ש

לושה ימים אחרי רצח רבאב אבו-סיאם, אם לשלוש בנות מלוד, החליטו במשטרת מרחב השפלה לא לקחת סיכונים, לפחות לא כאלה שישימו אותם שוב בעין הביקורת הציבורית. נציגי המשטרה ביקשו מבית המשפט צו שיורה לאישה אחרת המאוימת על ידי בעלה לשעבר להיכנס למעון נשים מוכות, "לטובתה ולמען ביטחונה האישי". בפרט שיריות לעבר בית משפחתה הגדירו אותה כמי שנמצאת בסכנת חיים מיידית. 

האישה סירבה להיכנס למה שנתפס בעיניה כסוג של כלא, בזמן שהגרוש הסתובב חופשי ורק בעקבות הדיון הוכנס למעצר בית. המשטרה טענה שהיא אוספת ראיות מספיקות למעצר, ועד שיהיו כאלה יש לכפות על האישה מעון, או לשכנה באחת מתחנות המשטרה במרחב, כדי להגן עליה. 

"אנחנו לא חברת אבטחה", הצהירו השוטרים בתגובה להצעתה של האישה לחזור הביתה ולהישאר ספונה בו, בתקווה ששם תצליח המשטרה להגן עליה. עורך הדין שלה טען כי "האישה לא ביצעה שום עבירה. לא ניתן לכפות עליה לשהות במקום בו אינה רוצה (…) זכותה לחירות גוברת על כל יתר הזכויות". 

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קיבל את בקשת המשטרה. סגן נשיאת בית משפט השלום, השופט מנחם מזרחי, הכיר בכך שפגיעה כזו בחירותה של אישה, מהווה  הליך חריג ביותר ולכן נעזר בחוק למניעת אלימות במשפחה, המאפשר לנקוט צעדים שנוגעים לצד המאוים. "לעתים על בית המשפט לנקוט מעשה שיש בו להגן על אדם במקום שבו הוא עצמו אינו ער עד תום לסיכון הקיים לחייו", כתב מזרחי בהחלטתו. "עם הזמן מגיעה התבונה, כך תקוותי (…) לא בנקל בית המשפט ינקוט במהלך שיפוטי פטרנליסטי שכזה - אך קדושת החיים עומדת לפני הכל". 

בסיום הדיון אמר מזרחי לאישה שההחלטה שקיבל "היא לא בדיוק משפטית, זו החלטה מהלב. שמרי על עצמך. מינו אותי לשופט לא רק בשביל לתת החלטות משפטיות". 

האישה לא התרשמה מהמחווה וערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז, שהחזיר את הדיון לבית המשפט למשפחה עם דרישה לקבל את עמדת שירותי הרווחה, שצידדו במשטרה והציעו דירת מסתור עם אבטחה צמודה. 

אך השופטת התורנית, מיכל סער, הפכה את ההחלטה. היא התרשמה שהאישה "בוחרת בחירותה, גם אם זו עלולה לעלות לה בחייה", והסתמכה על החלטות קודמות של בתי משפט, שכיבדו החלטות דומות של נשים בנימוק שאם הן כשירות לקבל החלטה, הרי שלבית המשפט אין סמכות לכפות עליהן שהות במקלט או בדירת מסתור כנגד רצונן. 

עם זאת, מאחר שמעורבים כאן ילדים, הורתה השופטת לשירותי הרווחה לשקול כיצד "לשמור ולהגן על הקטינים", מה שעלול להפריד את הילדים מהאם וליצור לחץ שיגרום לה להיענות לדרישת המשטרה.

''זה מדרון חלקלק'', מסבירה ד''ר שניבוים. ''כשהמדינה מחליטה שהיא יודעת יותר טוב מאיתנו למה אנחנו זקוקים, היא עושה לנו אינפנטיליזציה. התפיסה הזו של 'אני אחליט בשבילך, כי את לא מבינה מספיק', מסוכנת בפרט כשמדובר בנשים"

"מודעת לכך שאני עלולה להיות הנרצחת הבאה"

רוחמה גמרמן מאופקים, שנמצאת במלכוד דומה, ארגנה ב-18 באוגוסט הפגנה סמוך לביתו של ראש הממשלה יאיר לפיד, במחאה על דרישת המדינה מנשים שסובלות מאלימות לעזוב את הבית ולהסתתר, בעוד הגבר האלים מסתובב חופשי. 

