באחד מימי השמש הקרירים של החורף החולף, רבצה חבורה של חמישה מכורים לבושי בלויים על המדרכה המזרחית של רחוב צ'לנוב בת"א - ממש מול בתי המגורים החדשים שאוכלסו לפני כשנה. פקח שכבר ראה הכל, עצר לידם את הניידת והפציר בהם לפנות את המדרכה. זה כבר לא המקום שלהם. בזמן שכל זה התרחש, צעדה בסמוך חבורה קטנה של ילדים אריתראים בדרכם לבית הספר. הם היו עסוקים בענייניהם ואיש לא הבהיר להם עדיין, שבקרוב גם הם כבר לא יהיו ככל הנראה חלק מהשכונה בה מנופי בנייה מזדקרים בכל רחוב, ובכל פינה צצים עסקים שמנסים לקלוע לטעמם המתוחכם כביכול של הדיירים החדשים. בין אם יצליחו ובין אם לא, שבילי האופניים בשכונה כבר מלאים בצעירים משופמים ובצעירות מקועקעות עם פס צבעוני בשיער.

כשכותבים על תהליכי ג'נטריפיקציה, מקובל להתרכז בסיפורם של התושבים הוותיקים באזור המשתנה. כניסתה של האוכלוסייה החדשה מביאה לעליית מחירים שלא מאפשרת להם להישאר, ומהר מאוד השכונה משנה את אופיה. זה קרה בהארלם, במזרח ברלין ובנווה צדק, וזה קורה כעת בשכונות סביב התחנה המרכזית בדרום ת"א - עד לא מזמן החצר האחורית האולטימטיבית של ישראל. ההון מדבר. החלשים עוזבים. החזקים נכנסים. עולם כמנהגו נוהג. אלא שבניגוד למקומות אחרים בעולם ובישראל, שבהם האוכלוסייה החלשה שנדחקת מזירות הג'נטריפיקציה היא אמנם חלשה אבל לפחות מקומית, בדרום ת"א מתווספת למשוואה קבוצת אנשים נוספת - זרה, נטולת מעמד חוקי, ענייה במיוחד, וללא קשרים ויכולת פוליטית לעצב את המציאות. 

יוקר המחיה הוא כמובן ההסבר הראשון, לכך שכמו כל אוכלוסייה חלשה אחרת שעומדת מול כוחות השוק, גם מבקשי המקלט האפריקאים נאלצים לפנות את מקומם ולנדוד. חולון, בת ים, בני ברק, נתניה ולוד זולות באופן משמעותי גם מהשכונות הזולות ביותר בת"א, ומבקשי המקלט שמחים לגלות שסכומים שמאפשרים להם לשכור דירת חדר וחצי בעיר הגדולה, שווים שלושה ואפילו ארבעה חדרים באחת מערי הלוויין. 

אבל לא רק יוקר המחייה ורעש הבנייה מביא משפחות שגרו במשך שנים בדרום ת"א לעזוב את העיר ואת הקהילה של בני ארצם, שהתגבשה בה ומתפקדת כמערכת תמיכה רב תחומית. משיחות עם מבקשי מקלט שעזבו את ת"א בשנה-שנתיים האחרונות, עולה שנושא החינוך - או ליתר דיוק: רמתו הנמוכה בבתי הספר הייעודיים שנבנו בעבור ילדי הזרים - היא זו שעומדת בבסיס ההחלטה לצאת מהעיר.

את היקף התופעה קשה לאמוד במדויק. מצד אחד, בעוד שמספר הקטינים (עד גיל 17) חסרי המעמד החיים בישראל נמצא בירידה קלה מאוד: 8,252 ב-2022 לעומת 8,202 השנה, מספר הקטינים האריתראים שרשומים בת"א ירד בצורה משמעותית יותר: 3,666 לפני שנה לעומת 3,519 כעת. חשוב לציין כי בשנים האחרונות, כפי שדיווחנו באוקטובר האחרון, ישנה עזיבה שקטה אבל רציפה של מבקשי מקלט אריתראים למדינות בעולם ובראשן קנדה. כך שירידה במספר הילדים האריתראים בבתי ספר בת"א, אינה בהכרח אינדיקציה מספקת לכשעצמה. 

