ארבעת החטופים ששוחררו בשבת תועדו כמעט בכל שלב של חזרתם. החל מהכניסה לבית החולים שיבא, הפגישה עם המשפחות, אפילו הישיבה עם הצוותים הרפואיים על מיטות בית החולים צולמה. לנשום, לבכות ולעכל בשקט ובפרטיות את מה שעבר עליהם, היה נראה בלתי אפשרי.

בית החולים שיבא שהתגאה בכך, שלא הפיץ תמונות של החטופים שאושפזו אצלו בעסקת נובמבר, שמנע מהצוות להכניס טלפונים סלולריים למחלקת השבים וששמר בדיסקרטיות על טיולי ההתאווררות של משוחררי נובמבר בשטח בית החולים, נכנע ביום שבת ללא קרב, למה שתכנה פה פרופ' עו"ד דנה פוגץ, מומחית בויקטימולוגיה (תורת הנפגעים) המשמשת כראש ציר זכויות נפגעי עבירה במטה משפחות החטופים, במילה פשוטה "קרקס". 

הפסטיבל התקשורתי לא ידע מנוח, בעיקר בכל הקשור לנועה ארגמני, שפניה וסיפורה מוכרים יותר לציבור הישראלי, מאשר אלה של אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב ששבו עמה. היא צולמה כשהיא מחובקת עם אביה, שותה קולה, משוחחת טלפונית עם הנשיא הרצוג ולוחצת יד לראש הממשלה נתניהו, שמיהר לבית החולים שעות ספורות אחרי החילוץ. 

גם בבית החולים איכילוב, אליו הגיעה ארגמני כדי לפגוש את אמה ליאורה המאושפזת שם, המשיך הסיקור הצמוד מאוד, כאילו לא דובר מעולם על מרחב אישי לו זקוקים השבים, אחרי אובדן האוטונומיה והשליטה על חייהם.

הציבורי עוד קשה לבית החולים לשלוט בצלמים, אבל גם בתוכו צולמה ארגמני, כשהיא פוסעת עם אביה בתוך בית החולים, ואח"כ כשהיא עומדת לצידו כשהצוות הרפואי עט עליו עם עוגה ושירה לכבוד יום הולדתו שחל באותה שבת. 

האם זו הגישה העוטפת והעדינה שאמורה לקבל צעירה ששבה משמונה חודשים בשבי חמאס? ואם כל זה לא מספיק, בסופה של הפגישה עם אמה, מסר מנכ"ל בית החולים, פרופ' רוני גמזו הצהרה לתקשורת שהתייחסה למצבה הרפואי של האם, ולשאלת כתבים אף סיפק הערכה מסויגת לגבי משך הזמן שנותר לה לחיות. 

צילום משותף של האם ובתה לא נמסר לתקשורת, בשל סירובה של נועה. רגע נדיר של התעשתות ושמירה על פרטיות, אלא שלא תפקידה של משפחת ארגמני שעברה באותו היום טלטלה רגשית בלתי נתפסת, להציב גבולות כאלה. באיכילוב שעורר בעבר סערה תקשורתית בעקבות מסיבת העיתונאים, שנערכה בשטח בית החולים עם החטופה יוכבד ליפשיץ, אמנם התגאו בישיבה סגורה כי קיבלו את אישור משרד הבריאות, מטה ההסברה הלאומי ומשפחת ארגמני על צילומי הבת ואביה שהופצו מתוך בית החולים, כמו גם על הפרטים שמסר פרופ' גמזו לתקשורת. אבל גם אם המשפחה אכן אישרה את התמונות, ספק אם שעות בודדות אחרי החילוץ הם היו במצב נפשי שמאפשר להם לקבל החלטות בבהירות ובשיקול דעת. וספק אם גורם כלשהו במשרד הבריאות היה נדיב כל כך כשמדובר בהערכות על אורך חייה של אמו. 

