החיים של שמואל מזרחי (53), קבלן שיפוצים ואב לשלושה ממעלה אדומים, התהפכו על פיהם לפני חמש שנים. הוא עבר ניתוח שלא צלח להחלפת מפרק הירך והוא מצא את עצמו מתמודד עם כאבים עזים. כדי להתגבר, רופאיו של מזרחי החלו לרשום לו משככי כאבים שונים, לרבות אופיואידים – משככי כאבים עוצמתיים אך ממכרים ביותר.

"תרופה ועוד תרופה, וכלום לא משתפר", סיפר מזרחי לשומרים. "ואז לאט לאט אתה מגדיל את המינון. התחלתי עם בקבוק של אוקסיקוד לשבוע, ובסוף הייתי עם בקבוק כל יום וחצי. אתה נהיה נרקומן. בשנה וחצי, שנתיים האחרונות, הייתי הולך לעבודה בבוקר וחוזר ב-12, ב-11. במיטה כל היום. לא עושה כלום. לא היו לי חיים. לא תיפקדתי. הילדים שלי לא הרגישו אותי בבית. היו רואים גופה במיטה".

"ניסיתי להפסיק בעצמי, ולא הצלחתי", מוסיף מזרחי. "זה לא הולך. זה גם כאבים, וגם הייתי מכור. אתה צריך את זה. לא יכול לא לקחת. סוג של קריז כזה. לא יכול לישון, לא יכול לעשות כלום. פעם אחת לא הייתה לי תרופה יום שלם – לא ישנתי כל הלילה. השתגעתי. אתה מרגיש עצבים כאלה, אי אפשר להסביר את זה".

"תרופה ועוד תרופה, וכלום לא משתפר. ואז לאט לאט אתה מגדיל את המינון. אתה נהיה נרקומן. בשנה וחצי, שנתיים האחרונות, הייתי הולך לעבודה בבוקר וחוזר ב-12, ב-11. במיטה כל היום. לא עושה כלום. לא היו לי חיים. לא תיפקדתי"

מה שבלם את הנפילה של מזרחי היה טיפול בשם ANR, ראשי תיבות של "התאמה נוירולוגית מואצת" בעברית, שפותח על ידי רופא ישראלי – ד"ר אנדרה וייסמן. מדובר בטיפול שנעשה תחת הרדמה מלאה במשך כיממה. ההרדמה נועדה להעביר את החולה ללא סבל את "הקריז", תסמיני הגמילה שחש מכור כאשר נמנע ממנו הסם. בזמן הזה ניתן לחולה נלטרוקסון, חומר שנוגד את פעולת האופיואיד ואמור לווסת מחדש את קולטני האופיואידים במוח, ולהחזירם לפעולה תקינה. החולה אמור להמשיך לקחת נלטרוקסון למשך תקופה מסוימת לאחר ההליך, וכך להיגמל לחלוטין מהצורך הפיזי באופיואידים.

במקרה של מזרחי זה עבד מצוין, והוא מעיד שהוא נקי כבר חודשיים. "קמתי בבוקר (אחרי ההרדמה, ד"ד), הייתי מטושטש, וכל שעה שעוברת אתה מתחיל להרגיש יותר טוב", הוא מספר. "כבר באותו יום, ותוך יומיים-שלושה אתה נכנס לנתיב נורמלי. הרגשתי חלש, אבל יותר טוב. והיום יש לי חיים. אנשים לא מבינים, שואלים אותי 'מה קרה שאתה לא הולך הביתה'. ביום רגיל בשעה כזו (הראיון נערך בצהריים) לא הייתי מדבר איתך".

האופיואידים הם משפחה של משככי כאבים, הקרובים מבחינה כימית להרואין, אך חלקם חזקים וממכרים ממנו עשרות מונים. שיווק רשלני ופושע שלהם בארה"ב הוביל בשני העשורים האחרונים ליותר מ-600 אלף מתים ממנות יתר. כפי שנחשף בסדרת תחקירי שומרים "מגפה במרשם", גם בישראל כשלה המדינה בפיקוח על התופעה ונרשמה עליה עקבית בשימוש במשככי הכאבים העוצמתיים.

שיטת הגמילה של ד"ר וייסמן הוצעה לחולים בישראל מתחילת שנות ה-2000, ואין כמעט כלי תקשורת בישראל שלא סיקר אותה במשך השנים. אלא שב-2018 עזב וייסמן את ישראל, וכיום הוא מציע את שירותיו רק בחו"ל. מזרחי, למשל, עבר את הטיפול בגיאורגיה.