"למה אני צריכה להיות כלואה, והוא ממשיך בשגרה שלו?'', תוהה גמרמן. ''חייתי חצי שנה בדירת מסתור, שנאלצתי לעזוב כי הגבר שרצה לפגוע בי עבר לאותה עיר. חזרתי הביתה, בקושי הספקתי להתארגן, יש תמונות שעוד לא תליתי, וביקשו ממני שוב לעבור לאזור גיאוגרפי אחר, כי הוא יכול להגיע לפה בכל רגע נתון".

אם הוא מהווה כזאת סכנה, למה הוא לא עצור? 

"המשפט יתחיל רק באמצע נובמבר, יותר משנה אחרי שהגשתי את התלונה. את מבינה איך המדינה עובדת? אני בסכנת חיים, הגורמים המקצועיים כולל המשטרה ממליצים לי לעזוב את האזור, מחשש שארצח. זה אבסורד שהוא אפילו לא במעצר בית, אלא מסתובב חופשי". 

על מה הוגש כתב האישום? 

"על איומים, וזו הבעיה. אין תיעוד לכל מה שמצאו השוטרים אצלי בבית. סכינים. מנעולים, חבלים, נייר דבק, חפיסת כדורי שינה, כרטיס ביקור של חנות של כלי נשק ודף עם הוראות איך להוציא רישיון. כשחזרתי מדירת המסתור מצאתי עוד סכין חדשה, שלא גילינו קודם. זה פשוט מצמרר". 

לא עדיף להיעלם משם? את נלחמת על עקרונות חשובים, אבל בסוף זה יעלה בחייך. 

"אני מודעת לכך שאני עלולה להיות הנרצחת הבאה, אבל אין לי כוחות לעבור עוד דירה. לא פיזית ולא נפשית, אני לקוית ראייה. תחשבי מה זה בשבילי להתמצא בעיר חדשה. יקח זמן עד שאתמצא אפילו בסביבה המיידית של הבית. בדירת המסתור, מורה שיקומית הייתה צריכה ללמד אותי איך להגיע לתחנת אוטובוס. הייתי לבד בסביבה שלא הכרתי, בלי תמיכה חברתית, מורחקת מכל מה שמשמעותי לי. זה לא פייר. זה לא צריך להיות ככה". 

אולי זה מקרה שבו עדיף להיות חכמה ולא צודקת? 

"הדבר הראשון שאומרים לאישה מאוימת, זה 'לכי למקלט'. זו ברירת המחדל. קודם תיכנסי ואחר כך נחשוב על אפשרויות אחרות. אם זה היה רק לכמה ימים, עד שהעניינים יסתדרו ויכניסו אותו למעצר, הייתי הולכת. אבל במקלטים, את נכנסת לחצי שנה עד שנה או שאת לא נכנסת בכלל. את מתחייבת לשהות שם לטווח ארוך. 

''אני לא יכולה לעצור את החיים שלי, להפסיק לנהל את הארגון שהקמתי (פורום של תקווה לנפגעות ונפגעי כתות ובני משפחה), את הגינה שטיפחתי, להתנתק מהחברות שיש לי פה בשביל להיות כלואה במקלט. המערכת צריכה למצוא פתרונות מחוץ לקופסה, כמו פיקוח אלקטרוני לגברים אלימים, יחס לא סלחני למי שמפר צו הגנה ולחצני מצוקה עם GPS בשביל המאוימות, שנמצאים עכשיו בשלב של פיילוט מצומצם. ממילא מקלט ודירת מסתור הם לא פתרונות לטווח רחוק". 

"המשפט יתחיל יותר משנה אחרי שהגשתי את התלונה. אני בסכנת חיים, הגורמים המקצועיים כולל המשטרה ממליצים לי לעזוב את האזור, מחשש שאירצח. זה אבסורד שהוא אפילו לא במעצר בית, אלא מסתובב חופשי", מתקוממת רוחמה גמרמן

האם אישה יכולה להסכים שיהרגו אותה?

מתי ראוי שהמדינה תתערב ותחליט שהיא מצילה חיי אדם, כשהאדם עצמו אינו מעוניין בכך? האם בשם ההגנה על הזכות לחיים, רשאית המדינה לפגוע בזכויות אחרות, כמו זכות האדם לאוטונומיה על גופו? האם רצונו החופשי וחירותו של אדם, שלא עשה שום עבירה, אינם מהווים משקל נגד מספיק לאותה הגנה פטרונית על החיים?