נתונים שכן מסייעים לשפוך אור על התופעה ולהצביע על מגמה ברורה יותר, הם אלה המצביעים על עלייה במספר הילדים ממוצא אריתראי מחוץ לת"א (ראו בטבלה). השוואה של נתוני רשות האוכלוסין מינואר השנה לעומת ינואר 2022 מראה למשל, כי בנתניה רשומים כיום 421 ילדים אריתראים לעומת 402 לפני שנה; בבני ברק 391 כיום לעומת 377 לפני שנה; באשדוד 286 כיום לעומת 269 לפני שנה, באשקלון 189 כיום לעומת 177 אשתקד - והורים שעשו את המהלך מעידים שיש עוד רבים כמותם.

"הילדים צריכים להיות מעורבבים!"

אם כזאת היא לואן קהבך, בת 27, שהגיעה לישראל בנובמבר 2011. לפני כשבע שנים התמקמה עם בעלה ושני ילדיהם בשכונת התקווה בת"א. להפרדה בין ילדי הישראלים לילדים מבקשי המקלט במערכות החינוך בעיר, היא מספרת, נחשפה כבר ביום הראשון, שבו בתה נכנסה לגן. "הסתכלתי מסביב וראיתי שכל הילדים הם ילדים של מבקשי מקלט ולא הבנתי למה זה קורה, הילדים צריכים להיות מעורבבים! עברו שלוש שנים עד שהילדה הגיעה לכיתה א' ב-2019, ואז העירייה שיבצה אותה בבית הספר 'קשת' (99% ממנו ילדי מבקשי מקלט). אני דרשתי להעביר אותה לבית ספר אחר ולא הסכמתי להכניס אותה בכלל לשם במשך חודשיים". 

למה התנגדת כל כך?

"כי הבנתי שאם הילדים שלנו ילמדו לבד זה לא יעשה להם טוב. אני זוכרת שחשבתי פעם שלילדה שלי יש עברית טובה, אבל כשהיא נפגשה עם ילדים ישראלים שאני מכירה את ההורים שלהם, הם היו מאוד שונים: הילדים הישראלים דיברו הרבה יותר מהר והשתמשו בהרבה יותר מילים. פתאום הבנתי שהבת שלי לא מבינה חלק גדול מאוד מהמילים. ברור שזה יהיה כך, כי היא הייתה מוקפת עד אז רק בילדים של מבקשי מקלט שההורים שלהם בקושי יודעים עברית, ולכן גם הם לא מדברים טוב. ילד ישראלי יודע את האותיות בגן, עוד לפני כיתה א'. ילדים בבתי ספר של מבקשי המקלט לפעמים אפילו לא יודעים לכתוב את השם שלהם".

אחרי אינספור בקשות ואפילו שימוש בעורכי דין, העירייה העבירה את בתה של קהבך לבית הספר 'ירדן', גם הוא בשכונת התקווה (93% ממנו ילדי מבקשי מקלט), אבל קהבך לא התרשמה שיש הבדלים מהותיים בין בתי הספר. "זה גם בית ספר למבקשי מקלט בלבד וראיתי שהמורים שם לא מתעקשים עם הילדים. נותנים להם לצייר שיעורים שלמים. היה לי מאוד חשוב שהילדים שלי ילמדו, אבל פחדתי על הבת שלי. ישבתי בבית ספר במשך שבוע שלם עם ילד בן שבוע על הידיים, כי ממש פחדתי על הילדה. שלא ישימו לב אליה. שהיא לא תקבל את היחס שהיא צריכה לקבל. 

"בסופו של דבר העבירו אותה לבית ספר הגליל שהוא גם בשכונת התקווה, אבל גם שם הרמה ממש-ממש נמוכה. היו ילדים שלא ידעו לקרוא בכיתה ב' וכיתה ג'. בשלב הזה אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבור לעיר אחרת שיש בה אנשים עם כוח להשפיע על המערכת ושהמורים בה משתפים פעולה עם ההורים. 

"התייעצתי עם כמה חברים ישראלים וחיפשתי דירה במשך כשנה וחצי, כי מחוץ לת"א הרבה יותר קשה לאריתראים למצוא מישהו שיסכים להשכיר להם. בסופו של דבר הגענו להוד השרון. אנחנו רק שתי משפחות אריתראיות פה וזה קשה לי, כי אין לי פה חברות ואין כנסייה באזור, אבל זו הייתה החלטה טובה. בית הספר טוב מאוד והמורה של הבת שלי נהדרת. אני מרגישה שהיא כמו אמא שלי. הבת שלי אפילו קוראת לה סבתא. אכפת לה. היא רוצה להיות בקשר עם ההורים ולעזור. 