"בגוף יש מערכת שנקראת המערכת האנדורפינית. היא מווסתת לחץ דם, דופק, שיכוך כאב, מצב רוח ועוד", מסביר וייסמן. "זו מערכת שהיא אנטי דכאונית, אנטי חרדתית, מווסתת שינה ועוד. ברגע שאתה חושף את המוח לאופיואידים, אתה משבש את התפקוד התקין של המערכת הזאת. ואם אתה עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אתה יוצר תלות, כי האדם הופך להיות תלוי בחומר החיצוני (האופיואיד), שיבוא למלא את העבודה של המערכת הבסיסית שהפסיקה לפעול".

"אני הוכחתי שניתן לרפא את המערכת הזו בלי בעיה", הוא ממשיך. "אני מפנה את הקולטנים (במוח) שתפוסים על ידי אופיאטים, חוסם את הקולטנים המיותרים שנוצרו עקב השימוש, ומווסת את המערכת מחדש. לכן אחרי 36 שעות אשפוז, האדם הזה יוצא עם המערכת משוקמת".

צפו בד"ר וייסמן מסביר על הטיפול

במשך השנים ניסו וייסמן ואחרים לשכנע את משרד הבריאות לאמץ את שיטת הגמילה שלו. "החולים שלי נדרשו לשלם 14-16 אלף שקל ליום אשפוז אחד. בסופו של תהליך, עבדתי באופן פרטי לגמרי, עם מחירים מופקרים, בתוך מערכת ממשלתית. ובמעמד הזה לא הסכמתי להמשיך"

וייסמן מסביר כי התרופה שבה הוא משתמש בתהליך, נלטרוקסון, דומה מאד לתכשיר בו משתמשים בחדרי ניתוח כדי להעיר מטופלים לאחר הרדמה מלאה – אלא שפעולתה מיועדת לטווח ארוך. בנוסף, לאחר הטיפול בהרדמה המטופל צריך להמשיך ליטול את הנלטרוקסון, לעתים במשך חודשים ואף יותר מכך, כדי להתמודד עם אופיואידים שנאגרו בתאי השומן והעצמות ומשתחררים לאיטם.

בעבר הטיפול שפיתח וייסמן הוצע למכורים בישראל בבתי החולים אסותא וברזילי. לגבי האחרון, מדובר בבית חולים ממשלתי, אך הטיפול בו נעשה דרך קרן המחקרים של בית החולים, ללא מימון ציבורי שכן הוא לא נכנס לסל הבריאות. המשמעות הייתה שהעלות לכל חולה עמדה על עשרות אלפי שקלים.

"אמרתי למנהל בית החולים ברזילי 'אתה יכול להציע שירות מסוים בבית החולים שלך שאין בכל הארץ, אבל אני לא רוצה שזה יהיה באופן פרטי'", נזכר וייסמן. "לא רוצה דרך קרן מחקרים וכל מיני פטנטים שמוציאים כסף מאנשים. רציתי שזה יהיה בסל הבריאות, שבית חולים ברזילי יהיה מקום לטיפול, למחקר, וגם להדרכה. רציתי להדריך בתי חולים אחרים כדי שהטיפול הזה יהיה זמין ונגיש לכל אדם שצריך אותו, ולא חשוב אם הוא רצה להתמסטל, או אם הוא חייל, או אם הוא תינוק או ילד שהיה לו סרטן והתמכר, ועכשיו אף אחד לא מטפל בו והוא הולך לבית הספר עם טיפות מתאדון".

במשך השנים ניסו וייסמן ואחרים לשכנע את משרד הבריאות לאמץ את שיטת הגמילה שלו, אך ללא הצלחה. "החולים שלי נדרשו לשלם 14-16 אלף שקל ליום אשפוז אחד", מסביר וייסמן מדוע עזב את ישראל. "בסופו של תהליך, עבדתי באופן פרטי לגמרי, עם מחירים מופקרים, בתוך מערכת ממשלתית. ובמעמד הזה לא הסכמתי להמשיך".

