 2,250 השבויים שהיו אז בחיים, קיבלו תשלום חודשי קבוע בסך כאלף שקלים (צמוד למדד - כיום נאמד התשלום ב-1,250 שקלים בחודש), על שהותם בשבי.

עם זאת, המדינה המשיכה להטיל ספק בקשר בין מחלות שונות שהתפרצו אצלם לבין טראומת השבי, למרות שממצאי המחקרים צידדו בטענותיהם של השבויים לקשר סיבתי. "בעולם המערבי אין שאלה לגבי הקשר בין תחלואה גופנית מאוחרת לבין מה שעברנו בשבי", אומר עורי ומציין כי ארה"ב, למשל, חוקקה בתחילת שנות השמונים חוק הקובע זכאות אוטומטית להטבות רפואיות למחלות הנובעות מהשהות בשבי, ללא צורך בהוכחת קשר סיבתי. בישראל, אגף השיקום לא משתכנע: "יש קיר - ולא תצליח להזיז אותו", כך עורי, "אפילו שבארץ המספרים כמעט אפסיים".

ב-2015 פרסמה סולומון מחקר המעיד על כך שהאירועים שחוו פדויי השבי גובים מחיר בריאותי כבד. "גם 42 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנזק הבריאותי שנגרם בשבי הוא מפושט, רב פנים ועמוק", כתבה. "פדויי שבי הם קבוצת סיכון גבוהה לא רק לתחלואה פסיכיאטרית, אלא גם לתחלואה סומאטית הכוללת מחלות לב, סרטן, סכרת, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית". 

אז גם התברר לה הממצא העגום מכולם, בדבר הזדקנות מוקדמת ושיעורי תמותה גבוהים: המחקר מצא כי שיעור התמותה בקרב פדויי השבי גבוה פי ארבעה משיעור התמותה של לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שלא נפלו בשבי.

משרד הביטחון השתתף במימון חלק מהמחקר. היה אפשר לחשוב שיהיה אקטיבי יותר, בעקבות הממצאים.

"המחקר אכן מומן בחלקים קטנים על ידי משרד הביטחון, ורק בשנים הראשונות. המחשבה אכן הייתה שאם הם התעניינו, שיעשו משהו עם הממצאים", משיבה סולומון. 

עורי נחרץ יותר: "משרד הביטחון פשוט התעלם מממצאי המחקרים".

ב-2015 פרסמה פרופ' סולומון מחקר המעיד על כך שהאירועים שחוו פדויי השבי גובים מחיר בריאותי כבד. אז גם התברר לה הממצא העגום מכולם, בדבר הזדקנות מוקדמת ושיעורי תמותה גבוהים: המחקר מצא כי שיעור התמותה בקרב פדויי השבי גבוה פי ארבעה משיעור התמותה של לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שלא נפלו בשבי

 התחקיר שחשף את מאחורי הקלעים 

רק בסוף 2019 נענה משרד הביטחון לבקשת השבויים והקים ועדה שתבחן את הקשר בין שהות בשבי לבין התפרצות מחלות גופניות. בראשה עמד פרופ' מרדכי שני, לשעבר מנכ"ל שיבא, וכיהנו בה 15 רופאים. ביולי 2020 הגישה הוועדה את המלצותיה: הכרה בארבע מחלות בלבד מתוך 15 שנבדקו - מחלת מפרקים, אוסטאופורוזיס, נוירופתיה פריפרית ושחמת הכבד. לגבי שאר המחלות - בהן סכרת, מחלות לב ומחלות אוטואימוניות - הוועדה קבעה כי אין הוכחות לקשר ישיר בינן לבין שהייה בשבי. לגבי מחלות סרטן, המליצה הוועדה להקים צוות של אונקולוגים, שיבחן את הנושא.

תחקיר שומרים, שפורסם באפריל 2021, חשף את מה שהתחולל מאחורי הקלעים והביא למסקנות הזניחות יחסית של הוועדה. כך, משרד הביטחון הנחה אותה שלא לעסוק בבעיות רפואיות שנובעות או מושפעות מהפרעות נפשיות, אף שתרומתן לבעיות גופניות הוכחה במחקרים ישראליים ובינלאומיים. 

