נאומי התקציב בשבועות האחרונים הולידו גם את ההתבטאות הזאת של ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים מיהדות התורה: "הבת שלי לא למדה על נועה קירל, אז בגלל זה לא מגיע לה תקציב? הייתי תורם לה גם קצת בגדים שיהיו לה...".

בזמן שתשומת הלב הציבורית עסקה בדבריו של גפני ביחס ללבושה של קירל, השאלה מה בתו של גפני כן למדה בבית הספר כלל לא עלתה לדיון. 

אף שהמדינה מתקצבת את "מוסדות הפטור" החרדיים - בתי הספר שבקושי מלמדים לימודי ליבה - היא אינה מפקחת על מה שכן נלמד בהם. ובמילים אחרות - הכסף הציבורי עובר, אבל ללא שום פיקוח ובקרה על חומרי הלימוד. הפיקוח אמנם לא תמיד מנטרל את הבעיות - לעתים הוא אף נותן להיסטוריה האלטרנטיבית גב כפי שנחשף בכתבה הקודמת בסדרה, שעסקה בספרי ההיסטוריה שהוציאה הישיבה החרד"לית הר ברכה באישור משרד החינוך עבור הזרם הממלכתי-דתי - אך עדיין יש איזושהי מסננת לתכנים שמגיעים לתלמידים. 

ספרי ההיסטוריה המיועדים לכיתות הגבוהות במגזר החרדי לא קיבלו כל אישור ממשרד החינוך. במשרד מודעים היטב לכך שחומרי הלימוד בהם מתעדפים את עיצוב הזהות החרדית של התלמידים על פני הדיוק ההיסטורי (בלשון המעטה), אך כלל אינם פועלים בנושא.

אגב, לא במקרה התייחס גפני לבתו ולא לבנו. נערות המגזר החרדי הן קהל היעד העיקרי של ספרי הלימוד הללו, היות שהן לומדות לבגרות, בעוד שרוב הנערים לומדים רק לימודי קודש. אז על נועה קירל הן לא לומדות, אבל הנרטיב הנלמד כן משפיע על הדרך שבה הן רואות את החברה הישראלית ואת עצמן. 

"לא תמצאי בספרי הלימוד סיפורים או אנקדוטות שעלולות לערער את הנערה החרדית", אומרת ד"ר מלי איזנברג מהמחלקה לתולדות עם ישראל באונ' בר אילן. "חינוך לביקורתיות לא קיים שם. אם כבר, לומדים על אנשים שגילו את הזהות היהודית שלהם, ודווקא בה מצאו את החוזק. לא מחפשים ערעור אלא רצף והמשכיות"

מגילת העצמאות? בלי שוויון, חופש ומקומות קדושים לכל הדתות

במסגרת הכתבה ניתח שומרים שני ספרים מרכזיים ללימוד היסטוריה בבתי הספר העל-יסודיים החרדיים. האחד הוא "פרקים בתולדות ישראל בדורות האחרונים" מאת הרב מנחם הכהן אוסטרי (חלק ב, הוצאת "אור מאיר") שנלמד בכיתות י'-י"א בבתי ספר בבני ברק, ירושלים ובית שמש. ספר בו נכתב בראשיתו, כי הוא "על פי התוכנית המעודכנת של משרד החינוך לבתי הספר העל-יסודיים החרדיים", אף שבמשרד החינוך מבהירים מפורשות כי הספר לא אושר על ידו. 

הספר השני הוא "תולדות הדורות האחרונים" (הוצאת ישורון - המרכז לספרות חרדים בישראל) מאת הרב יקותיאל פרידנר, ניצול שואה שנמלט לשוויץ ועלה ארצה בספינת מעפילים. הספר נלמד, בין השאר, בכיתות ז'-ח' בבני ברק וברמת גן.