"בת"א לא היה דבר כזה. הרגשתי שאף אחד לא ראה אותנו שם בכלל. עכשיו אני מרגישה שהרווחתי שני דברים: גם הילדים שלי לומדים כמו שצריך וגם הם פוגשים ילדים ישראלים ורואים שיש חיים שונים ואני מסבירה להם שיש קשר בין הלימודים שלהם לבין הדברים שהם יוכלו לעשות בחיים".

לואן קהבך: " אני זוכרת שחשבתי פעם שלילדה שלי יש עברית טובה, אבל כשהיא נפגשה עם ילדים ישראלים שאני מכירה את ההורים שלהם, הם היו מאוד שונים זה מזה: הילדים הישראלים דיברו הרבה יותר מהר והשתמשו בהרבה יותר מילים. פתאום הבנתי שהבת שלי לא מבינה חלק גדול מאוד מהמילים"

העירייה: פיזור הילדים תהיה טעות קשות

מנהלת מינהל החינוך בעירייה, שירלי רמון-ברכה, מתקצפת על כל שימוש במילה "הפרדה" לתיאור העובדה שכמעט כל ילדיהם של מבקשי המקלט לומדים בבתי ספר יסודיים, שבהם הם מהווים רוב מוחלט. 

תכף נחזור אליה, אבל ראשית אל נתוני העירייה עצמה, שהוזכרו קודם ומתארים מציאות של הפרדה כמעט מלאה בין האוכלוסיות. על פי נתונים מינואר 2022, ישנם 2,940 תלמידים נטולי מעמד בעיר. 2,221 מהם - תלמידי יסודי - למדו באחד מבתי הספר שהעירייה הגדירה ככאלו שמשרתים את האזור בו הם רשומים. השאר, 380 תלמידי חינוך מיוחד ו-339 תלמידי בגילאים החינוך על יסודי, פוזרו במסגרות באזורים שונים בעיר. 

המשמעות היא שבבתי הספר "גוונים", "קשת" ו"ביאליק" המשרתים את שכונת נווה שאנן 99% מהילדים הם חסרי מעמד, ובבתי הספר "הגליל" ו"הירדן" אליהם מופנים ילדי הזרים משכונת התקווה, 93% מהתלמידים הם חסרי מעמד. בבתי הספר שפירא ורוגוזין המשרתים את שכונת שפירא הסמוכה, ילדי מבקשי המקלט מהווים 60% מהתלמידים. 

ביולי האחרון דחה בית המשפט המחוזי בת"א עתירה שהגישו נגד עיריית ת"א, מאות הורים מבקשי מקלט בדרישה לפזר את הילדים בבתי הספר בעיר באופן שיוויוני. אחד מהטיעונים המרכזיים שלהם היה, כפי שסבורה גם קהבך, שההומוגניות המוחלטת בבתי הספר מביאה בהכרח לרמת לימודים נמוכה. בפסק הדין נקבע כי "לא הוכח שמדיניות העירייה נגועה באי-חוקיות בהינתן פועלה על פי הוראות הדין, המגבשות עיקרון מרכזי בשיבוץ תלמידים למוסדות חינוך - והוא הקרבה למקום המגורים". בנובמבר האחרון הוגש לבית המשפט העליון ערעור על הפסיקה.

רמון-ברכה, כמו גם שתיים מהמנהלות עמן נפגש שומרים במסגרת הכנת התחקיר (יעל פישר-אביטן מ"קשת" וסבטה פדוקסיק מ"גוונים" הסמוך), משוכנעות לחלוטין שפיזור הילדים תהיה טעות קשה שתפגע בהם. בהקשר זה, חשוב לומר, כי אף שקל לקטלג את התעקשות העירייה על מדיניות ההפרדה כ"גזענות", ברור מאוד כי כל אחת משלוש המנהלות מגיעה לסוגייה עם ניסיון ארוך שנים ועם מחוייבות אותנטית להצלחת הילדים. שלושתן מספרות שבקשות של הורים לעבור לבתי ספר אחרים בעיר בדרך כלל מתקבלות. הן גם מעידות שישנם הורים לילדים שיצאו מת"א בגלל יוקר המחייה, אבל מתעקשים להמשיך ולשלוח את ילדיהם לבתי הספר שבה.

