היישוב הקהילתי בעל השם האקזוטי גבעות בר, דרומית לרהט, הוקם בשנת 2004 בסגנון "חומה ומגדל", או אם להשתמש בדוגמה מעודכנת יותר, בסגנון המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. מחשש להתנגדות של אנשי השבט הבדואי אל-עוקבי, שלהם הובטח כמה שנים קודם לכן שעל הגבעות יוקם עבורם יישוב, עשרת הקרוואנים הראשונים הונחו במקום באישון לילה. כיום, קרוב לעשרים שנה אחרי, מתגוררות שם כ-200 משפחות ובהן כ-1,200 בני אדם, שנענו לסלוגן המפתה "גבעות בר - מקום להגשים חלום".

עזיז אל-טורי, תושב הפזורה הבדואית המתגורר באזור הכפר הלא מוכר אל עראקיב, רואה מדי יום את שכניו בגבעות בר ולא מרשה לעצמו אפילו לחלום על חיים ביניהם. ביתו הקודם, שהיה מרוחק 700 מטר מבתי היישוב היהודי, נהרס ב-2010. אל-טורי מבהיר שמעולם לא חשב על האופציה של קניית מגרש בגבעות בר. "לקנות בגבעות בר? בשביל זה צריך לעבור ועדות קבלה וכל מיני דברים כאלו", הוא אומר ומתייחס אל סיכויו הקלושים כבדואי, לקבל את אישורה של הוועדה. 

מי שדווקא כן ניסו להתקבל לישוב הם בני הזוג ציפורה ויואב מהרבני מבאר שבע. לפני כעשור הם עלו בהגרלה כמי שיכולים לרכוש מגרש לבנייה עצמית במחיר מוזל, אלא שוועדת הקבלה סירבה לקבלם, בין השאר בהסתמך על ציוני מבחנים של מכון מיון. בצר להם, ערערו תחילה בוועדה פנימית ברשות מקרקעי ישראל (ועדת השגות) ולאחר מכן בשתי עתירות מנהליות שונות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הפסיקה האחרונה התקבלה באוגוסט 2015 ובה נקבע שעל בני הזוג לחזור לדיון נוסף בוועדת הקבלה, שבה יהיו חברים שונים שיקבלו חוות דעת ממכון מיון אחר.

לדברי ציפורה מהרבני, אחרי כל הקשיים שהוצבו בפניהם, הם החליטו לוותר על החיים בישוב ולהמשיך להתגורר בבאר שבע. מהרבני מספרת שבין הנימוקים לדחייה היה הגיל שלהם בזמנו - 58. "התחילו להגיד לנו 'יש פה חבר'ה צעירים, מה תעשו עם צעירים אחרים? עם מי תדברו, עם מי תלכו?', כל מיני דברים ממש לא עניינים. התקבלו אנשים בגילנו, הייתה שם קבוצה גדולה של עובדים במפעל ברום ברמת חובב שקנו ומכרו. אנחנו לא התכוונו למכור, אלא לנסות להשתקע שם. 

"בוועדת הקבלה אמרו לי שאני דעתנית. אז מה, אני צריכה להיות סמרטוט? הוציאו לנו את הרוח מהמפרשים, באמת התישו. ההרגשה הייתה שהאנשים שם מתייחסים לקרקע כאילו זה שלהם פרטי ולא של המדינה". 

החוויה של בני הזוג מהרבני עשויה להיות בשנים הקרובות להיות נחלתם של אנשים רבים יותר. כפי שפרסמנו בחלק הראשון של הסדרה בשומרים ובמוסף השבועי של TheMarker, תחת הכותרת "מה קורה כשמפעל ההתנחלויות פוגש את ועדות הקבלה", אחד הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים של הציונות הדתית ושל עוצמה יהודית, עם הליכוד היא דרישה שאותה קידמו במרץ מאז כינון הממשלה, שרת ההתיישבות אורית סטרוק וח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט: הרחבת מספר היישובים שבהם פועלות ועדות קבלה.

עד כה החוק אפשר רק ליישובים שבהם עד 400 בתי אב בנגב ובגליל להפעיל ועדות קבלה לסינון התושבים שיורשו להצטרף אליהם, כאשר ביהודה ושומרון חל חוק צבאי זהה החל מ-2019. כעת, מחוקקת הכנסת תיקון לחוק שיאפשר גם לישובים של עד 1,000 משפחות להפעיל ועדות קבלה, כשההתנחלויות יוכנסו רשמית תחת החוק הישראלי.