על התנועה הציונית מחנך ספר ההיסטוריה "תולדות הדורות האחרונים", שהיא כמו "כל תנועה שלא ינקה את השראתה מתורתנו הקדושה… תוצאותיה לא היו מבורכות". מוסדות המדינה, האחראים על החינוך וקליטת העלייה הם חסרי ערכים. "משרד החינוך הודה בפה מלא, בכישלון החינוך החילוני", מכריז הספר

האירועים ההיסטוריים שמתוארים בספרים מתייחסים בעיקר למגזר החרדי, גם כשתפקידו באותו אירוע שולי יחסית. המגזר החרדי מתואר בהם כקורבן רדוף תלאות וסבל, אך גם כזה שחי את הדרך היחידה הראויה מבחינה ערכית. מגזרים אחרים זוכים להתעלמות או ליחס ביקורתי מאוד. החילונים למשל, תמיד יוצגו בצורה שלילית. בני עדות המזרח מוצגים כמי שהידרדרו לפשע בגלל החילונים, שבדרכים מניפולטיביות החזירו אותם בשאלה. ואילו הערבים לעולם יוצגו על דרך הטרור והמלחמות. 

כך למשל ההתייחסות אל מגילת העצמאות, שעומדת כיום בלב העימות הפוליטי סביב ההפיכה המשפטית. בספר "פרקים בתולדות ישראל בדורות האחרונים", הציטוט היחיד מהמגילה מתייחס ל"תוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית" להכריז "על הקמת מדינה יהודית בא"י". 

שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה בלי הבדל, דת, גזע ומין? חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות? שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות? לא רק הדיון בנושא נעדר מספרי הלימוד, שהדת היא מרכיב עיקרי בהם. אין כלל אזכור לטקסט הזה מהמגילה. מה הפלא שכאשר השמירה על ערכי מגילת העצמאות עומדים בליבה הפועם של המחאה הציבורית נגד ההפיכה, לרבים בציבור החרדי אין מושג על מה המהומה.

שומרים שאל את משרד החינוך, האם יש ספרים אחרים למגזר החרדי שכן מאושרים על ידי המשרד. "אין. המחסור בספרי לימוד מאושרים למגזר החרדי הוא בעיה ידועה. הצוות המקצועי במשרד עמל בימים אלו על פתרונות בנושא"

אף שהציבור החרדי הוא חלק אינהרנטי מהממסד הפוליטי הישראלי, גם מוסדות המדינה, למעט צה"ל, מוצגים באור בעייתי. כל תרומה של החברה החרדית בנושא מוזכרת תוך הסתייגות שמדובר בעזרה חד-פעמית, שלא יעלו חלילה לחברה הישראלית, רעיונות. כך, למשל, באחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בציבוריות הישראלית, התגייסות בני הישיבות, נכתב ב"פרקים בתולדות ישראל בדורות האחרונים", בקטע שעסק בהגנה על ירושלים במלחמת העצמאות, כי "יש לציין שהייתה זו 'הוראת שעה' בלבד של ועד הישיבות בגלל המצור הכבד על ירושלים, ובשום אופן לא מדיניות של השתתפות בני הישיבות במערכות צבאיות". 

על התנועה הציונית מחנך ספר ההיסטוריה "תולדות הדורות האחרונים", שהיא כמו "כל תנועה שלא ינקה את השראתה מתורתנו הקדושה… תוצאותיה לא היו מבורכות". מוסדות המדינה, האחראים על החינוך וקליטת העלייה הם חסרי ערכים. "משרד החינוך הודה בפה מלא, בכישלון החינוך החילוני", מכריז הספר ומוסיף, כי "שליחי הסתדרות וסוכנות ניצלו את סמכויותיהם והעבירו את העולים, ובעיקר את ילדיהם על דתם". 

ומה אומרים במשרד החינוך? "ספרי ההיסטוריה המוזכרים בכתבה לא מאושרים ללמידה", נמסר מדוברות המשרד שבו כזכור שני שרים כיום, אחד חילוני, יואב קיש מהליכוד ושני חרדי, חיים ביטון מש"ס.

שומרים שאל את משרד החינוך, האם יש ספרים אחרים למגזר החרדי שכן מאושרים על ידי המשרד. "אין. המחסור בספרי לימוד מאושרים למגזר החרדי הוא בעיה ידועה. הצוות המקצועי במשרד עמל בימים אלו על פתרונות בנושא". 