"לו היה מחקר מספק, קשה להאמין שמערכות רבות בעולם שלא היו קונות את זה, בייחוד אם הוכח שזה יעיל מבחינת עלויות", אומר פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות. "העלות לאורך שנים של אדם שמתמודד עם התמכרות לאופיואידים, היא גבוהה מאוד"

"המערכת שבויה בקונספציות"

האם שיטת הגמילה המהירה ונטולת הסבל של וייסמן יכולה הייתה לסייע לישראל במלחמה באופיואידים? הוא משוכנע שכן, ויש לו בטן מלאה על הממסד הרפואי בארץ. "המערכת הרפואית שבויה בקונספציות מיושנות מימי הביניים של אישיות מתמכרת", טוען וייסמן. "ואדם שמתמכר קודם כל מטילים עליו איזה מין גזר דין שזה האישיות שלו. שהבעיה היא פסיכולוגית, שהבעיה היא אישיותית, שהבעיה היא כל מיני כאלה דברים. ומתעלמים לגמרי מהמדע".

הגישה השלטת היום מבחינה בין תלות פיזית לבין התמכרות – שמוגדרת כהפרעה פסיכולוגית בעלת מאפיינים התנהגותיים כמו ויתור על מערכות יחסים או על פעילויות לטובת צריכת הסם. וייסמן למעשה קורא תיגר על ההגדרות האלה, וטוען כי עיקר הבעיה – או אולי אפילו הבעיה היחידה - היא התלות הפיזית.

"הפסיכולוגים והפסיכיאטרים משתגעים, כי אני לא צריך טיפול פסיכולוגי", הוא אומר. "רוב בני האדם שהכרתי יעדיפו להיות בריאים, מאשר חולים. ואז ברגע שאתה חוסם את קולטני האופיואידים, אין למטופל את הדחף הביולוגי והוא אדם כמוני וכמוך. אבל אם לא תאזן את המערכת האנדורפינית, הוא אולי יוכל 'לשבור קריז' (להתגבר על תסמיני הגמילה הפיזיים. ד"ד), אבל הוא לא ירגיש נורמלי אף פעם. יהיו לו תנודות במצב רוח, יהיה לו דיכאון, תהיה לו כמיהה - ואז הוא יחזור לסם. הרעב הזה יישאר. ואז אומרים שזה האישיות שלו, ומשכנעים אותם שהם לא אנשים נורמליים. זו בורות, זה פשוט טמטום. אין לי מילה אחרת. כולם משועבדים לגישה שמי שמטפל בנרקומנים זה עובדים סוציאליים, פסיכולוגים פסיכיאטרים או נרקומנים שנגמלו. כל אלה לא מבינים כלום בקולטנים. ומי שתכלס ברפואה עוסק בקולטנים האלה יום יום, זה מרדימים ורופאי טיפול נמרץ".

"כולם משועבדים לגישה שמי שמטפל בנרקומנים זה עובדים סוציאליים, פסיכולוגים פסיכיאטרים או נרקומנים שנגמלו", אומר וייסמן. "כל אלה לא מבינים כלום בקולטנים. ומי שתכלס ברפואה עוסק בקולטנים האלה יום יום, זה מרדימים ורופאי טיפול נמרץ"

ד"ר פבלו בוקסנבוים, לשעבר מנהל יחידת ההרדמה בבית החולים ברזילי שעבד בצמוד לד"ר וייסמן, מסכים. "בישראל הגמילה היא בידיים של פסיכיאטרים", אומר בוקסנבוים. "מה שהם עושים זה פשוט נותנים אדולן (תחליף סם למכורים לאופיואידים. ד"ד), שזה נרקוטיקה סינתטית שעובדת לטווח ארוך. במקום שהבן אדם יהיה ברחוב ויקנה בשוק השחור, אתה שולט באנשים האלו באישפוזיות. אבל הם ממשיכים להיות מכורים".

"כשאתה רוצה לדבר איתם (הכוונה למשרד הבריאות) אומרים שיאשרו לך לעשות את הטיפול תחת השגחה של משרד הבריאות, רק תחת השגחה של פסיכיאטר", מוסיף בוקסנבוים בתסכול. "התשובה שאני נותן תמיד, שעם כל הכבוד לפסיכיאטר, הוא מסוגל לשבת ולדבר עם הקולטן של האופיואידים ולשכנע אותו שהוא לא צריך להיות נרקומן? זה סוג אחר של התמכרות – זו התמכרות כימית נטו. זה שצריך לעזור אחר כך עם הדרכות מסביב, זה בוודאי. אבל הטיפול עצמו לא יכול להיות החלפה של אופיאט באופיאט אחר. לא עשית כלום ככה".