המשרד ניתב את עבודתה של הוועדה והשפיע במידה רבה על מסקנותיה. "אמרו לנו - 'אל תתעסקו עם פוסט טראומה'... ידינו היו כבולות מכל הכיוונים", אמר אז לשומרים פרופ' שני והודה: "אני לא שלם עם מסקנות הוועדה".

השבויים קראו את התחקיר והתקוממו. "התחושה היא שאנחנו מיותרים למערכת", אמרו אז לשומרים והדגישו כי מהמחלות הגדולות שמכות בהם, כמו סכרת וסרטן, הוועדה התעלמה. פעילי "ערים בלילה" נפגשו אז עם נציגי משרד הביטחון והביעו את הסתייגותם מהדוח. 

לטענת כוחלאני, "הזמן עבר אבל שום דבר לא נעשה. שלחנו להם כמה התראות לפני תביעה. לא קיבלנו תגובה ואז הגשנו אותה".

ידוע לך איך זה התקבל אצלם?

"שמעתי שהם היו בשוק מוחלט מהתביעה. גם באגף השיקום וגם במשרד הביטחון היו המומים. יש שם אנשים ששידרו לראשי המערכת שהכול בשליטה עם פדויי השבי, ופתאום הם חטפו טיל".

היססת לפני הגשת התביעה? 

"לא היססתי בכלל. אין לנו שום דבר נגד המדינה אלא נגד פרסונות, אנשים במערכת הביטחון שלאורך השנים התעלמו מאיתנו. מה כבר נשאר לנו? אנחנו בני 70, 80, 90. זו בושה".

העתירה נדונה בתקופה של התקדמות ברפורמת "נפש אחת", שמיטיבה עם נכי צה"ל, וביניהם כ-5,700 שהוכרו עם פוסט טראומה. המטרה הייתה גם לבדל את עצמכם?

"טוב שיש ועדה. שיתנו להם מה שמגיע להם, ולנו את מה שמגיע לנו. אנחנו מבקשים ייחודיות, כמו שיש בצבאות אחרים בעולם. הטראומה שלנו היא אחרת וזה הוכח בהרבה מחקרים".

תחקיר שומרים, שפורסם באפריל 2021, חשף את מה שהתחולל מאחורי הקלעים והביא למסקנות הזניחות יחסית של הוועדה. כך, משרד הביטחון הנחה אותה שלא לעסוק בבעיות רפואיות שנובעות או מושפעות מהפרעות נפשיות, אף שתרומתן לבעיות גופניות הוכחה במחקרים ישראליים ובינלאומיים

בית המשפט למשרד הביטחון: "לשקול בכובד ראש"

עתירת "ערים בלילה" לבג"ץ הוגשה בספטמבר 2022. פדויי השבי, המיוצגים בהתנדבות על ידי עורכי הדין בעז בן צור ואלעד פלג, עתרו למתן צו על תנאי אשר יורה למשרד הביטחון לפעול בשלושה נושאים. ראשית, לקבל את המלצת ועדת שני להגדיל את התגמול החודשי לפדויי השבי. שנית, להקים "במהירות הראויה" ועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין שהייה בשבי לבין התפתחות מחלות, לרבות ממאירות. שלישית, להקים "במהירות הראויה" ועדה שתבחן את הקשר הסיבתי שבין שהייה בשבי לבין מחלות שנובעות מדחק נפשי – בדיוק אותה סוגיה שוועדת שני נמנעה מלעסוק בה. 

בעתירה סוקרת העמותה את העוולות והמחדלים רבי השנים, את ועדת שני שהייתה "כמעט כלי ריק מתוכן", ומצטטת בהרחבה מתוך תחקיר שומרים. 

בדצמבר 2022 הגישה פרקליטות המדינה תגובה מקדמית וכתבה בפתח דבריה, כי "לאורך השנים הנושא נבחן מתוך הבנה של המצב הייחודי עמו מתמודדים פדויי השבי והקשיים המלווים אותם, והנושא אף הוסדר בחקיקה ראשית". נוסף לכך, הפרקליטות טענה כי לא נכונה טענת השבויים בדבר "הבטחות שלטוניות" שניתנו להם בעבר ולא מומשו.