"העולם החרדי תופס את ההיסטוריה ככלי חינוכי", אומר פרופ' קימי קפלן, מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באונ' בר-אילן, שחקר את ספרי ההיסטוריה במגזר החרדי. "הם מעצבים מחדש את העבר, מוחקים ממנו את מה שאינם רוצים שיופיע בו, ועל בסיס אותו עבר מסונן, מחנכים בהווה. זה המפתח. הבנת את זה, הבנת הכול"

"הכתיבה החרדית מייצרת היסטוריה חלופית"

ד"ר צפריר גולדברג מהחוג למדעי הלמידה וההוראה באוניברסיטת חיפה, שחוקר את תחום הוראת ההיסטוריה בישראל, אינו מופתע. "מדינת ישראל לא כותבת ספרי לימוד", הוא אומר. "הוצאות הספרים הן שמחליטות אם משתלם להן לעבוד על ספר חדש, לקבל עליו את אישור המשרד, ולקוות שיעדיפו אותו על פני ספרים אחרים בשוק. במגזר החרדי והדתי צריך בנוסף לכך גם את הסכמת הרבנים ולרוב ההוצאות הפרטיות זה לא משתלם. הספרים הישנים עדיין מוכרים, ואין דרישה במגזר החרדי למהדורה מעודכנת יותר. אין להם אינטרס".

לישיבת הר ברכה שמוציאה את ספרי ההיסטוריה לחינוך הממלכתי-דתי היה אינטרס. 

"המגזר הדתי-לאומי עובד חזק במאבק על הנרטיב. כתיבת ספרי לימוד היא כיבוש של עוד מאחז במאבק בין האליטות, כמו כיבוש התקשורת ומערכת המשפט. למגזר החרדי אין את אותן שאיפות שיש לציבור הדתי-לאומי בהקשר הזה. נוח לו להישאר עם הקיים". 

העיוותים של ההיסטוריה בספרים החרדיים מאוד בוטים. אין אידיאולוגיה מתוחכמת כמו בממלכתי דתי.

"ספרי הלימוד של המגזר החרדי הם אנטי חילונים, ואנטי ערבים באופן מאוד בוטה. הציונות היא האויב הגדול, והסכסוך הישראלי-פלסטיני שמופיע באופן מתון עד שנות ה-30, הופך אחר כך למאוד לאומני. ספרי הלימוד מיושנים (פרשת לבון משנות החמישים, למשל, מוגדרת עדיין כסוד ביטחוני שלא ניתן לפרט - ח"ש), לא מחויבים לאמת היסטורית, ויש שם שפה שלא הייתה עוברת היום".

מה המטרה בספרי הלימוד האלה? "העולם החרדי תופס את ההיסטוריה ככלי חינוכי", משיב פרופ' קימי קפלן, מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן, שחקר את ספרי ההיסטוריה במגזר החרדי. "הם מעצבים מחדש את העבר, מוחקים ממנו את מה שאינם רוצים שיופיע בו, ועל בסיס אותו עבר מסונן, מחנכים בהווה. זה המפתח. הבנת את זה, הבנת הכול". 

הם בעצם משכתבים את ההיסטוריה, ומייצרים זיכרון אלטרנטיבי.

"הכתיבה החרדית מייצרת היסטוריה חלופית. על בסיס עולם הערכים שלה. הדיוק ההיסטורי משועבד לטובת האידיאולוגיה החינוכית, שקודמת לכל דבר אחר".

ואיך חשוב לחנך? 

"כך שמי שעומד בלב העשייה ההיסטורית בעולם הוא אלוהים. בני האדם הם שחקנים בתיאטרון בובות, ומי שמושך בחוטים הוא האל. יש לזה המון השלכות על לימוד העבר. השאלה למה, למשל, אינה רלוונטית. למה? כי זה מה שאלוהים רצה. זו התוכנית שלו. כל ההסברים האנושיים לא רלוונטיים". 

לפי הגישה הזו, הרקע לעליית היטלר לשלטון אינו רלוונטי.

"נכון, כי השליח לא ממש חשוב. היטלר הוא שליח של אלוהים והרקע שממנו הוא צמח, לא מעניין. לפעמים הספרים שמים על השולחן את ההיסטוריה שכנגד, אבל רק כדי 'להיכנס בה' ולהעמיד דברים על דיוקם. מבחינתם, מי שלא מכיר בכוח המטאפיזי שמניע את ההיסטוריה מציג תפיסה מוטעית, שחובה לתקן".