וייסמן ובוקסנבוים טוענים כי לכל מי שעוסק בגמילה כיום יש אינטרס כלכלי להשאיר את המצב כמות שהוא. בין היתר מפנה וייסמן את חציו לרשות למלחמה בסמים. "מה הכוח התקציבי של הרשות? נרקומנים. כפרי הגמילה, מוסדות הגמילה, כל מה שקורה בארץ - זה המקור התקציבי. ברגע שמשרד הבריאות לוקח את האחריות לטיפול רפואי בבעיה, ירד מהם נפח תקציבי עצום. לכן הם נלחמו נגד זה, עד שאני פשוט התייאשתי".

גורם ברשות למלחמה בסמים (כיום הרשות לביטחון קהילתי), שמכיר היטב את הנושא, לא מסתיר את הסתייגותו מהליך ה-ANR אך טוען כי הרשות לא הייתה הגורם שבלם את אימוצה למערכת הציבורית. "מי שאחראי ברמה הממשלתית על נושא הגמילה והטיפול הרפואי זה משרד הבריאות, לא אנחנו, אז אין לנו מה לבלום", אומר הגורם. "אם משרד הבריאות היה בא ואומר שזו תוכנית מצוינת, שווה לכל נפש, שיש יכולת לממן אותה, וזה 20 אלף שקל לכל טיפול, הרשות לא הייתה אומרת לא. מה שכן, זו תוכנית עם עלות כספית משמעותית, שיותר מתאימה למערכות גמילה פרטיות מאשר שהציבור יממן דבר כזה".

עוד מוסיף אותו גורם, שהסכים להתראיין בעילום שם, כי "הצד המקצועי שבו התוכנית לוקה זה שבגלל שהבנאדם נמצא בהרדמה, הוא לא חווה קשיים. ואז הוא לא 'קונה' את הכבוד לתהליך שהוא עובר. שזה א-ב. אם אתה רוצה שהבנאדם ישמור על ניקיון, הוא צריך לכבד את התהליך שהוא עבר, ולדעת שהוא לא רוצה לחזור בחזרה למקומות האלה. ובתוכנית הזו בגלל שהכל בהרדמה, בנאדם נכנס מכור ויוצא נקי, זה לא קיים. בחור שעושה את הטיפול ויוצא נקי אומר 'וואלה לא סבלתי, אז אני אחזור להשתמש ואעשה שוב את הטיפול הזה'. אז אני חושב שזה בעיקר הרקע לכישלון של התוכנית. אם זה היה כזה טוב, הוא היה פה והיה חי בשפע, מקבל את הרישיונות שצריך ממשרד הבריאות, פותח מסגרת של גמילה, ואנשים היו עומדים אצלו בתור. זה לא קרה".

"ניסיתי להפסיק בעצמי, ולא הצלחתי. זה גם כאבים, וגם הייתי מכור. אתה צריך את זה. לא יכול לא לקחת. סוג של קריז כזה. לא יכול לישון, לא יכול לעשות כלום. פעם אחת לא הייתה לי תרופה יום שלם – לא ישנתי כל הלילה. השתגעתי"

"אין מחקר שבדק את השיטה"

הפסיכיאטר פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות, דוחה את הטענה כי אינטרסים כלכליים, ובהם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, הם שמנעו את אימוץ השיטה. הוא מפנה את האצבע לכך שעד היום לא נערך מחקר מסודר שבדק כמה ממטופלי ה-ANR חוזרים להשתמש באופיואידים בטווחי זמן של חודשים ויותר. גם לגבי שיטות דומות של גמילה תחת הרדמה כללית (המכונות 'גמילה אולטרה מהירה מאופיואידים', או בקיצור UROD) נערכו מחקרים ספורים בלבד ובאיכות נמוכה, שאינם מאפשר לקבוע מסקנות ברורות.