בשני בתי החולים נראה שהפרוטוקולים לחזרת השבים, כמו גם הפקת הלקחים המסודרת שנעשתה בחודשים האחרונים בבתי החולים הושלכו הצידה, לטובת חגיגה תקשורתית חסרת גבולות. במערכת הבריאות כועסים כמובן על עצם העיסוק בנושא ומפנים את האחריות לדובר צה"ל, שאנשיו היו אחראים על הצילומים, ומש"קי הנפגעים מטעמו העבירו אותם לאישור המשפחות. בדובר צה"ל סירבו תחילה להגיב, ולבסוך מסרו ש"כל פרסום של תמונה או סרטון של חטופים בצירים הרשמיים מותנית באישור משפחותיהם. לא פורסם דבר ללא אישור המשפחות הרלוונטיות".

האם המשפחות באמת יכלו לסרב לנציגי הצבא שחילץ את יקיריהם מהגיהנום באותו בוקר? גם החטופים שאישרו את התמונות ואפילו התעקשו לפרסם תמונה מסוימת, כך לדברי גורמים שנכחו לידם באותה עת, לא באמת הבינו את המשמעות אחרי שמונה חודשים בשבי. רק יממה אחרי החלה עצירה של הסחף, כשאורית, אמו של אלמוג מאיר ג'אן, הורידה את בנה מראיון ברשת ב' ואמרה למגיש: "סליחה. זה לא מתאים, אני מצטערת, אבל יש עומס רגשי גדול, הוא לא מסוגל". 

"אפילו אנשי מקצוע שוכחים את חובות החיסיון"

מערכת הבריאות שמקבלת אליה את השבים מורכבת מאנשי מקצוע שתפקידם להציב גבולות ולתווך למשפחות ולשבים את האפשרויות שניצבות בפניהם. אחרי שמונה חודשים של היערכות, עסקת חטופים בת שבוע וכמה חילוצים צבאיים מהשבי, הם גם לא יכולים לטעון שהפן התקשורתי חדש להם. 

בפברואר הודיע משרד הבריאות כי פרוטוקול הקליטה של השבים עודכן בעקבות דיונים משותפים עם בתי החולים וגורמי הצבא - אותם גופים שהתנהלו בצורה חסרת אחריות עכשיו. כחלק מהסקת המסקנות נקבע ש"יש להקפיד הקפדה יתרה על שמירת הפרטיות והסודיות הרפואית בכל הנוגע להעברת מידע, כולל התנהלות מול התקשורת". 

איך קרסו כל החומות הללו בשבת אחת? נראה שגם החזות החיצונית של השבים, שהלכו על רגליהם ונראו במצב טוב, טשטשה את שיקול הדעת. "אנחנו לא תמיד רואים את מה שלא בסדר", אומרת פוגץ'. "ארבעת השבים נראו במבט ראשוני בסדר, אבל אנחנו לא יודעים איך יחזרו אחרים. ואם מישהו יחזור בלי רגל או בלי שיער או שמישהי תשוב בהריון מתקדם, הם גם יתועדו ככה? המחשבה הזו מחרידה אותי".

"אני יודעת שחלק ממשפחות החטופים שחוו פגיעה בפרטיות יגידו, 'לא נורא, העיקר שהשתחררנו. בקטנה, אין לנו זמן להתעסק בזה'. אבל בדיוק בשביל זה יש חוק שנועד להגן עליהן"

התרעתם כבר בפני בתי החולים? 

"זו כבר הפעם השלישית מאז שהחלו לשוב חטופים, שאנחנו פונים לבתי החולים, לצה"ל ולמנהלת החטופים. למרבה הצער, אפילו אנשי מקצוע שוכחים את חובות החיסיון שלהם במצבים כאלה. מנהל איכילוב מסר פרטים על אמה של נועה שלא בטוח שהיה צריך למסור. על נתניהו אנחנו לא מקבלים דוח רפואי והוא נבחר ציבור, למה עליה כן, כשהיא אדם פרטי?". 

ליאורה ארגמני בעצמה התראיינה על מצבה הרפואי ואמרה שהיא מבקשת לראות את בתה, בטרם תלך לעולמה. פורסם גם מכתב שלה לנשיא ביידן בנושא.

