1.

‍

‍

נתחיל בשבירת מיתוס: הפיצולים הפוליטיים, סיעות היחיד, הח"כים המורדים, הדרישות או הסחטנות (תלוי איך מסתכלים) – כל זה לא התחיל היום ולא לפני עשור, וגם לא לפני יובל. כנסת ישראל הייתה מורכבת תמיד ממספר רב יחסית של סיעות – בין 12 ל-15 – שגם שומר על יציבות לאורך השנים. אבל מבט מעמיק יותר מגלה שיש גם "סיעות בתוך סיעות" (למשל, אגודת ישראל ודגל התורה שמרכיבות את יהדות התורה), חברי כנסת יחידים (כמו גשר של אורלי לוי אבקסיס), סיעות שהתפצלו, ואפילו אותן סיעות בגלגולים שונים בעקבות תהפוכות פוליטיות (רק למפלגת שינוי לבדה יש שלושה גלגולים סיעתיים שונים בכנסת ה-16). בהסתכלות מפורקת כזו, המספרים פחות יציבים. השיא, כמעט כמו בכל סיפור על אי יציבות פוליטית, נרשם בכנסת ה-16, הזכורה ככנסת שהעבירה את תוכנית ההתנתקות.

בכנסת הזו היו המפלגות הרגילות: הליכוד, העבודה-מימד, שינוי, ש"ס, האיחוד הלאומי-ביתנו, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה, הסיעות הערביות, ישראל בעלייה, ומפלגת עם אחד של עמיר פרץ. סה"כ 13, בדומה לממוצע. אבל הסיעות האלה עצמן מורכבות מעוד סיעות, וגם בתוך המצב הזה ישנם שינויים, מעברים ופיצולים. שמעתם על סיעת "התחברות" של פורשי המפד"ל (שני חברי כנסת סה"כ: אפי איתם ויצחק לוי)? או על סיעת נוי של דוד טל? או על סיעת צל"ש של יוסף פריצקי ז"ל?

זה אולי יכול לעבוד בפרלמנט עצמו – בכל זאת, ריבוי דעות וייצוג מגוון הם נשמת אפה של דמוקרטיה מתקדמת – אבל מה קורה כשריבוי הסיעות הזה מגיע אל הרשות המבצעת? את התשובה הקונקרטית אין לנו, אבל נסיבתית, אפשר להבין את רמת המשילות בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשלוש השנים האחרונות, עם חמש מערכות בחירות, שתי ממשלות מעבר, ושורה מרשימה של ברווזים צולעים. את המצב הזה אפשר לקשר לנתון שמראה עד כמה התפצלו הממשלות בישראל מבחינה סיעתית.

החישוב כאן משקלל את מספר הסיעות בממשלה עם מספר חברי הכנסת בקואליציה. ככל שהמספר קטן יותר, כך רמת הפיצול גבוהה יותר.

ביוני 2020, כאשר ממדי הסחרור הפוליטי רק החלו להתברר, פרסמנו ניתוח השוואתי ביחס למדינות אחרות. התוצאות מראות עד כמה ישראל ייחודית ברמת הסכיזופרניה השלטונית ביחס למדינות מתקדמות במערב, מתחרה רק בבלגיה – מדינה שבעצמה מאופיינת במלחמת זהויות ולאומים.

2.

‍

‍

הסכיזופרניה השלטונית באה לידי ביטוי גם בהתרבות החילופים מכנסת לכנסת. נקודת המפנה כאן הייתה החלת החוק הנורבגי בכנסת ה-20, הארוכה והיציבה ביותר בעשורים האחרונים, ולמרבה האירוניה גם זו שהיו בה הכי פחות חילופים במסגרת החוק הנורבגי עצמו.

הקואליציה הנוכחית (או יותר נכון: היוצאת) מיצתה את החוק הנורבגי עד תומו, וביצעה את מרבית החילופים בפרק זמן קצר. חברי הכנסת שנכנסו מתוקף החוק, כך מתברר מניתוח שפרסמנו לאחרונה, נתנו תפוקה גבוהה יותר ביחס לממוצע, ובעצם סייעו לשמן את גלגלי השלטון. כמו שנוכחנו לדעת השבוע – זה לא מספיק.