"יש מוסדות שלומדים יותר ויש פחות", אומרת ד"ר מלי איזנברג מאונ' בר אילן, שאינה מאמינה "שאפשר ליצור תשתית משותפת לשם בירור עיוני של העבר. החומות בין המגזרים הרבה יותר גבוהות ממה שהיו בשנות ה-50 וה-60 ואפילו נושא כמו השואה לא יכול להילמד על בסיס זיכרון משותף"

"החומות בין המגזרים הרבה יותר גבוהות ממה שהיו"

ההשגחה האלוהית מופיעה לאורך כל ההיסטוריה. כך למשל, את הברון רוטשילד "זיכתה ההשגחה העליונה בזכות להציל את מפעל ההתיישבות ולקדם אותו", לפי ספרו של מנחם הכהן אוסטרי - בעצמו חסיד גור אשר ניהל את "בית יעקב", תיכון חרדי לבנות בחיפה.

"יש מוסדות שלומדים יותר ויש פחות", אומרת ד"ר מלי איזנברג מהמחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, שכותבת בימים אלה מאמר על לימודי השואה בבתי הספר החרדים. "הרבה תלוי בתמיכה שהם מקבלים מהמדינה, ובכל מקרה הלימוד שונה מאוד מזה שבחברה הכללית". ולא, איזנברג אינה מאמינה "שאפשר ליצור תשתית משותפת לשם בירור עיוני של העבר. החומות בין המגזרים הרבה יותר גבוהות ממה שהיו בשנות ה-50 וה-60 ואפילו נושא כמו השואה לא יכול להילמד על בסיס זיכרון משותף. נקודת המוצא מאוד שונה, כך שזה נידון לכישלון". 

מה זאת אומרת נקודת מוצא שונה? אי אפשר להסכים על העובדות ההיסטוריות?

"המטרה בחינוך החרדי היא ליצור חוויה מעצבת זהות, ולא לחקור בכלים מדעיים את העבר. אם בחינוך הממלכתי לומדים למשל על דמותם של מבצעי ההשמדה, הסוגייה הזו כלל לא נלמדת בציבור החרדי. השאלה כיצד אדם נורמטיבי הפך לרוצח המונים, לא מעניינת, כי היא לא עוסקת בקורבן היהודי ובזווית היהודית של האירועים". 

וזו החוויה? קורבניות? מה הרעיון בלחנך כך? 

"הם לא רואים את זה ככה. הם רואים התמודדות הרוחנית, שבזכותה העם היהודי צלח את השואה, וזה מה שחשוב להם להעביר הלאה. המטרה היא להכשיר את התלמידים להשתמש באותם כלים באיום הבא על נצחיותו של העם היהודי". 

ומה עם כלים יותר אקטיביים מלימוד תורה, כמו למשל המרד בגטאות?

"כשהחינוך הממלכתי עסק השנה בציון 80 שנה למרד גטו ורשה, בחינוך החרדי עסקו ב-80 שנה לחורבן ורשה. הוציאו עלון שחולק בין בתי הכנסת, שהיה בו אולי משפט אחד על המרד. מצד שני, זו חוברת מדהימה בעוצמות שלה, תראי שם את כל סוגי ההתמודדות הרוחנית". 

התמודדות רוחנית שמתייחסת גם לשבר האמוני הגדול - השאלה איפה היה אלוהים בשואה?

"לא תמצאי בספרי הלימוד סיפורים או אנקדוטות שעלולות לערער את הנערה החרדית. חינוך לביקורתיות לא קיים שם. אם כבר, לומדים על אנשים שגילו את הזהות היהודית שלהם, ודווקא בה מצאו את החוזק. לא מחפשים ערעור אלא רצף והמשכיות. אם כי, כיום כבר מחלחלת ההבנה שהסתרת השבר האמוני היא בעייתית. אני שומעת בכנסים אמירות שהיה עדיף ללמד שהתוכנית האלוהית היא תוכנית מורכבת ויכולות להיות בה גם 'נפילות' מהסוג הזה". 