"גמילה היא רק החלק הראשון בתהליך הטיפול בהתמכרות. אבל אם רק עוברים גמילה גופנית, אנחנו רואים ששיעור החזרה לשימוש הוא עצום"

"מדובר בטיפול יקר יחסית לאלטרנטיבות כאשר חסר מידע לגבי היעילות הכלכלית של הטיפול כאשר קיימות חלופות יעילות חסכניות יותר", אומר פרופ' לב-רן. "כאשר מערכת בריאות ציבורית בודקת אם משהו כדאי, היא בוחנת קודם כל את הראיות המדעיות שבבסיסו, ובוחנת מה נמצא יעיל. הדרך לעשות את זה היא להעמיד את השיטה למחקרים קליניים. ככל שיש יותר מחקרים שמבוצעים במרכזים שונים בעולם ומראים תוצאות דומות, כך מאמצים יותר את השיטה. לו היה מחקר מספק, קשה להאמין שמערכות רבות בעולם שלא היו קונות את זה, בייחוד אם הוכח שזה יעיל מבחינת עלויות. העלות למערכת הבריאות, שלא לדבר על העלות למשק לאורך שנים של אדם שמתמודד עם התמכרות לאופיואידים, היא גבוהה מאד ועל כן טיפולים יעילים בסופו של דבר חוסכים כסף למערכת".

"בנוסף, גמילה היא רק החלק הראשון בתהליך הטיפול בהתמכרות. אבל אם רק עוברים גמילה גופנית, אנחנו רואים ששיעור החזרה לשימוש הוא עצום, וזו הבעיה המרכזית. התמכרות היא הפרעה ביו-פסיכו-סוציאלית. גם הביטויים שלהם הם כאלה וגם הטיפול בה הוא כזה. הטיפול לא נשען רק על המרכיבים הביולוגיים לבדם. האדם נדרש לשנות את המצבים, האנשים ומקומות שהוא נחשף אליהם ודרכם לחומר הממכר. הוא צריך לטפל בטריגרים התוך-נפשיים והסביבתיים שגורמים לו להשתוקקות ולשימוש. ולמרות הכל, עם כל הכבוד לתיאוריות - אם היו מחקרים מבוססים שמראים שזה עובד – הייתה להערכתי הסכמה גורפת שיש לאמץ את השיטה".

הנושא עלה גם כאשר וייסמן הוזמן לדבר בפני הוועדה הסגורה שמינה משרד הבריאות לנושא האופיואידים, אשר הפרוטוקולים שלה נחשפו בשומרים.

יו"ר הוועדה, ד"ר הדר אלעד: ד"ר וייסמן, פרסמתם פעם תוצאות? יצא איזה מחקר על השיטה שלך?

ד"ר וייסמן: השיטה לא שלי, זה רפואה. התוצאות הן נורא פשוטות. כל חולה שטיפלתי , מעל 24 אלף, יצאו מבית החולים ללא התלות.

ד"ר אלעד: אני שואל אם יש מאמר.

ד"ר וייסמן: לא. אני לא איש אקדמיה. אני איש קליני... אגב, המחקר הכי טוב, כמו שיש Naloxone Challenge (בדיקה שנועדה לקבוע אם מטופל סובל מתלות פיזית באופיואידים), כל החולים שלנו עושים Naltrexone Challenge, שברמה המדעית מוכח שהוא יוצא מבית חולים ללא התלות.

בשיחה עם שומרים נשאל ד"ר וייסמן לגבי שיעור המטופלים שחוזרים להשתמש בסם. הוא טען שכ-20% מהמטופלים חוזרים לסם מסיבות שונות, אך מחקר מסודר בנושא, שיכול להסביר כיצד הגיע למספר ולעבור ביקורת עמיתים - אין. למעשה, וייסמן מתרעם על עצם השאלה. "אם הטיפול הוא זמין ונגיש, אז השאלה הזו לא רלוונטית", הוא אומר. "בוא נגיד שבן אדם, לא יודע מה קרה לו, חזר להשתמש. הוא יכול לגשת לבית החולים אם הוא רוצה, להגיד 'ערב טוב התמכרתי לסמים קשים. אתה יכול לרפא אותי?', מאשפזים אותו ומוציאים אותו מזה. אין עניין.

"הטיפול שלי לא נותן מעבר למה שהוא נותן: הוא נותן לאדם ליהנות ממערכת האנדורפינים. להיות מאוזן. ומשם ההחלטות שלו הן שלו. זה כמו שתשאל אותי מה שיעור החולים שהגיעו לחדר מיון אחרי תאונת דרכים, שלא עשו עוד תאונת דרכים. זה לא רלוונטי, אתה מטפל בהם. אם יש ברפואה הידע שמסוגלת לרפא את המערכת האנדורפינית, למה לא?"