"לליאורה מותר להתראיין ולכתוב את זה, אבל אנשי מקצוע צריכים להיות בונקר בכל הנוגע לחיסיון רפואי. כשאני שומעת מנהל בית חולים מדבר על מצב רפואי קשה של אמא של חטופה, אני שואלת את עצמי, מה זה משרת, חוץ מאת הסקרנות שלנו. ובואי נבדיל בין סקרנות לבין עניין ציבורי. זה לא אותו דבר". 

אנשים מאוד רצו לדעת שהן הספיקו להיפגש. שיש איזה קתרזיס. זה לא עניין ציבורי?

"גם אם זה מטריד אנשים, זה לא אומר שיש להם זכות לדעת את זה. הייתי שמחה לשמוע את גמזו אומר 'באישור המשפחה אני מוסר ש…' לא שמעתי את זה. גם התקשורת יכלה לומר שנועה נפגשה עם אמא שלה, בלי לתעד כל צעד שלה בדרך לפגישה, שהיא גם ככה מורכבת. אנשים חושבים שאם מאוד אכפת להם מהחטופים, אז החטופים שייכים להם ויש להם זכות לדעת עליהם הכל. גם פוליטיקאים ניצלו את זה למטרותיהם הפוליטיות. בכלל, נראה שזה היה אינטרס של כולם לא לחצוץ בין החטופים לבין התקשורת. זה שירת את כל הגופים המעורבים חוץ מאת החטופים ומשפחותיהם". 

"למי שיגיד לי, למה את מחריבת שמחות, אגיד שאנחנו אלה שרואים את החרטות על דברים שנאמרו וצולמו, ברגעים שאנשים פשוט לא מסוגלים לומר לא, כי הכל מציף ומבלבל", אומרת פוגץ'. "הרבה מהם אומרים שבדיעבד זה היה צריך להתנהל אחרת, בצורה יותר רגישה"

"גילינו כמה המשפחות לא מודעות לזכותן לפרטיות"

ההערכה שהמשוחררים הטריים ובני משפחותיהם לא באמת מסוגלים לקבל החלטות בשעות הראשונות, רחוקה מלהיות פטרונית. לדברי פרופ' פוגץ', שנמצאת בקשר עם החטופים ששבו ועם משפחותיהם "אנחנו שומעים מהם, איך האופוריה של הרגעים הראשונים התחלפה עם הזמן בחרטה על הכנסת התקשורת לרגעים האינטימיים שלהם. ולמי שיגיד לי, למה את מחריבת שמחות, אגיד שאנחנו אלה שרואים את החרטות על דברים שנאמרו וצולמו, ברגעים שאנשים פשוט לא מסוגלים לומר לא, כי הכל מציף ומבלבל. הרבה מהם אומרים שבדיעבד זה היה צריך להתנהל אחרת, בצורה יותר רגישה". 

מעבר לעוגמת הנפש, איפה זה פוגע בהם?

"בשיקום. כל החטופים הם נפגעי עבירה מעצם חטיפתם. הם איבדו את השליטה על חייהם למשך תקופה ארוכה. וחשוב מאוד להחזיר להם אותה כדי שיחלימו, חשיפת מידע אישי שלהם עושה בדיוק להפך ומחזירה אותם למצב קורבני. צריך לזכור שהאנשים האלה היו אנונימיים לגמרי עד לשבעה באוקטובר. הם חוזרים לא פעם למצב משפחתי ואישי שונה משהכירו, למדינה שונה משהכירו. יש להם כל כך הרבה התמודדויות.

מאנונימיות מוחלטת, כולם מזהים אותם ברחוב. וכשלזיהוי הזה מתלווה מידע אינטימי זה פוגעני. קשה ללכת עם המחשבה שכל מי שמביט בך, יודע עליך כל כך הרבה".

את לא מנסה לשים אצבע בסכר? אנחנו ב-2024 והמשפחות שלהם סיפרו עליהם גם ככה הרבה כדי שהציבור יתחבר אליהם.

"אני מדברת על מה שקרה להם מאז השבעה באוקטובר, לא על סיפורי עבר. ונכון, אני לא יכולה להתמודד עם הרשתות החברתיות, אני כן יכולה לדרוש מבתי החולים שנתפסים כמקור מידע מקצועי ורשמי הקפדה וזהירות רבים יותר".