סעיף נוסף בהסכמים הקואליציוניים הוא קידום הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. כאשר מביאים אותו בחשבון יחד עם התיקון החדש לחוק ועדות הקבלה, התוצאה היא שכל אותם ישובים יוגדרו הלכה למעשה כיישובים ליהודים בלבד - וזאת על אף שבחלק מהאזורים מתגוררים בדואים שנים ארוכות. יצוין שמבחינת המדינה הבדואים מתגוררים באופן לא חוקי בישובים רבים בפזורה: בשנות ה-50 העבירה המדינה את האוכלוסייה הבדואית ממערב למזרח הנגב, ומאז נמשכת המחלוקת בין הבדואים למדינה בשאלת הבעלות על הקרקע, כאשר הבדואים מפסידים בתביעות הבעלות בבתי המשפט. 

ציפורה מהרבני, שנדחתה על ידי היישוב גבעות בר: "התחילו להגיד לנו 'יש פה חבר'ה צעירים, מה תעשו עם צעירים אחרים? עם מי תדברו, עם מי תלכו?', כל מיני דברים ממש לא עניינים. בוועדת הקבלה אמרו לי שאני דעתנית. אז מה, אני צריכה להיות סמרטוט? הוציאו לנו את הרוח מהמפרשים"

הברית השקטה בין הימין לשמאל

במקור, חוק ועדות הקבלה בא להסדיר פרקטיקה מפלה שהחלה בסוף שנות ה-70, עם הקמת המצפים בגליל. פרקטיקה זו אותגרה בשנת 1995 על-ידי בני זוג עאדל ואימאן קעדאן, שביקשו לרכוש מגרש לבנייה ביישוב קציר ונדחו בשל היותם ערבים. הם עתרו לבג"ץ, באמצעות האגודה לזכויות האזרח וכעבור כמה שנים, בפסיקה תקדימית, קבעו השופטים שמדינה דמוקרטית לא יכולה לנקוט בפרקטיקה של אפליית אזרחים בקבלה ליישובים קהילתיים, גם אם בפועל מי שביצעה את תהליך הסינון הייתה הסוכנות היהודית. בעקבות כך, רשות מקרקעי ישראל, האמונה על ניהול קרקעות המדינה, קבעה נהלים לגבי האופן שבו יפעלו ועדות קבלה. אולם במהלך השנים עלו לא מעט תלונות של תושבים שנדחו ללא סיבה נראית לעין.

בהקשר זה דובר לא רק על אפליית ערבים, אלא גם על אפליית מזרחים, אימהות חד-הוריות, זוגות חד-מיניים, או חילונים וגברים גרושים אם מדובר בהתנחלויות, כפי שעלה מהתחקיר הראשון בסדרה. 

בעקבות כמה עתירות נוספות לבג"ץ במקרים ספציפיים שבהם אנשים נדחו על ידי ועדות קבלה, חוקק בשנת 2011 חוק ועדת קבלה. החוק קובע שאסור להפלות על בסיס לאום, דת, גזע או מין, והוועדות יפעלו בנגב ובגליל בלבד, ביישובים שבהם עד 400 משפחות. ואולם, החוק קבע שאפשר לסנן מועמדים ליישוב לפי סעיף של "התאמה למרקם החברתי" של היישוב, דבר שבפועל מנע מערבים לגור ביישוב קהילתי יהודי. 

עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, בטענה, בין היתר, שהחוק סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נדחתה ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה שופטים. מאז שנדחתה העתירה ועדות הקבלה המשיכו לפעול, ללא תשומת לב ציבורית רבה. המועצות האזוריות הן שמפעילות אותן, אחרי תהליך של 'ועדת היכרות' או 'ועדת קליטה' של היישובים עצמם, ומותר לערער על ההחלטות שלהן לוועדות ההשגות, החלטה שגם נתונה לביקורת שיפוטית.

תומכי החוק הצביעו על כך שהוא מחזק את הנגב והגליל משום שהוא עוזר לייצר לכידות חברתית ביישובים בפריפריה וגם לשמור על רמת מחירים סבירה, משום שהיא דואגת שרוכשי המגרשים יגורו במקום ולא יספסרו בקרקעות. מנגד, מבקרי החוק, מצביעים על כך שהמיעוט בהחלטת דחייה של ועדות הקבלה, נובע מכך שאנשים חוששים מראש להתמודד במקום שבו אולי לא יתקבלו. "כבר בעתירה המקורית אמרנו – המספר 400 לא מוצדק", אומר עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח, "אין סולידריות מיוחדת ביישוב כזה. גם הבאנו תצהירים של אנשים שלא מכירים את השכנים שלהם שגרים במקומות כאלו. כתבנו בעתירה שהמספר הזה יכול לגדול ברגע שהיישובים יגיעו ל-400, ואז ישנו את החוק, בדיוק מה שקורה עכשיו".