"לא רציתי לעשות את התהליך גחמתי", אומר פרופ' לוי. "אמרתי שאם אני עושה את זה אצלי באופן ממוסד ורשמי של בית החולים, אז בוודאי שצריך להביא את כל הנתונים, וסימוכין, ולהסדיר את כל התהליך. אבל זה לא נסק. לא המריא"

מנהל ברזילי: טרטרו אותי בביורוקרטיות ושאלות

מי שניסה לקדם יחד עם וייסמן את אימוץ הטיפול למערכת הבריאות היה פרופ' חזי לוי, מנהל בית החולים ברזילי באשקלון, שכיהן גם כראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות ואף כמנכ"ל המשרד. לדבריו ניסה להרחיב את ההליך לבתי חולים נוספים מלבד ברזילי עוד בעשור הראשון של שנות האלפיים, וכן לאחר הקורונה כאשר סיים את תפקידו כמנכ"ל המשרד וחזר לנהל את בית החולים.

"אנשים במשרד הבריאות טרטרו את המוח שלי בביורוקרטיות ושאלות, למרות שהם גילו התלהבות מהעניין. לא הייתה להיטות מקצועית גדולה לקדם את זה"

"לא רציתי לעשות את התהליך גחמתי", אומר פרופ' לוי. "אמרתי שאם אני עושה את זה אצלי באופן ממוסד ורשמי של בית החולים, אז בוודאי שצריך להביא את כל הנתונים, וסימוכין, ולהסדיר את כל התהליך. אבל זה לא נסק. לא המריא".

כשהוא נשאל מדוע הרחבת הטיפול ב-ANR לא הצליחה, פרופ' לוי לא מצטרף לטענות על אינטרסים של גורמים שונים שבלמו את ההליך, או בכלל על מישהו שניסה לבלום אותו באופן אקטיבי. "אנשים במשרד הבריאות טרטרו את המוח שלי בביורוקרטיות ושאלות, למרות שהם גילו התלהבות מהעניין", הוא אומר. "לא הייתה להיטות מקצועית גדולה לקדם את זה. דווקא לאחרונה, אחרי הקורונה היה ניסיון לקדם את זה, וזה גווע. שקע בים של דברים דחופים אחרים. אין לי איך לשים את היד על מישהו שהוא אשם. זה לא התקדם".

במבט לעתיד אומר פרופ' לוי: "אני חושב שכדאי לעסוק בזה באופן המקצועי היותר. ואם זה דבר שמקצועית הוא ראוי – אז לקדם אותו ולעשות אותו. כי בסופו של דבר אלו אנשים שחלקם מכורים על לא עוול בכפם. אני מוכן בצורה מסודרת, מקצועית, להתחיל את זה מחר. התכוננתי לזה עם אנשים מקצועיים, יחד עם אנדריי, ולהסדיר את כל האי הבנות. למשל, מה קורה אחרי (שהמטופל משתחרר מבית החולים)? צריך להמשיך לקחת טיפול. מי עושה את זה? קופת החולים? זה על חשבון המטופל? ומה אם אין לו? צריך להסדיר את זה. אבל אני חושב שיש מקום, למרות חילוקי דעות מקצועיים לפעמים, לנסות את זה ולהרחיב את הטיפול. בייחוד כאשר לא הצלחנו לצמצם מספיק את השימוש באופיאטים לכאבים".

במשרד הבריאות העדיפו לא להתראיין לכתבה, והסתפקו בהתייחסות כתובה שמאשרת את דבריו של פרופ' לוי: "השיטה האמורה מוכרת למשרד ונבדקה על ידי המחלקה לטיפול בהתמכרויות, ואולם, על פי החוק, הכרה בשיטה דורשת כי מרכז רפואי שמפעיל את השיטה יקבל רישיון מטעם משרד הבריאות. הרישיון יכול להינתן לאחר שיותאם למטופל, מלבד השיטה, טיפול המשך הכולל מתן טיפול תרופתי, זאת במטרה להבטיח שתהליך הגמילה יושלם. לשם כך, נפגשו גורמי המקצוע במשרד עם גורמים רלוונטיים במערכת הבריאות, לרבות ד"ר וייסמן, בכדי לסייע בהכרה בשיטה, כאשר בשנה שעברה פעל המשרד מול בית החולים ברזילי על מנת לקדם את התהליך הרישיון אך המהלך לא הושלם. מטבע הדברים, כמו כל תרופה או טכנולוגיה, ניתן להגיש לסל הבריאות את השיטה רק לאחר שקיים מידע מספק בישראל על יעילותה ובטיחותה. משרד הבריאות יבחן דרכים נוספות בכדי לסייע בקידום השיטה".