כשפישר-אביטן, למשל, נשאלת מה דעתה על הורים אריתראים שעוזבים את ת"א כדי לצאת ממערכת החינוך שלה, היא טוענת כי הסיבה האמיתית והיחידה היא יוקר המחיה. בנוסף, היא אומרת, "כשאבא אריתראי אומר לי שהוא לא רוצה שהילד שלו ילמד עם אריתראים אחרים, זו אמירה גזענית".

תזכורת לבעיות שעשויות לצוץ כאשר מנסים לשלב תלמידים חסרי מעמד בבתי ספר "רגילים" בעיר, התקבלה בסוף הקיץ שעבר עת הפגינו הורי תלמידים בבית הספר "כפיר" בדרום מזרח העיר, כנגד שיבוץ שמונה תלמידים אריתראים לבית הספר. הם אף איימו שלא לפתוח את שנת הלימודים.

כשיעל שפישר-אביטן, מנהלת בית הספר "קשת" נשאלת מה דעתה על הורים אריתראים שעוזבים את ת"א כדי לצאת ממערכת החינוך שלה, היא טוענת כי הסיבה היא הירידה ביוקר המחייה בחוץ לעיר. "כשאבא אריתראי אומר לי שהוא לא רוצה שהילד שלו ילמד עם אריתראים אחרים, זו אמירה גזענית"

"בסוף כיתה א' הבן לא ידע לקרוא ולכתוב"

כמו בת ארצו קהבך, גם ברהה טעמה, אב לשניים ופעיל בקהילה האריתראית בת"א, סבור כי רמת הלימודים הנמוכה בבתי הספר המשרתים את ילדי מבקשי המקלט, מהווה גורם משמעותי בהחלטתן של יותר ויותר משפחות של מבקשי מקלט לעזוב את ת"א. "הילדים שלנו מופרדים", הוא מסביר. "הם לא פוגשים בכלל ילדים ישראלים בבית הספר וזה אומר שהם מדברים רק עם עצמם, וממש לא מבינים את העברית של הישראלים. גם ההנהלות לא מקיימות תקשורת עם ההורים, שהרבה מהם כמעט לא יודעים עברית ולא יכולים לעזור לילדים בלימודים".

איך מתקשרים בכל זאת?

"הרבה הורים נעזרים בי לתרגום כשהם מדברים עם המורים של הילדים שלהם ואני כל הזמן נתקל במקרים של ילדים שהרמה של הקריאה והכתיבה והחשבון שהם יודעים לעשות, לגמרי לא תואמת את הכיתה שבה הם נמצאים. הם מתקדמים לכאורה ועולים לכיתה הבאה, אבל לא משלימים את החומר שהם היו אמורים ללמוד, ומשנה לשנה נצבר חוב של חוסר ידע. ממש עכשיו העלו אותי לשיחה - שמו אותי על ספיקר כדי שאתרגם - עם הורים של ילד בן 10, כלומר בכיתה ד'. אמרו להם שהוא לא יודע לקרוא אפילו ברמה של ילד בכיתה ב'". 

במקביל, אומר טעמה שההורים מתלוננים על תקשורת לקויה עם הנהלות בתי הספר ועל כך שלא מאפשרים להם להקים ועדי הורים ואינם מקבלים עדכונים על התקדמות ילדיהם. "הרבה הורים לא יודעים עברית ובגלל שלא מתקיימת תקשורת משולשת - מורים, הורים, ילדים - התוצאה גרועה והילדים לא לומדים כמו שצריך. מעבר לזה - בגלל שהילדים רואים שבבית ספר לא מתייחסים להורים שלהם - הילדים גם כבר לא מקשיבים להורים. זה המסר שהם מקבלים. רק אם המשפחה עוברת מת"א לעיר אחרת פתאום ההורים רואים שרמת הלימודים יכולה להיות אחרת. למה? כי ההפרדה פוגעת בילדים ובסופו של דבר גם במדינת ישראל".