דווקא ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד החלה בצעדים לשינוי הסטטוס קוו שנוצר. שרת הפנים לשעבר איילת שקד ביקשה להגדיל את ועדות הקבלה ל-600 בתי-אב וזכתה לרוח גבית מפלגות המרכז-שמאל - יש עתיד, כחול-לבן, מפלגת העבודה ומרצ שלהן בסיס תמיכה במרחב הכפרי. עם זאת, בעבודה ובמרצ שררה מבוכה. מרצ אמנם הודיעה במהלך הקדנציה שתתנגד, וגם בעבודה היו חברי כנסת שלא אהבו את המהלך, אך מנגד המהלך זכה לתמיכה של הח"כ דאז יאיר גולן, בנימוק שיש לדאוג לבסיס התמיכה פוליטי וגם ח"כ רם שפע מהעבודה, מקיבוץ גבעת-חיים איחוד, תמך והצביע בעד התיקון בדיון בוועדת הכלכלה. 

יו"ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון, הכתה על חטא לאחר הבחירות, שבהן המפלגה לא עברה את אחוז החסימה, על עמדה לא מספיק נחרצת של המפלגה בנושא. בראיון למוסף הארץ אמרה, בין השאר: "בואו נקרא לילד בשמו. בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות קבלה הוא חוק גזעני. רבים מהם כבר שותפים לעמדה הזאת. אנחנו רוצים לבנות שמאל חדש שיכלול שותפים שונים מהפסיפס של החברה הישראלית? אי אפשר להתעלם מהדברים האלה". 

בכנסת הקודמת השרה שקד ניסתה לחדש את יזמת הקמת היישובים בנגב והניפה אותה כדגל פוליטי אישי שלה. כעת נראה שבן-גביר וסמורטיץ' מבקשים לאמץ אותו. תחילה, בעיר החרדית כסיף, הסמוכה לערד: בהסכמים הקואליציוניים נכתב ש-2,000 יחידות הדיור הראשונות יהיו מיועדות רק לאוכלוסייה יהודית

בן-גביר וסמוטריץ' בעקבות איילת שקד

תחת פרק בשם "פיתוח הפריפריה", נכלל בהסכם הקואליציוני עם הציונות הדתית, לצד הרחבת ועדות הקבלה, גם סעיף הנוגע לקידום הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. הרציונל, שלא היה מוסתר, הוא לשמור על הפרדה בין האוכלוסייה הבדואית ליהודית בנגב. זאת, בזמן שהבעיה של הכפרים הלא מוכרים, שנמשכת מאז שנות ה-50 לא נפתרת ולמרות ביקורת רבת השנים של אנשי מקצוע - ובהם אנשי עמותת המתכננים במקום - על כך שהקמת יישובים חדשים פוגעת בשטחים הפתוחים ומזיקה גם לערים הקיימות: באר שבע ועיירות הפיתוח בנגב, הסובלות מנטישת אוכלוסייה חזקה. 

המדיניות החדשה באה על רקע הסנטימנט הציבורי בנגב שעליו רכב לפני הבחירות האחרונות איתמר בן-גביר, עד לתפקיד השר לביטחון לאומי. אירועים כמו זריקת אבנים בכבישים, נסיעה פרועה, בנייה לא חוקית בכפרים הלא מוכרים ותחושה כללית של חוסר ביטחון אישי, הוזכרו לא פעם בתקשורת. מבחינת יהודים רבים, הבדואים, הם האחראים למצב הזה ובדיונים במוסדות התכנון מדברים על שיקולים של איזון דמוגרפי והכנסת אוכלוסייה יהודית חזקה לנגב. 

צפו בתקציר תחקיר שפרסם שומרים על ההפקרות בדרום

ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב, למשל, נשמע בדיונים שונים מדבר על הקמת מסדרונות התיישבותיים. "בנגב, חיזוק ההתיישבות היהודית כרוך בד ובד עם הסדרת ההתיישבות הבדואית", מסביר דורון. "זה לא בא אחד על חשבון השני אלא בדיוק להפך. אחד זה מנוף של השני. ב'שומר חומות', לצערי הוכח, שחיים ביישובים עירונים של יהודים וערבים ביחד, זה דבר שלא כל כך עובד. הרחבת הכלי של ועדות הקבלה למרות כל הדמוניזציה שעושים לו, הוא דבר נכון. צריך להשתמש בו בצורה הנכונה".

