א

חת ההנחות הרווחות בתקשורת – ובעקבותיה בציבור – בנוגע לחברות וחברי כנסת, היא שאלה שצועקים, לא עובדים. לאור המדדים, אנחנו לא משוכנעים שזה מדויק. לאורך כהונתה של הכנסת מתחילתה, נקשר שמם של כמה חברי כנסת באירועים שניתן להגדיר אותם כבעלי מאפיינים של "עימות" – בין אם עימות של ממש, ובין אם בהתייחסות לשיח שהם מקדמים. חברי הכנסת האלה, לפי הרושם שנוצר אצלנו, הם איתמר בן גביר, איימן עודה, דוד אמסלם, אחמד טיבי, גלית דיסטל אטבריאן, אבי מעוז, עופר כסיף, גלעד קריב ושלמה קרעי. אלא שכל אחד מהם מדורגים בפסגה של לפחות מדד אחד מבין שמונת המדדים הפרלמנטריים (אתם מוזמנים להקליק ולהיכנס לעמודי הדירוג של כל אחד מהם).

בן גביר וקרעי מדורגים בפסגה בארבעה מדדים כל אחד; עודה, טיבי, כסיף ומעוז בשלושה מדדים כל אחד; ודיסטל אטבריאן, אמסלם וקריב במדד אחד. בן גביר ודיסטל אטבריאן אגב הופיעו אצלנו גם בפסגה של מדד איכותני: הגיוון בשאילתות (ראו בתרשים). אף שחלק מהשאילתות של בן גביר עסקו בו עצמו, וחלק מהשאילתות של דיסטל אטבריאן הופנו פרסונלית נגד שרים בממשלה – אנחנו חושבים שזה בכל זאת משהו שמשקף עשייה פרלמנטרית.

מדד הנאומים: פרצופה של המליאה

ח"כ אמסלם הוא ללא ספק אחד הפרלמנטרים המדוברים, ואנחנו מודים שהופתענו לראות אותו "רק" במקום ה-19 (או במקום ה-13, אם לא נחשיב את שרי הממשלה) במדד תוצאות החיפוש ברשת שגיבשנו. העימות שלו עם נשיאת העליון אסתר חיות עורר תרעומת על הסגנון מצד אחד ותמיכה על המהות מצד שני – והראה שישראל מחולקת ל"ראשונה" ו"שנייה" לפחות ברמת חוסר ההסכמה בשאלת ההגמוניה.

אנחנו כותבים את זה משתי סיבות: ראשית, אחת הטענות שנשמעו ביחס לאמסלם הייתה "למה צריך לדבר על האיש וסגנונו? בואו נבחן את הפעילות הפרלמנטרית שלו – חקיקה, פיקוח על הממשלה וכו'". במקרה או שלא, טענה זו עלתה וגברה בעיקר לאחר שהתברר שאמסלם לא אמר דברים חמורים שיוחסו לו בנוגע ל"הכנסת שמאלנים למכלאות" – מעין סולם נוח לרדת מהעץ של הפצת דברים שאינם אמת. יתר על כן, נשאלת השאלה מדוע לא לדון במהות דבריו של אמסלם, בניכוי הסגנון? האם עבודתו של נבחר מסתכמת אך ורק בחקיקה ופיקוח על הממשלה, או שחלק מתפקידו הוא גם לשמש קול עבור הציבור שבחר בו? בהיבט הזה, קולו של אמסלם נשמע, ונשמע היטב, על אף – ואולי בזכות – אי הנוחות שנובעת מהבוטות של דבריו.

איך זה בא לידי ביטוי במאגר? במדד הנאומים, למשל, אמסלם נמצא במקום השני, לא רחוק מחברו לסיעה שלמה קרעי. טכנית הוא מופיע רביעי, אך מכיוון ששני מובילים הם יו"ר הכנסת מיקי לוי, וסגן היו"ר איתן גינזבורג, שניהלו הרבה דיונים במליאה, המספר הגבוה שלהם מתחייב מעצם תפקידם. יש לזכור שהמדד לא בוחן "נאומים" במובן של עמידה על הדוכן, אלא כל פעם שהדובר תועד בפרוטוקול – כלומר השתתף בדיון (לא כולל קריאות ביניים, אם כי גם שם, ככל הנראה, אמסלם וקרעי שיאנים).

מדד הצעות החוק: לא שחור ולבן

המדד השנוי במחלוקת ביותר היה ונשאר מדד הצעות החוק הפרטיות. כתבנו על כך רבות ואין ספק שישנה אינפלציית חקיקה בכנסת כבר שנים רבות – תופעה שזכתה לכינוי "הצהרות חוק". כך, מתוך כמעט 4,000 הצעות חוק פרטיות שהוגשו, רק שש הושלמו ונכנסו לספר החוקים. (ראו תרשים שפרסמנו לאחרונה בנושא).

אבל זה לא שחור ולבן מבחינתנו. לאורך הניטור שלנו את עבודת הכנסת, הבנו שגם לכמות ככל הנראה יש משמעות: על שש הצעות החוק שכן הושלמו, חתומים שבעה מתוך 20 השיאנים במדד: שרן השכל, איימן עודה, ג'ידא רינאוי זועבי, מירב בן-ארי, אתי עטייה, איתן גינזבורג ועאידה תומא סלימאן. משמח לראות שארבעה מתוך השבעה הם חברות וחברי אופוזיציה, שבאופן טבעי קשה להם יותר להעביר חוקים (מגמה שרק הולכת ומתחזקת עם השנים ושכבר התייחסנו אליה בסיקור אינפלציית החקיקה).