ברהה טעמה: "הרבה הורים לא יודעים עברית ובגלל שלא מתקיימת תקשורת משולשת - מורים, הורים, ילדים - התוצאה גרועה והילדים לא לומדים כמו שצריך. רק אם המשפחה עוברת מת"א לעיר אחרת פתאום ההורים רואים שרמת הלימודים יכולה להיות אחרת. למה? כי ההפרדה פוגעת בילדים ובסופו של דבר גם במדינה"

שאית טספיט, בת 32 ואם לשני ילדים - בן 10 ובת 6 - עברה מת"א לחולון לפני כשנה וחצי. היא הגיעה לישראל ב- 2012, גרה בת"א כתשע שנים והייתה מרוצה מהקרבה לעבודה ומהקהילה הגדולה שסביבה. אבל כשבנה הגדול עלה לכיתה א', גם היא החליטה שהגיע הזמן לצאת מהעיר הגדולה. 

"שתי הסיבות המרכזיות שבגללו שרציתי לצאת מהעיר הן החינוך הגרוע, שהבנתי שהילדים שלי יקבלו בה, והמחיר הגבוה של המגורים בת"א", היא אומרת. "הבן שלי נכנס לבית ספר שכל התלמידים בו הם פליטים וראיתי שהוא וכל הילדים האחרים פשוט לא לומדים שם כלום. בסוף כיתה א' הוא לא ידע לקרוא ולכתוב והבנתי שאני צריכה לחפש דירה חדשה מחוץ לת"א, כדי שאפשר יהיה לרשום אותו לבית ספר אחר. חיפשנו דירה במשך שנה וחצי וזה היה מאוד מאוד קשה. בת"א מאוד יקר, אבל לפחות אנשים יודעים מי אנחנו ומוכנים להשכיר לנו דירות. בחולון אנשים נחמדים, אבל הם לא מכירים אותנו אז מפחדים להשכיר לנו דירות. בסוף חברים ישראלים עזרו לנו, והאמת שגם בעלת הדירה שלי הייתה ממש בסדר איתנו".

את חוויית החיים בחולון מתארת שאית טספיט כמעט כתמונת מראה של החיים בשכונת התקווה. "בבית הספר שאליו רשמתי את הילדים מתייחסים אליהם ממש יפה ועוזרים להם הרבה ואני רואה כמה שהם מתקדמים יפה בלימודים. גם השכנים פה בבניין ובשכונה ממש נחמדים ועוזרים. יש הרבה ישראלים טובים"

בת ים: "בשנה האחרונה קלטנו גם הרבה ילדים מאוקראינה ורוסיה"

את חוויית החיים בחולון מתארת טספיט כמעט כתמונת מראה של החיים בשכונת התקווה. "בבית הספר שאליו רשמתי את הילדים מתייחסים אליהם ממש יפה ועוזרים להם הרבה ואני רואה כמה שהם מתקדמים יפה בלימודים. גם השכנים פה בבניין ובשכונה ממש נחמדים ועוזרים. יש הרבה ישראלים טובים", היא מחייכת.

מבחינת תנאי מחייה, היא מתארת שינוי גדול. "עד שעברנו שילמנו 4,500 שקל על דירת חדר וחצי קטנה בשכונת התקווה. פה אנחנו משלמים 3,500 שקל בשביל דירת שלושה וחצי חדרים. זה הבדל גדול מאוד. מפה אני צריכה לנסוע כל יום 25 דקות לעבודה שלי בקוצ'ינטה (קולקטיב יצירה של נשים אריתראיות שפועל בת"א), אבל זה שווה את זה". 

מה לגבי הריחוק מהקהילה האריתראית בת"א?

"בהתחלה לילדים היה קשה, אבל הם התרגלו. טוב להם להיות עם ילדים אחרים".

גם סיימון טספיי עזב את ת"א מסיבות דומות. במשך 11 שנים שחלפו מאז הגעתו לישראל ב-2010 הוא התגורר בעיר. הוא היה מוקף בחברי הקהילה האריתראית, הכיר אישה, התחתן והוליד שני ילדים. וזה גם היה נוח - זמן הנסיעה מדירתו הקודמת בשכונת התקווה למכולת בה הוא עובד בשדרות הר ציון בת"א, עמד על פחות מ-10 דקות באופניים החשמליים שלו.