הקמת היישובים היא לא יוזמה חדשה. ב-2011 התקבלה החלטת ממשלה להקים עשרה יישובים חדשים בנגב. בכנסת הקודמת איילת שקד, אז שרת הפנים, ניסתה לחדש את היוזמה והניפה אותה כדגל פוליטי אישי שלה. כעת נראה שבן-גביר וסמורטיץ' מבקשים לאמץ אותו. תחילה, בעיר החרדית כסיף, הסמוכה לערד: בהסכמים הקואליציוניים נכתב ש-2,000 יחידות הדיור הראשונות יהיו מיועדות רק לאוכלוסייה יהודית. זאת, בהסתמך על חוק הלאום שנחקק ב-2017 וקובע שיש לתת עדיפות להתיישבות יהודית ועל התיקון לחוק האפליה.

לעניין זה מתייחס פרופ' אדם שנער, משפטן מהמרכז הבינתחומי, אשר סבור שלממשלת נתניהו אין באמת צורך בהגדרות כאלו, משום שכבר הוכר בפסיקה שמותר להקים יישובים נפרדים לאוכלוסיות חרדיות והבדואיות. "בלי קשר לחוק הלאום הם יכולים לבנות עיר חרדית", הוא אומר לשומרים, "למה הם טורחים להזכיר את זה? כי זה מתאים לאג'נדה. צריך לקרוא את זה לאור תוכניות עתידיות. בהתחלה מדברים על עיר חרדית, משם יעברו ליישובים קהילתיים, ירחיבו את חוק ועדות הקבלה למרכז הארץ, זה הכיוון. חוק ועדות הקבלה המקורי ביקש לשמור על צביון יישוב קהילתי. קשה לומר שיש צביון מיוחד ליישוב עם 3,000-4,000 איש. הכוונה כמובן להפלות ערבים".

ד"ר אדם שנער: "בהתחלה מדברים על עיר חרדית, משם יעברו ליישובים קהילתיים, ירחיבו את חוק ועדות הקבלה למרכז הארץ. החוק המקורי ביקש לשמור על צביון יישוב קהילתי. קשה לומר שיש צביון מיוחד ליישוב עם 3,000-4,000 איש. הכוונה כמובן להפלות ערבים"

הקשר אל ניסיון ההפיכה המשפטית ואל בג"ץ מנוטרל

עוד לפני המהלך הנוכחי אפשר היה להבחין בכרסום בעמדת המדינה, כלומר רשות מקרקעי ישראל, בכל הנוגע לאופן יישום החוק, למשל בנוגע ליישוב כרמית. באופן רשמי מדובר בשכונה של הפרבר מיתר, מזרחית לבאר שבע, אך מספר קילומטרים מפרידים בין כרמית ליישוב האם. מי שסייעה באכלוס הראשוני של כרמית הייתה תנועת אור, שפועלת להתיישבות בנגב ובגליל. בתחילת העשור הקודם, מי שביקש לגור בכרמית ולהירשם להגרלה עבור הקצאת המגרשים, היה צריך להתקבל כמועמד לאגודה השיתופית כרמית שאותה ארגנה תנועת אור. אחד התנאים לקבלה היה להיות "יהודי, אזרח ישראלי או תושב קבע בישראל השומר על ערכי היהדות".

האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ בטענה שמהלך זה סותר את חוק ועדת קבלה. העתירה נמחקה לאחר שהמדינה קיבלה את רוב הטענות. בעתירה, האגודה טענה כי כרמית מיועדת מראש להיות יישוב גדול, של 2,500 משפחות, ולא יישוב קהילתי של עד 400 משפחות. בחוק ועדות הקבלה כתוב במפורש, שהוא נועד ליישובים של עד 400 משפחות, וכאלו שמספר התושבים בהם הוגבל בתוכנית מתאר. 

בהסתמך על כך שלא צוין במפורש גובה ההגבלה טענה המדינה בעניין כרמית, בפלפול משפטי, שהחוק צפה מצב שיישוב ייבנה בתחילה ל-400 משפחות ולאחר מכן יורחב ולכן ועדת הקבלה בכרמית הייתה מותרת. מבירור שערך שומרים עם רשות מקרקעי ישראל עולה שזו עמדת המדינה גם כיום. כל זה עומד לכאורה בסתירה לתשובת המדינה לעתירה של האגודה לזכויות האזרח ותנועת עדאלה (הפועלת למען זכויות ערביי ישראל) נגד חוק ועדות הקבלה עצמו שלוש שנים בלבד לפני פרשת כרמית. 