מלחמת העצמאות, המכונה בספר מלחמת תש"ח, מתוארת בספר כ"בלימת האויב" באמצעות "גילויים שאינם ניתנים להסבר בדרך הטבע". למשל, "חמישה טנקים של האויב, שנפגעו באורח פלא בזה אחר זה". על בחירת מדינות ערב לפתוח במלחמה דווקא ביום כיפור נכתב, כי "ריכוז העם בבתי הכנסת והכבישים השקטים איפשרו גיוס מהיר של כוחות הביטחון"

למה פרצה האינתיפאדה השנייה? בגלל נישואים אזרחיים

בעוד שאיפה היה אלוהים היה בשואה, היא שאלה שלא שואלים - בקשר הסיבתי בין אלוהים לגלגלי ההיסטוריה דווקא נעשה שימוש נרחב, כאשר הוא משרת את האג'נדה. כך למשל, הוא קושר בין מה שמכונה "התגרויות" ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בציבור הדתי, לבין פריצת האינתיפאדה השנייה. לא היה זה כישלון ועידת קמפ דיוויד או עלייתו של אריאל שרון להר הבית, שהביאו לפריצת האינתיפאדה, אלא "המהפכה האזרחית" שברק ניסה לקדם, שכללה נישואים אזרחיים ומחיקת סעיף הלאום מתעודת הזהות. 

והנה מה שכתב על זה פרידנר בספר הלימוד "תולדות הדורות האחרונים": "כך רצה (ברק) להביא לשוויון מוחלט בין כל תושבי המדינה, שתהיה מעתה לא 'מדינה יהודית' אלא מדינת כל אזרחיה. ערבים, דרוזים, נוצרים, רוסים, תאילנדים ולהבדיל גם של יהודים. העונש לא איחר לבוא: "נפלה עליו מהפכת הערבים של א"י נגד השלטון היהודי, שאיימה להגיע לממדים של מלחמה כללית. היה זה גילוי של 'מידה כנגד מידה', בהשגחתו הפרטית של הקב"ה על עמו. בבחירות שנערכו בעקבות הכישלון במשא ומתן עם הערבים נחל ברק מפלה גדולה. השבת תבעה את עלבונה".

החילונים, כאמור, נתפסים כאויב. באותו הספר נכתב, כי "ב-1962 נוסד ארגון של שונאי ישראל בשם 'הליגה למלחמה נגד כפייה דתית'. ארגון זה עודד בכל הזדמנות את ההסתה נגד הציבור הדתי ונגד כל הקדוש לעם ישראל". על פרשת יוסל'ה שומכר שהסעירה אז את המדינה - הילד שנחטף על-ידי סבו, מחשש שיגודל כחילוני על-ידי הוריו - נכתב באותו הספר, כי "החילונים נאחזו בפרשה משפחתית זו כדי לנגח את הציבור החרדי, וניסו בשופרות התעמולה שלהם להעמיד את החרדים ככנופייה של חוטפי ילדים".

דגש עיקרי בחומרי הלימוד החרדיים ניתן ל"ריקנותו של החינוך החילוני", שגרמה לשיטתם, לקיבוצים "להרהר אם לא הרחיקו לכת בהתנכרותם לערכי האומה, ולפנות למשרד הדתות בבקשה לשלוח להם חזן וצרכי דת לימים הנוראים. גם בחוגים האקדמאים ניכר היטב כישלונו של החינוך החילוני, ורבים שלא הצליחו להגיע לרמה כלכלית של 'חברת שפע' ירדו לחו"ל". 

לחינוך החילוני מיוחס כאמור "הפשע של העברת עולים חדשים על דתם". כך כותב פרידנר בספרו לתלמידי כיתות ז'-ח': "העולים היו נתונים להשפעתם הכמעט בלעדית של נציגי הציבור החילוני, שניסו לשכנע אותם לעזוב את דרך האבות ולהתחיל בדרך החיים הקלוקלת של התרבות האירופאית המודרנית. הם גזזו את פאותיהם של ילדי תימן בטענה שיש בהן כינים, מנעו מההורים סידור בעבודה, כאשר סירבו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר חילוניים, וקיפחו אותם בכל שאר הצרכים כמו אוכל, דיור ותנאים סניטריים. המדריכים החילוניים הרחיקו בכוח את נציגי היהדות החרדית. 