"משטר שמחשיב עצמו כליברלי מכבד בחירה של אנשים, כל עוד הם לא מסכנים חיי אדם אחרים", מסבירה ד"ר גליה שניבוים מבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן, שמשלבת מחקר פלילי עם תיאוריה סוציולוגית ופוליטית. "לכן התאבדות כבר לא נחשבת לעבירה פלילית בישראל, אם כי סיוע להתאבדות הוא עדיין עבירה לפי חוק העונשין. הגישה הליברלית מניחה שאם הטעות היא כלפי עצמך - אתה משלם את המחיר, אבל כשאחרים מסתכנים בגללך - זה כבר עניין אחר".

זה כמו ההבדל בין לעשן במקום ציבורי לבין לעשן לבד בבית.

"נכון. הבעיה היא שזה מדרון חלקלק. כשהמדינה מחליטה שהיא יודעת יותר טוב מאיתנו למה אנחנו זקוקים, היא עושה לנו אינפנטיליזציה. התפיסה הזו של 'אני אחליט בשבילך, כי את לא מבינה מספיק', מסוכנת בפרט כשמדובר בנשים. היא מחזירה אותנו שנים אחורה, לתקופה שבהן דעתן לא נחשבה והגבר החליט עבורן". 

מי שדווקא מקבלת בהבנה את הגישה שהפגין השופט מזרחי, שהורה לכפות על אישה מאוימת להסתתר, היא פרופ' דנה פוגץ', מומחית לזכויות נפגעי עבירה מהפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. "השאלה מתי ראוי שהמדינה תנקוט בגישה פטרנליסטית עלתה בהקשרים כמו חגורת בטיחות ברכב, סמים ויחסים סאדו-מזוכיסטים בהסכמה", מציינת פוגץ'. "בשנתיים האחרונות היא עלתה כחלק מדיון סוער שמתקיים באנגליה, אחרי שאנשים שעמדו לדין על רצח תוך כדי קיום יחסי מין אלימים, טענו שזה היה בהסכמה".

שהאישה הסכימה שיהרגו אותה?

"כן, הטענה הזו קיבלה את השם 'חמישים גוונים של הגנה'. היו עשרות מקרים כאלה בבריטניה ב-30 השנים האחרונות. וב-2021 נקבע בחקיקה, שאדם לא יכול להסכים שיהרגו אותו או יפגעו בו בצורה קשה, שעלולה להוביל למוות".

בחזרה אלינו. "ההשקפה הליברלית אומרת שלכל אדם יש את האוטונומיה להחליט על חייו", מסבירה פוגץ'. "אבל הפמיניזם המשפטי יברר אם זו אכן החלטה חופשית, או שהאישה נדחקה לפינה, כחלק מהתפיסה של חברה פטריארכלית, שלא לעודד נשים לבקש עזרה ולצאת למקלט כשהן מאוימות, כי מקומה של האישה בבית. כדאי גם לשאול מה ההשלכות של החלטה כזו על נשים אחרות. האם גם הן תידחפנה לוותר על מקלטים ולהישאר במקום שמסכן אותן? הרי אם המדינה תשחרר את האישה לביתה והיא תירצח, יאשימו את המדינה, שהיא לא הגנה עליה". 

יאשימו את המדינה שהיא לא עצרה את מתכנני הרצח, ועשתה לעצמה חיים קלים כשעצרה את האישה.

"ברור שברירת המחדל צריכה להיות מעצר של הגבר. אבל בהינתן שמסיבות משפטיות זה לא אפשרי באותו זמן נתון, כי לא בקלות מכניסים אדם למעצר, עולה השאלה האם המדינה צריכה להפקיר את האישה, והתשובה היא לא. יש מקרים שבהם ההתערבות ברצון הפרטי מוצדקת. במשפט הפלילי הישראלי עבירה של סיוע להתאבדות עדיין קיימת. אם המדינה לא מונעת מאישה מאוימת לסכן ככה את חייה, זה סוג של סיוע להתאבדות. יש יותר כתובת על הקיר מזה?"

יש פתרונות אחרים?

"ראוי שיהיו: מקלטים לגברים מאיימים. מעצרים ספציפיים כשיש ידיעות על סיכון חיי אדם. למה שאישה תהיה במעצר הגנתי? שהגבר יהיה במעצר הגנתי, כדי להגן עליה. אבל עד שהפתרונות האלה יוכנסו לשגרה, צריך להתמודד עם מה שיש. פטרנליזם הוא לא מילה גסה, ולעתים הוא מוצדק. צריך לבדוק מהו קו הגבול. מדינה הטרוגנית כמו ישראל צריכה לראות את טובת האזרחים במובן העמוק. היא לא יכולה להניח שכולם אנשים עם יכולות כספית וכוחות, שיכולים לשכור דירה כשמישהו מאיים עליהם".