בתשובתה הקדישה המדינה פרק שלם לסוגיית היישובים הקטנים, כהצדקה לוועדות קבלה. בין היתר נכתב כי "יישובים קהילתיים קטנים מבוססים על הרעיון של קהילה קטנה, הנסמכת על שיתוף פעולה והתנדבות בין המתיישבים". נימוק אחר של המדינה לדחייה של חוק וועדת הקבלה היה כי מדובר בעתירה כללית ולא כזו המייצגת עותר קונקרטי. לאחר הפעלת החוק, טענה המדינה, בית המשפט העליון יוכל לפרש את החוק ולהכריע בדבר החוקתיות שלו, כלומר האם הוא סותר את חוק כבוד האדם וחירותו.

כעת, נראה שכל הדרכים מצטלבות – ההפיכה המשפטית עלולה - אם תמומש כמובן - לנטרל את בג"ץ בסוגיות מסוימות בזמן שבפרשת כרמית לא היה פסק דין, ולכן לא נקבעה הלכה משפטית בשאלה האם מותר או אסור להפעיל ועדות קבלה בתחילת דרכו של יישוב שבהמשך צפוי לגדול באופן משמעותי. שאלה זו היא שמחברת בין שני הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים – הרחבת חוק ועדות הקבלה והקמת הישובים החדשים. 

חלק מיישובים אלו הם יישובים שעתידים להיות גדולים. למשל, היישוב תילה, צפונית ללהבים, אמור לכלול 15 אלף יחידות דיור. ביישוב ניצנה בפתחת ניצנה אמורות להיבנות 2,000 יחידות דיור. בנוסף, חמישה יישובים חדשים צפויים לקום לאורך כביש 25 (דימונה-באר שבע), ובהם יותר מעשרת אלפים יחידות דיור. 

גם אם רק חלק מהיישובים האלה יקומו, הרי שאם חוק ועדות הקבלה יורחב, אלף המשפחות הראשונות יהיו יהודיות בלבד.

ראש המועצה האזורית רמת נגב, ערן דורון: "ב'שומר חומות', לצערי הוכח, שחיים ביישובים עירונים של יהודים וערבים ביחד, זה דבר שלא כל כך עובד. למרות כל הדמוניזציה שעושים לו, הרחבת הכלי של ועדות הקבלה הוא דבר נכון. צריך להשתמש בו בצורה הנכונה"

ביישובי היוקרה של הדרום לא רוצים בדואים

עוד לא ברור האם כל היישובים שעליהם מדובר אכן יקומו, אבל גם אם יקומו, הרי שהם לא יהיו חפים מבעיות. הנה כך, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז דרום, דנה ב-19 ביוני בעבודת מטה של החטיבה להתיישבות ומשרד הבינוי והשיכון שגובשה במאי האחרון בנוגע להקמת יישובים חדשים באזור כביש 25. הוועדה קבעה שעוד לא ניתן לאשר את התוכנית משום שלא נעשה ניתוח על השפעת הקמת היישובים החדשים על אלו הוותיקים יותר באזור. החטיבה להתיישבות, יש להזכיר, פועלת תחת ההסתדרות הציונית העולמית ומהווה הזרוע המבצעת של הממשלה בכל הנוגע להקמת התנחלויות ומאחזים ועוסקת גם בהקמת יישובים יהודים חדשים בנגב ובגליל. 

אזור החיפוש ליישובים החדשים השתרע על 175 אלף דונם, שבו מתגוררים 80 אלף בדואים בפזורה. כמו-כן, על-אף שהחלטת הממשלה דיברה על חמישה יישובים, בחטיבה להתיישבות החליטו להמליץ על שבעה מקומות שבהם ניתן להקים יישובים. המטרה, כך נכתב במסמך: הקמת ישובים חדשים בשל הצורך בחיזוק ההתיישבות יהודית בין באר-שבע לדימונה. 

במסמך גם מובאת הגדרה חדשה של 'רב-קהילתי', מונח שלא מוכר במוסדות התכנון. לפי ההצעה, ביישוב כזה ייבנו 1,200 יחידות דיור, כאשר שלושה מתוך שבעת היישובים החדשים יהיו כאלו. ומה זה בדיוק יישוב רב-קהילתי? לפי עבודת המטה, מדובר ב"ישוב כפרי קהילתי המאגד בישוב אחד מספר קהילות מגובשות". מה ההבדל בין הגדרה כזו לכל שכונה אחרת בישראל? לא ברור, אבל מה שכן בולט הוא הקרבה בין המספר 1,200, גודל היישוב, ל-1,000 בתי-אב בחוק ועדות הקבלה החדש.