"במרכז כל ישוב של עולים הקימו בניין חדש ויפה לפעולות תרבות חילוניות, ואת בתי הכנסת הקימו בצריפים עלובים שבקצה המחנה, כדי שבהם ישבו רק הזקנים והחולים. התוצאות: הדור הצעיר קלט מהר מאוד את כל התועבות של התרבות המודרנית. רבים הדרדרו במורד של שחיתות ופשע". 

מלחמת ששת הימים? "מלחמה רצופה נסים ונפלאות" 

הקשר בין חילוניות, מזרחיות ופשיעה מתקיים גם ב"פרקים בתולדות ישראל בדורות האחרונים", שנלמד בכיתות י'-י"א. "המפלגות החילוניות", נכתב בו, "הקימו במחנות העולים מועדוני נוער, שהפיצו תרבות קלוקלת של פריצות ופריקת עול… התוצאות השליליות לא איחרו לבוא, רבים מבני הנוער פרקו מעל עצמם כל רסן מוסרי והדרדרו לפשע". 

ואם צריך חיבור בוטה וגזעני יותר בין עדות המזרח לבין עילגות ונחשלות, הנה שוב פרידנר: "קשה יותר הייתה קליטתם של העולים מארצות האסלאם. הם למדו באיטיות את שפת הארץ, והסתגלו באיטיות לאורח החיים של תושביה. ילדיהם פיגרו באופן מתמיד בלימודים בבית הספר. ילדים רבים עזבו את בית הספר לפני הזמן כדי לעזור להוריהם בפרנסת בני הבית. הם עסקו בעבודות פשוטות, וגם אחרי שבגרו המשיכו להתפרנס מעבודות אלו בתור פועלים שחורים. 

"קשיי הפרנסה עוררו בלבם רגשי התמרמרות, ומשום כך לא יכלו להתפנות לחינוך הילדים. נוצרה אפוא סכנה שמצב זה יונצח, והם, בניהם ובני בניהם, יישארו תמיד שכבה נחשלת בעם, שכבה שיתחילו לקרוא לה 'ישראל השנייה'". 

מה לגבי צה"ל? ובכן, הניצחונות במלחמות ישראל הן בבחינת נס גלוי בספרי הלימוד החרדים, כאשר לעתים נדמה שאין טעם בכלל בצבא. "מלחמת ששת הימים היא מלחמה רצופה נסים ונפלאות, שבה הוכח לעולם כולו כי לה' התשועה", נכתב ב"פרקים בתולדות ישראל בדורות האחרונים". "תוצאות המלחמה הביאו להתעוררות רוחנית עצומה בכל שדרות הציבור היהודי בארץ ובתפוצות. חיילים שחזרו מהחזית, וראו במו עיניהם ניסים גלויים, החליטו לשנות את כל אורח חייהם ולחזור בתשובה. גם אלה שלא היה להם אומץ לשנות את אורח חייהם, גילו פתאום את הנקודה היהודית החבויה בליבותיהם, כאשר התקרבו לראשונה לכותל המערבי".

מלחמת העצמאות, המכונה בספר מלחמת תש"ח, מתוארת בספר כ"בלימת האויב" באמצעות "גילויים שאינם ניתנים להסבר בדרך הטבע". למשל, "חמישה טנקים של האויב, שנפגעו באורח פלא בזה אחר זה". 

על בחירת מדינות ערב לפתוח במלחמה דווקא ביום כיפור נכתב ב"תולדות הדורות האחרונים", כי הערבים הניחו ש"ביום זה תהיה ההיערכות בלתי יעילה. אלא שבעניין זה טעו אויבי ישראל. זכות תפילותיהם של עם ישראל קדושים ביום הקדוש פעלה למען הצלת העם והארץ. ריכוז העם בבתי הכנסת והכבישים השקטים איפשרו גיוס מהיר של כוחות הביטחון". 

את היחס העוין לתקשורת אפשר ללמוד מהדרך שבה תוארה פרשת קו 300. "רצו לתבוע את ראשי שירות הביטחון, כי 'העזו' לפגוע במחבלים ללא משפט רשמי", קבל פרידנר בספרו. "המדינה שילמה מחיר כבד בשביל הזכות המפוקפקת של העיתונות לפרסם כל דבר המשרת את האינטרסים של העיתונאים". 