אלא שבספטמבר הקודם החליטו טספיי ואשתו לוותר על הנוחות לטובת הילדים. הם שמעו מהורים אריתראים אחרים שרמת הלימודים בבית הספר "המסגר" שאליו שובץ בנם לכיתה א' נמוכה מדי, והחליטו להקדים תרופה למכה ולעבור לבת ים. בנו החל ללמוד בבית חינוך גורדון בבת ים וסיימון משוכנע שההחלטה שווה את 25 דקות הנסיעה שהוא עושה כיום מהבית לעבודה. 

"כולנו ברחנו מאריתריאה כדי שלילדים שלנו יהיו חיים יותר טובים. אשתי ואני חיים בשביל הילדים, אז זו בכלל לא הייתה שאלה אם לעבור כדי שהם יקבלו חינוך טוב יותר. זו לגמרי הייתה החלטה משותפת. חברים שהילדים שלהם לומדים ב'מסגר' אמרו לי שזה לא בית ספר טוב ושלא אכפת להם שם מהתלמידים. אני לא יכול להגיד לך אם זה נכון או לא, אבל הילד שלי למשל, לא הגיע לשם במשך חודש שלם, כי בדיוק עשינו את המעבר לבת ים ואף אחד לא התקשר לשאול מה קורה איתו. בבת ים, אם אתה לא שולח את הילד יום אחד, מיד מתקשרים לברר מה קרה ואם הילד בסדר".

השוואה של נתוני רשות האוכלוסין מינואר השנה לעומת ינואר 2022 מראה כי בנתניה רשומים כיום 421 ילדים אריתראים לעומת 402 לפני שנה; בבני ברק 391 כיום לעומת 377 לפני שנה; באשדוד 286 כיום לעומת 269 לפני שנה, באשקלון 189 כיום לעומת 177 אשתקד - והורים שעשו את המהלך מעידים שיש עוד רבים כמותם

כיום, בנו של טספיי בכיתה ב' והוא מרוצה מאוד מהחינוך שהוא מקבל ומכך שהוא כבר לא מתרועע רק עם ילדים אריתראים אחרים. "לילדים קצת היה קשה פה בהתחלה בגלל שהחברים שלהם בת"א, ובגלל שבבית ספר אין הרבה ילדים אריתראים, אבל עם הזמן הם מתרגלים ובבית ספר הכל טוב. הבן שלי שמח ללכת לבית ספר, המורות טובות והוא לומד יפה מאוד".

ענת ממן שמנהלת את בית חינוך גורדון בבת ים, שבו לומד הבן, אומרת שאין עלייה במספר התלמידים האריתראים בבית הספר בשנים האחרונות. "יש לנו עכשיו 2-3 ילדים אריתראים בשכבה. 12 בבית ספר, והם משתלבים יפה מאוד. בשביל 90% מהילדים בבית ספר עברית היא שפה שנייה. רוב האוכלוסייה שגרה פה מסביב היא של עולים ובני עולים ובשנה האחרונה קלטנו גם הרבה ילדים מאוקראינה ורוסיה, כך שיש לנו הרבה ניסיון עם ילדים כאלה. המורות פה לא מתרגשות מזה שמגיע אלינו ילד שלא יודע עברית".

איך עושים את זה?

"אנחנו עובדים בצורה דיפרנציאלית ומחלקים את הילדים לקבוצות לפי רמת הידע שלהם ומתאימים לכל ילד את תוכנית הלימודים שלו. בנוסף, יש לנו גם ארבע מורות להוראה מותאמת שהתפקיד שלהן זה לתגבר, אבל יותר חשוב: המורות שלנו ממש עבדו בלא לאפשר לילדים להיסגר בתוך קבוצת השווים שלהם, אלא לערבב אותם זה עם זה. בתחילת השנה ראינו שהתלמידים החדשים מסתובבים רק עם ילדים שהגיעו מהמדינות שלהם וזה לא טוב להם. 

"כמו שאנחנו דואגים שהתלמידים שהגיעו אלינו מאוקראינה ומרוסיה לא יהיו רק עם תלמידים מהמדינות שלהם, אותו הדבר עם האריתראים. אנחנו שמות על זה המון דגש. זה בית ספר לאומנויות אז דאגנו לפתוח המון נבחרות - לתיאטרון, מחול, חינוך גופני - ושם הילדים מתערבבים זה עם זה וזה עושה לכולם טוב".