ואחרי כל זה יש לומר שהמאמצים להקים יישובים גדולים יחסית רק ליהודים, נוחל כישלון. שליש מתושביה של נוף הגליל (שמה המעודכן של נצרת עילית), אולי הסמל הכי מובהק לייהוד הגליל, הם ערבים - וגם בכרמל יש נוכחות ערבית גדולה. בערד מתגוררים מאות בדואים ובבאר שבע מגיע מספרם לאלפים. נושא אליו מודעים היטב גם בממשלה. כך למשל, שר המשפטים יריב לוין, שעוסק כמעט אך ורק בהפיכה המשפטית, אמר בישיבת הממשלה במאי האחרון, בנוגע לכך לרכישת דירות על-ידי ערבים: "רבים קונים דירות ביישובים יהודיים בגליל וזה גורם לעזיבה של יהודים את הערים הללו, כי הם לא מוכנים לגור עם ערבים. צריך לדאוג לכך שבבית המשפט העליון יהיו שופטים שיבינו את זה". 

"רוב האנשים שהגיעו לכרמית לא הגיעו כדי לייהד את הנגב", אומרת נגב-רון. "אנשים רוצים לשפר את איכות החיים שלהם. לפני עשר שנים, היה יותר זול לקנות קרקע בכרמית מאשר לקנות את הדירה מקבלן בבאר שבע"

מה שקרה בכרמית בעקבות הבג"ץ הוא הדוגמה האקטואלית ביותר. במכרז מ-2017 לשיווק 46 מגרשים לבנייה עצמית, זכו תשעה בדואים. במכרז גדול יותר, שתוצאותיו פורסמו לפני כשנה, התברר שמתוך 297 מגרשים – ב-73 זכו אזרחים בדואים. אצל חלק מתושבי היישוב ובקבוצות הווטסאפ המקומיות הדבר עורר לא מעט התמרמרות. 

ראש מועצת מיתר, שמעון מאזוז, מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו: מצד אחד, אולי כדי להרגיע תושבים מודאגים, הוא מעריך שרוב הרוכשים הבדואים שרכשו עשו זאת לצורכי השקעה. מצד שני, הוא טוען שגם רכישה לצורך השקעה והשכרה ליהודים היא מהלך בעייתי. "הזכייה הזו כבר משנה את האופי של היישוב", הוא אומר, "נכון, אף אחד לא יודע כיום האם הבדואים יגורו שם או לא, אבל אני אומר לך מה ההערכה שלנו".

בהקשר זה יש להדגיש, שלא כל התושבים היהודים ביישובי הנגב, ובכלל זה מיתר, מתנגדים לגור בשכנות לבדואים. כך למשל, ד"ר סיגל נגר-רון, סוציולוגית המתגוררת בכרמית: "רוב האנשים שהגיעו לכרמית לא הגיעו כדי לייהד את הנגב. אנשים רוצים לשפר את איכות החיים שלהם. לפני עשר שנים, היה יותר זול לקנות קרקע בכרמית מאשר לקנות את הדירה מקבלן בבאר שבע. אפשר להגיד שכולנו ייהדנו את המרחב, גם מי שגר ברמת אביב. הבעיה היא שהמדינה לא השקיעה במשך השנים בתוך היישובים הערבים". 

לפי הערכות, במיתר ובלהבים גרות כ-50-40 משפחות בדואיות, ובעומר, הפרבר היוקרתי ביותר של באר שבע, כ-25 משפחות. את הנתון הזה סיפק ראש מועצת עומר, פיני בדש, בראיון שנתן למקור ראשון. בדש הוא הדובר התקיף ביותר נגד הבדואים בנגב. בראיון הוא לא היסס להשתמש בשפה גזענית והשווה את הבדואים לטרמיטים המכרסמים בביטחון המדינה מבפנים. בנוסף, אמר שיבטל מכרז חדש בעומר לבניית בתים צמודי קרקע אם בדואי יהיה רוכש של אחד המגרשים. 

בדש הוא הדובר התקיף ביותר נגד הבדואים בנגב. בראיון הוא לא היסס להשתמש בשפה גזענית והשווה את הבדואים לטרמיטים המכרסמים בביטחון המדינה מבפנים

בעומר, כך לפי מקור בישוב, היו מספר מקרים בשנים האחרונות שבהם תושבים סירבו למכור או להשכיר בתים לתושבים בדואים. עוינות מסוג זה קיימת גם ביישובים אחרים בנגב. 