בנוגע להכרה בקשר בין שבי למחלות ממאירות השיב הפרקליטות, כי "נכון לקבל החלטה ערכית עקרונית לעניין הזכות לקבלת טיפול רפואי מלא לאוכלוסייה זו, בדומה לטיפול הניתן לנכים בעלי דרגת נכות מיוחדת (100%+)". למעשה, המשמעות היא כיסוי רפואי מלא, מה שהיה מספק את פדויי השבי בנושא זה. 

אלא שימים ספורים לפני במאי האחרון בבג"ץ שלחה הפרקליטות הודעת עדכון, לפיה משרד הביטחון החליף את הצעתו במתווה מצומצם יותר והחליט לאמץ את מדיניות ההכרה של ה-VA, המשרד האמריקאי המטפל ביוצאי צבא. זו קובעת קשר סיבתי בין שהייה בשבי לתחלואה, אבל כוללת רשימה חלקית בלבד של מחלות (ביניהן מצבי חרדה, מכות קור, שינויים במפרקים, דיזנטריה ועוד).

פדויי השבי הופתעו מהשינוי בעמדת המדינה: "בבית המשפט התברר לנו המתווה החדש, שכולל מחלות שחלקן מתאימות רק למזרח אסיה, והן לא כוללות מחלות ממאירות או סכרת", אומר כוחלאני. 

בהקשר זה מספר עורי, כי הוא מתבקש מפעם לפעם לכתוב חוות דעת לבית המשפט בעניינם של פדויי שבי שחלו בסרטן ותבעו את משרד הביטחון. לדבריו, "כולם הפסידו. אני לא מכיר אף מקרה של פדויי שבי שקיבל הכרה בקשר בין שבי להתפרצות של סרטן".

ימים ספורים לפני הדיון בבג"ץ שלחה הפרקליטות הודעת עדכון, לפיה משרד הביטחון החליף את הצעתו במתווה מצומצם יותר. פדויי השבי הופתעו מהשינוי: "בבית המשפט התברר לנו המתווה החדש, שכולל מחלות שחלקן מתאימות רק למזרח אסיה, והן לא כוללות מחלות ממאירות או סכרת"

כעת תולים פדויי השבי את תקוותם בדברים שאמרה בדיון הנשיאה חיות, כשהורתה לפרקליטות "לשקול בכובד ראש" את עמדתה בנוגע למתן כיסוי רפואי מלא. בדיון הכריז נציג הפרקליטות כי משרד הביטחון, "ערוך לפגוש את נציגי העותרת והעמותה ולנהל שיח על הדברים". על כך השיבה לו השופטת דפנה ברק-ארז (שישבה בדין, כמו גם השופט עופר גרוסקופף): "זו בדיוק הבעיה, הם רוצים תוצאות". השופטת אף ציינה כי "המדינה והשיח הציבורי מכירים בכך שזה נושא שלא טופל כהלכה, זה די ברור ויש להצטער על כך, אך מאז הגשת העתירה נראה כי עברה כברת דרך מסוימת".

"אנחנו כל כך מחכים לצעד הבא", אומר עורי. "זו ארץ אוכלת יושביה. יש פצע פתוח שנקרא פדויי שבי. למה בכלל צריך עמותה? לא היינו צריכים להגיע למרמור כזה. למה צריך כל הזמן להילחם? אנחנו נאבקים גם למען העתיד, למקרה שחלילה חיילים ייפלו בשבי".

"בעיני, הטעם לפגם הנורא מכולם הוא שהאנשים ששולחים את הבחורים לקרב, לא לוקחים אחריות כשהם חוזרים", חותמת פרופ' סולומון. "פדויי השבי רצו הכרה והוקרה לאורך השנים, ואת זה הם לא קיבלו. לא דמיינתי תסריט כזה, שפדויי השבי יתבעו את משרד הביטחון. אפשר היה לעצור את כל העניין עם לב רחב וחשיבה יותר טובה. חמישים שנה עברו, והעוול שנעשה לשבויים זועק".