נבחרי הציבור מהמגזר הערבי – רע"מ (קואליציה) והרשימה המשותפת (אופוזיציה) – חתומים על שלוש מתוך שש הצעות החוק.

מדד הצעות לסדר: הכוח של האופוזיציה

במדד ההצעות לסדר היום במליאה מככבים בעיקר חברי הכנסת החרדים: משה אבוטבול, ינון אזולאי, משה ארבל, יעקב מרגי ואוריאל בוסו (ש"ס); יעקב אשר, יצחק פינדרוס, אורי מקלב, מאיר פרוש וישראל אייכלר (יהדות התורה). ביחד איתם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת: עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף וסמי אבו שחאדה; וגם יש נציגות באותו סדר גודל לציונות הדתית: איתמר בן גביר, מיכל וולדיגר ואבי מעוז.

נציג הליכוד בקרב שיאני ההצעות לסדר הוא אופיר כץ – אבל המעניינים מכל לדעתנו הם נציגי הקואליציה: אמילי מואטי (העבודה) ומוסי רז (מרצ). זה מעניין משתי סיבות: הראשונה היא שקשה יותר לחברות וחברי קואליציה לפקח ולבקר את הממשלה, שהוקמה על-ידי אותה קואליציה. השנייה, העובדה שהנציגים כאן הם ממרצ והעבודה, עשויה לשקף את היותם שומרי סף אידיאולוגיים במצב שבו הסיעות שלהם נדרשות לגלות גמישות רבה.

רבים מבין השיאנים במדד זה הם גם שיאנים במדד ההצעות לדיון מהיר. בעוד שהצעות לסדר היום יוצרות סדר יום במליאה, ההצעות לדיון מהיר יוצרות סדר יום בוועדות. אל השיאנים באופוזיציה מצטרפים מיקי זוהר וקטי שטרית מהליכוד, אוסאמה סעדי ואחמד טיבי מהרשימה המשותפת, שמחה רוטמן ואופיר סופר מהציונות הדתית, ועמיחי שיקלי, שהוא טכנית בקואליציה אבל פועל דה פקטו כאופוזיציונר לממשלה.

הפעם לקואליציה יש יותר נציגים: למואטי ורז מצטרפות ענבר בזק מיש עתיד, מופיד מרעי מכחול לבן, וגבי לסקי ומיכל רוזין ממרצ. מואטי ורז, השיאנים בשני המדדים, מצטיירים כחבר וחברת כנסת פעילים במיוחד.

מדדי הוועדות: החרם של הליכוד נסדק

חדות וחדי עין יבחינו במגמה: חברי הכנסת מהליכוד, על אף החרמות על רקע מחלוקת עם הקואליציה (שלטענתם מתנהלת בדורסנות), הופכים יותר ויותר פעילים לאורך כהונת הכנסת. העשירייה הראשונה של הליכוד, ובראשה יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, עסוקה ככל הנראה בנושאים אחרים מהשדה הפרלמנטרי – כך לפחות עולה מהמדדים שלנו על-פי המאגרים. אבל חשוב להגיד שבסיעה הגדולה ביותר בכנסת בפער ניכר, אפשר בהחלט לעשות חלוקת עבודה בין "השטח" לבין הפרלמנט.

אחד הנושאים המרכזיים בסיעת הליכוד היה החרמת הוועדות. ואף שאומנם חברי הסיעה אינם נמצאים בשיאני החברות בוועדות, נראה שהחרם הולך ונשבר. מיכל רוזין (מרצ) ממשיכה להחזיק במקום הראשון עם חברות בלא פחות מעשר ועדות (מה שגורם לנו לשאול עד כמה אפקטיבית החברות הזו); ובקרב השיאנים, רק שלושה הם חברי אופוזיציה: אוסמה סעדי, עופר כסיף (המשותפת) ומשה גפני (יהדות התורה).

הנציג הראשון של הליכוד מגיע במקום ה-36 (שלמה קרעי, עם חברות בחמש ועדות), ואחריו אופיר כץ במקום ה-48 (ארבע ועדות).

מדד ההצבעות: הקואליציה לא כל כך שבירה בכל זאת

מדד ההצבעות הציב בפנינו דילמה: האם לכלול את מאות ההצבעות על התקציב. אחרי התלבטות, החלטנו לכלול אותן כיוון שאלו הצבעות לכל דבר ועניין. מבט על מדד ההצבעות יכול לתת תמונה כלשהי על שבריריותה של הקואליציה – ובכן, נראה שהיא לא כל כך שברירית ומנוהלת ביד רמה. יו"ר הקואליציה עידית סילמן מימינה מובילה את המדד, ואחריה לא פחות מ-36 חברות וחברי קואליציה. חבר הכנסת הראשון מהאופוזיציה במדד ההצבעות, יריב לוין מהליכוד, מגיע במקום ה-37. אחריו, חבריו לסיעה אופיר כץ (38) ויואב קיש (40).

כזכור, ההצבעות הן סיפור רגיש בקואליציה של 61 חברי כנסת – ובין שני צדי הבית היו האשמות סביב נושא הקיזוזים: זכורה בעיקר הגעתה של שירלי פינטו (ימינה) מחופשת היריון, והגעתה של מואטי (העבודה) ישירות מאשפוז בבית החולים כדי להצביע על הקמת הממשלה.