א', בדואי שגדל ברהט ומתגורר כיום בלהבים, מספר שכאשר ביקש לקנות מגרש של דונם כדי לבנות עליו בית, בעל הבית נקב במחיר 3.7 מיליון שקלים, מיליון שקל יותר ממחיר השוק, באיתות ברור לכך שהוא בדואי. "בעומר ניסיתי לשכור וראיתי את התגובות של התושבים שראו את אשתי עם כיסוי ראש והתחילו לגמגם. בלהבים מתחילים להרגיש בשנה וחצי האחרונות את השיח הנוקשה על שכירות או קנייה של בדואי. 

"אני מסתובב עם אשתי ברחוב ומרגיש את המבטים. כשהיא הולכת להליכה או עם הילדה, היא לא מרגישה בטוחה. רציתי לקנות כאן מגרש, אבל לאור כל מה שראיתי החלטתי שאני קונה מגרש ברהט ועובר לשם". 

א', בדואי שגדל ברהט ומתגורר כיום בשכירות בלהבים, מספר שכאשר ביקש לקנות מגרש של דונם כדי לבנות עליו בית, בעל הבית דרש מיליון שקל יותר ממחיר השוק. "כשאשתי הולכת עם הילדה היא לא מרגישה בטוחה"

תושבי אום אל-חיראן הם לא "בני המקום"

בזמן ששיח פומבי או מסע שכנועים שלא להשכיר או למכור לבדואים, היא דרך אחת לשמור על הפרדה, הרי שמבחינת המדינה יש עוד דרכים, עוקפת ועדות קבלה, לשמר את ההפרדה הזו. אחת מהן היא על ידי הקצאת מגרשים לבני המקום, כלומר לצעירים שגדלו ביישוב מסוים - דבר הקיים במכרזים בכל הארץ.

היישוב החדש חירן, שלפני כמה חודשים שמו שונה לדרור, הוא דוגמה לשימוש בפרקטיקה זו. יישוב זה הוקם על אדמות הכפר הבלתי מוכר אום אל-חיראן שתושביו הגיעו מאזור קיבוץ שובל שבנגב המערבי, בשנות ה-50. פינוי אום אל-חיראן עלה לכותרות בשנת 2017 בעקבות הריגתו של המורה הבדואי יעקוב על-קיעאן. מי שהייתה מעורבת בהקמת חירן, היא תנועת אור, שהוזכרה גם קודם לכן, ואשר סייעה לגבש קבוצת מתיישבים שהגיעה מישיבת עלי שבשומרון. במשך למעלה מעשור חברי הגרעין ישבו במחנה יתיר שבדרום הר חברון, בהמתנה להתיישבות בחירן. בזמן הזה עלתה גם השאלה בשיח הציבורי ובמוסדות התכנון, האם היישוב חירן יהיה יישוב ליהודים בלבד.

בינואר 2021 התכנסה הוועדה הגיאוגרפית במחוז דרום של משרד הפנים במסגרת דיונים על חלוקת הכנסות ארנונה של המועצה האזורית תמר, הגדולה בארץ מבחינת שטחה. בישיבה זו נקבע שחירן תהיה שייכת, מוניציפלית, למועצה האזורית תמר על-אף הריחוק הגיאוגרפי הרב מיישובי המועצה – בין 70 ל-90 קילומטרים. החלטה המוסיפה למועצה האזורית 66 אלף דונם. 

באותה הישיבה אמרה אסנת קמחי, ראש המינהל לבנייה כפרית דאז, כי "על פי החלטת בג"ץ, חירן משווקת במכרז. אין ועדות קבלה. כל מי שייגש למכרז ויעמוד בתנאיו, יכול לזכות. אין העדפה גם לא לגרעין שיושב במחנה יתיר. אין העדפה לאף אחד. יש מכרז פומבי, יגישו הצעות, מי שיזכה יזכה... אנחנו נקים את חירן לכלל האוכלוסייה במדינת ישראל, כל מי שרוצה פתוח בפניו". 

ראש המועצה האזורית תמר, ניר ונגר, אמר באותו הדיון: "כמובן וכמו שאנחנו אומרים ואנחנו מניחים, אז ביישוב הזה (חירן, ש.ש) יהיו דתיים, יהיו חילוניים, יהיו מוסלמים".

לפחות לגבי קמחי, ניתן לומר שדבריה עומדים בסתירה למה שקרה בפועל. עד כה הוצעו למכרז 807 יחידות דיור בחירן, מתוכם 411 מגרשים לבנייה של צמודי קרקע בשיטת בנה-ביתך, בשני מכרזים שונים. מתוך מספר זה, 178 מגרשים, כ-40% מוקצים למה שמוגדר "בני המקום", ועוד 80 מגרשים לחיילי מילואים. 