למה החזאים טועים? "רק הקדוש ברוך הוא קובע את מזג האוויר"

כאשר יורדים קצת בשכבות הגיל, אל הנלמד בחומרי הלימוד בבתי הספר היסודיים, מוצאים כי אלוהים לא מניע רק את משק כנפי ההיסטוריה, אלא גם את מזג האוויר. כיתות ד'-ה' בחינוך החרדי, למשל, הלומדות לפי הספר "ארץ ויושביה" (הוצאת סנה) מתחנכות כי "רק הקדוש ברוך הוא קובע את מזג האוויר… לכן פעמים רבות טועים החזאים.. "אם נשמור את חוקי ה', אזי נזכה לגשמי ברכה בעתם ובזמנם. אך אם, חלילה, נתרשל בקיום תורת האל, יעצור בורא עולם את השמיים". 

בספר גם מקום נרחב לתוכן שיווקי. הוא מהלל למשל, את חברת התרופות טבע, מתאר את "המעלות הרבות הנזקפות לכביש 6", ומפרגן לחברות האוטובוסים אגד ודן. 

מקום נרחב מייחד "ארץ ויושביה" ליתרונות בתי החולים החרדיים. "בבתי חולים רגילים עומדים בפני היהודי שומר המצוות מכשולים רוחניים שמסבים לו כאב נפשי לא מבוטל... האם לחתום על מסמך בשבת או לבצע טיפול שההלכה אוסרת. רעב מציק לו, אבל המזון אינו כשר", מתארים המחברים העלומים את ההתלבטות. "לניאדו מתנהל בדיוק על-פי ההלכה. מקפידים בו על קוצו של יוד, ובד בבד ניתנים בו כל שירותי הרפואה המתקדמים בעולם". 

על זכות השביתה לא שמעו שם. "לניאדו", נכתב, "לעולם אינו שובת כי הרבי מצאנז אמר: "מלאכת הרפואה מלאכת קודש היא, ולכן לא יעלה על הדעת שהצוות הרפואי ישבות אי פעם" חולים חרדים נשבים בקסמי האווירה החרדית ומתקרבים לאור התורה". 

על בתי החולים זיו ושערי צדק נכתב שהוקמו "כמענה לבתי חולים מיסיונרים", שפעלו בראשית ימי היישוב. "המיסיונרים לא בחלו באף שיטה, והציעו שירותי רפואה מתקדמים ללא תשלום. יהודים שהגיעו בתום לב להירפא, נרפאו בגופם, אך נשמתם הורעלה מהסתותיהם ומהטפותיהם". (משרד החינוך מסר כי הספר אינו מאושר על ידו).

ואם כל זה לא מספיק, הספר "דרך ארץ" של ג. שד"ר המיועד לכיתות ב', ואשר דווקא כן מאושר על ידי משרד החינוך, באמצעות המזכירות הפדגוגית של החינוך העצמאי, מציג סדרת תמונות תחת הכותרת, "מרגישים שגרים כאן יהודים", ומבקש להתאים בינן לבין רשימת המצוות הרלוונטיות. 

נניח, לרגע, לתוכן השיווקי של מאפיית ברמן וכשרות בד"ץ. ונניח לשאלה האם מי שלא שומר על גבול העירוב אינו יהודי. באחת התמונות מופיע רחוב המחולק לשניים באמצעות מחיצה, צדו האחד מיועד לגברים והאחר לנשים. מדוע משרד החינוך נותן יד לחלוקת המרחב הציבורי, שעומדת בניגוד לחוק לאיסור הפליה במקומות ציבוריים? 

משרד החינוך בתגובה: "הטענות יבדקו, וככל שיראה לנכון יבוצעו תיקונים לקראת הדפסת המהדורה הבאה".

מהוצאת סנה נמסר: "אצלנו לא מתראיינים".

מהוצאת אור מאיר לא השיבו לפנייה אליהם במייל, עד מועד פרסום הכתבה.

את תגובת הוצאת ישורון לא ניתן היה להשיג.

שומרים יביא את תגובות ההוצאות ככל שיתקבלו.