עם מה התמודדתם בעבר? 

"מתנדבת שהוציאה מידע מתיק רפואי של שבים, רופאה שהתראיינה על אחוז הנפגעים מינית בקרב השבים ואיש צוות שסיפר כמה ילדים קיבלו מחמאס את הסם קטמין. כל אחד מהם מדבר על בית החולים הספציפי שלו, אבל זה לא מספיק שלא נוקבים בשם. המספרים הם קטנים. כמה חטופים כבר הגיעו לכל בית חולים? הם באמת חושבים שקשה להבין במי מדובר?". 

אולי צריך להתגמש אם רוצים להציף בעיה, למען החטופים שטרם שוחררו?

"ברור שחשובה התהודה הציבורית, גם אנחנו מתלבטים הרבה מה נכון לומר, כי יש עוד מאבק לנהל, אבל זה לא יכול לבוא במחיר של פגיעה בפרטיות. חטופות ששבו יודעות שהן יכולות לדבר רק על עצמן בכל הנוגע לפגיעה מינית. ולא לתאר מה עבר על חטופות אחרות, אפילו אם הן רוצות מתוך כוונה טובה להתריע על מה שקורה שם. על אחרות אפשר לומר משהו כללי, לא תיאורים ולא פרטי פרטים. זה חשוב, כי רבים מהשבים הם צעירים שצריכים להתחיל חיים של זוגיות, משפחה וקריירה, וצל החטיפה מרחף מעליהם גם ככה. יכול להיות שיהיו ביניהם כאלה שייהנו מהחשיפה התקשורתית, אבל יש ביניהם גם הרבה אנשים שהפרטיות מאוד חשובה להם וצריך לתת להם את ההזדמנות לשוב לחייהם ולשתף, אם בכלל, מתוך מודעות ובזמן שיבחרו". 

במכתב שנשלח במוצאי שבת למערכת הבריאות ולצה"ל חתומים מלבד פוגץ', המשפטניות פרופ' קרן גואטה וד"ר שלי אביב ייני ממטה המשפחות. ופרופ' חגי לוין, ראש מערך הרפואה במטה משפחות החטופים, שכבר התריע בפני שומרים על כך שמשרד הבריאות לא שיתף את המשפחות ונציגי המטה לגבי ההיערכות לחזרת חטופים עתידית, למרות התובנות שביקשו המשפחות להציג למשרד. 

"הודענו שאם הדברים יחזרו על עצמם ננקוט בצעדים אישיים, אבל אנחנו מעדיפים להתמקד בהסברה והטמעה של הכללים, על פני הגשת תלונות", אומרת פוגץ'. 

מה אומר החוק?

"ההגנה על פרסום פרטים רפואיים של נפגעי עבירה ובמיוחד נפגעות עבירות מין היא רחבה ומוחלטת, ומעוגנת בחקיקה ובפסיקה. הפרתה, מהווה עבירה פלילית, עוולה אזרחית ומאפשרת גם העמדה לדין משמעתי, כשמדובר בבתי חולים ששייכים למדינה. אני יודעת שחלק ממשפחות החטופים שחוו פגיעה בפרטיות יגידו, 'לא נורא, העיקר שהשתחררנו. בקטנה, אין לנו זמן להתעסק בזה'. אבל בדיוק בשביל זה יש חוק שנועד להגן עליהן, ומציב לרשויות דרישות". 

איך זה שלא הכינו טוב יותר את קרובי המשפחה שממילא המתינו חודשים? 

"יש דילמה איך להכין ואת מי. יש חטופים שמתו, ולא רוצים לתת לבני המשפחה תקוות שווא בהכנה כזו, אבל נכון היה להדריך את כולם יותר, כשהפצנו את המכתב שהוצאנו גם למשפחות, גילינו כמה הן לא מודעות לזכותן לפרטיות. אנשים אמרו לנו הרגשתי ככה, אבל לא הבנתי שזה באמת מגיע לי".