178 מגרשים נוספים מוקצים לכלל האוכלוסייה. במכרז אחד ההצעות הוגשו אך התוצאות טרם פורסמו, על-אף שמגרשים נבחרו כבר בספטמבר שעבר. במכרז השני, המעטפות נפתחו ב-18 ביוני האחרון, חמישה חודשים אחרי סגירת התיבות, ומהשמות שפורסמו באתר רמ"י עולה שאין אף אדם עם שם ערבי. מכרז נוסף, ל-102 יחידות צמודות קרקע, פורסם עבור קבלנים, ואולם רק עבור שני-שלישים מהמגרשים הוגשו הצעות, אולי בשל עליית הריבית שמרפה את ידי הקבלנים בכל הארץ. 

עמותת עדאלה, שפנתה בעניין זה לרשות מקרקעי ישראל, גילתה בטפסי המכרז, כי "בני המקום" מוגדרים כאנשי גרעין יתיר, בניגוד מוחלט לדברים שאמרה קמחי באותה הישיבה. לפי דף הפייסבוק של הגרעין, לפחות 26 משפחות כבר בחרו במגרשים בחירן. 

מי שעוד הוגדרו "בני המקום" הם תושבי המועצה אזורית תמר, למרות הריחוק הגיאוגרפי ועל אף שאחרי שיגורו 400 משפחות בחירן, היישוב צפוי להסתפח למיתר. כלומר, מבחינת תושבי המועצה האזורית תמר, 1,200 איש בלבד, הגדרתם כ"בני המקום" בחירן תקפה לשנים ספורות בלבד, אולם אלו השנים החשובות שבהם יוכלו תושבי המושבים והקיבוצים שליד ים המלח לקבל עדיפות ברכישת מגרשים בחירן, שסביר להניח שערכם יעלה בעתיד.

בניסוח מעט מתפתל, עו"ד אריאל צבי מהלשכה המשפטית של רשות מקרקעי ישראל, ניסה בכל זאת להסביר, במכתב מדצמבר 2021 לאנשי עדאלה את ההיגיון העומד מאחורי הקביעה לגבי "בני המקום". "היישוב המתוכנן 'חירן' מיועד לקום בשטח השיפוט של המועצה האזורית תמר. בהתאם לכך, נקבע בהוראות המכרז כי 'בן המקום', הוא מי שמתגורר בתחום השיפוט של המועצה אזורית תמר...", הוא טען. "נוכח העובדה כי לחברי הגרעין האמור זיקה הדוקה ליישוב המקום, באופן העולה בקנה אחד עם תכלית ההסדר 'בני המקום', אני סבורים כי בנסיבות העניין ניתן להכיר בחברי הגרעין המתגוררים במחנה יתיר כ'בני מקום'".

"אנשים שגרים עשרות קילומטרים מהמקום וחברי הגרעין הם כן בני המקום", אומרת מוראני. "לעומת זאת, תושבי אום אל-חיראן שגרו בשטח הזה עשרות שנים הם לא בני המקום. הם בדואים וצריך להזיז אותם"

לכך מתייחסת עו"ד עו"ד מאיסאנה מוראני, רכזת יחידת הקרקע והתכנון בעדאלה: "ההגדרה המשפטית של 'בן המקום', הוא מי שצריך לגור בתחום השיפוט של המקום ולהיות רשום בכתובת מסוימת מספר שנים. אנשים שגרים עשרות קילומטרים מהמקום וחברי הגרעין הם כן בני המקום. לעומת זאת, תושבי אום אל-חיראן שגרו בשטח הזה עשרות שנים הם לא בני המקום. הם בדואים וצריך להזיז אותם".

ממשרד הבינוי והשיכון נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען, כל אזרח ישראלי באשר הוא, חסר דירה ובעל דירה יכול היה להירשם למכרז המצוין, ההגרלה נערכה ברשות מקרקעי ישראל, בפיקוח וועדה ציבורית בראשות שופט, ורשימת הזוכים נקבעה מבין כל הנרשמים". 

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "היישוב דרור (חירן) הוא יישוב בהקמה, בו מסלול השווק נקבע בהליך 'הרשמה והגרלה'. תהליך זה ממושך יותר ודורש בחינת 'כשרות' ההצעות, עריכת הגרלה בנוכחות שופט ולבסוף הליך בחירה, משכך תהליך פרסום הזוכים אורך יותר זמן".