מבט על תחלופת חברי הכנסת מתחילת הפלונטר הפוליטי חושף טפח נוסף: בבחירות לכנסת ה-21, הראשונות מתוך חמש, נפלטו 74 ח"כים שכיהנו בכנסת ה-20, כ-60% מתוך 120 הנבחרים. בין הפליטים אפשר למצוא כמה משמות בולטים שהספיקו כבר לחזור מאז ולכהן בכנסת: יו"ר הקואליציה היוצאת עידית סילמן (ימינה); השרים חמאד עמר, עמר בר-לב ואיילת שקד (ישראל ביתנו, העבודה, ימינה); וראש ממשלה אחד, נפתלי בנט (גם הוא מימינה).

בכנסות שלאחר מכן, מספר חברות וחברי הכנסת שנפלטו נמוך בהרבה, וזה מראה למעשה שהבחירות לכנסת ה-22 וה-22 התוצאות היו פשוט עוד מאותו דבר. זה גם מראה עד כמה הכנסת ה-21 והכנסת ה-22 היו קצרות וחסרות משמעות מבחינת ניהול ענייני המדינה. המינוח "חסרות משמעות" לוקה בחסר: ראשית, מפני שבכל זאת, כל שלב בפלונטר הפוליטי עשוי להיות מעבר אבולוציוני בדרך לאיזושהי התקדמות; ושנית, מפני שלקיפאון שלטוני יש משמעות רבה – והיא שלילית ומטרידה.

3.

‍

‍

פילוח של הפליטים הפוליטיים לפי מפלגה מעלה נקודה מעניינת, וגם לא מאוד מפתיעה: מפלגת העבודה גילחה משורותיה את מספר חברי הכנסת הרב ביותר בארבע השנים האחרונות – בין היתר בגלל הירידה הדרסטית במנדטים בין הכנסת ה-20 לכנסת ה-21. גם הליכוד איבד חברי כנסת רבים ביחס למפלגות האחרות, אך לאור היציבות במספר המנדטים הגבוה, מבחינתם זו מכה קלה בכנף.

המכה הקלה הזו בכנף מתחדדת גם ברגע שהסתכלנו על מספר הפליטים בכל מפלגה ביחס למספר המנדטים. במפלגות גדולות כמו הליכוד ויש עתיד, מספר הח"כים שנפלטים הוא נמוך ביחס למספר המנדטים, כך שבסופו של דבר, מי שדורגו במקומות ריאליים במפלגות האלה חזרו כמעט בכל כנסת, וחוץ מחילופים, איחודים ונורבגים – הפרצופים שמאכלסים את הסיעות האלה בכנסת הם פחות או יותר אותם פרצופים.

מה הסיכוי שלא נראה את אותם פרצופים גם בכנסת ה-25? זה תלוי בכל מיני גורמים: כמה פוליטיקאים יחליטו לא לרוץ בבחירות; אילו איחודים או פיצולים יהיו ברשימות, אם בכלל; והאם תהיה צניחה גדולה בקלפי לאחת מהמפלגות הגדולות, באותו אופן שפגע קשות במפלגת העבודה, כולנו, הרשימה המשותפת, והימין החדש.

עד כמה שינוי פניה של הכנסת בכלל יקדם משהו בפלונטר הפוליטי, זאת כבר שאלה חשובה אחרת. הרי אם השינוי הגדול בין הכנסת ה-20 לכנסת ה-21 היה יריית הפתיחה של הקיפאון הנוכחי – עד כמה בכלל חשוב לציבור להכניס "דם חדש" לפרלמנט?

החדשות הטובות בכל המצב הזה, שישראל לא מצליחה לצאת ממנו כבר שלוש שנים, הן שמתישהו נדע את התשובות לכל השאלות. כמו תמיד, זה רק עניין של זמן.