מ

ה קורה כשרשות מקומית משתמשת בכספי התושבים שלא כדין? כשהיא מחליטה על התקשרויות ללא מכרז או מאשרת חריגות שכר לעובדים שראש העיר חפץ ביקרם? כשהיא נותנת פטור מארנונה, אבל רק לחלק מהתושבים? או לוקחת כספים מחשבון החינוך שמחויב להתנהל בנפרד? הכול כמובן על חשבון הקופה הציבורית.

כשההתנהלויות הבעייתיות הללו נחשפות: לעתים באמצעות דוחות ביקורת של השלטון המקומי או של מבקר המדינה, לעתים בעקבות חקירות שלא הבשילו לכדי כתב אישום - הן מועברות לאגף הביקורת במשרד הפנים ומשם להליך שנקרא הוועדה לחיוב אישי. תפקידה של הוועדה הוא להחליט אם להטיל סנקציות כספיות אישיות על אותם משרתי ציבור, שאחראים על בזבוז לא חוקי של כספי הארנונה של התושבים.

לפי הנוהל, הוועדה דנה במקרים שבהם יש חשד לאי סדרים שאינם מצדיקים פניה למישור הפלילי, כאשר הרעיון הוא להרתיע את ראשי הרשויות ואת הפקידות הבכירה, משימוש לא חוקי בכספי ציבור, מבלי להגיע למצב של הרתעת יתר, שבו הם חוששים לעבוד וליזום מחשש שיפגעו כלכלית. אלה יכולים להיות נבחרי ציבור או עובדי ציבור כמו מנכ"ל, יועץ משפטי או גזבר, שמוגדרים כשומרי הסף של הרשות. אם מתברר שלקחו חלק בהתנהלות שחורגת מכללי המנהל התקין, בין אם בעצימת עין או באישור פעיל, אף הם עלולים לשלם על כך מכיסם הפרטי.

אלא שיש כאן בעיה אחת קטנה, בעצם שתיים. הסנקציה, כלומר הסכום לתשלום, מתברר בבדיקת שומרים, כזניח בהשוואה לגודל הנזק שנגרם. וגם כשכבר נגזר חיוב משמעותי יחסית, הוא מבוטל או מופחת בצורה ניכרת, כיוון שחולפות שנים ארוכות מהתחלת ההליכים ועד למתן ההחלטה, וכל הסיפור כבר נתפס כלא רלוונטי.

באתר משרד הפנים נכתב כי "מי שנמצא אחראי להוצאה שלא כדין נדרש להשיב, מכיסו הפרטי, את סכום ההוצאה… כולה או חלקה". עברנו על החלטות הוועדה מאז 2019, ומסתבר שהמציאות, איך לומר, שונה. מרבית החיובים האישיים נעים סביב חמשת אלפים לעשרת אלפים שקלים, סכומים פעוטים בהשוואה לסכומים שהרשו לעצמם נבחרי הציבור להוציא בניגוד לכללי המנהל התקין.

ודאי לא קנס מרתיע עבור ראש רשות מקומית, ששכר היסוד שלו, נכון לאפריל 2021 נע בין 38 ל-47 אלף שקל בחודש, תלוי במספר התושבים באותה רשות.

הסנקציה על איש הציבור, כלומר הסכום לתשלום מתברר בבדיקת שומרים, כזניח בהשוואה לגודל הנזק שנגרם. וגם כשכבר נגזר חיוב משמעותי יחסית, הוא מבוטל או מופחת בצורה ניכרת, כיוון שחולפות שנים ארוכות מהתחלת ההליכים ועד למתן ההחלטה, וכל הסיפור כבר נתפס כלא רלוונטי

מעשה ביותר משתי ערים

דוגמאות? נתחיל עם רמת השרון. יצחק רוכברגר, ראש העיר לשעבר, נמצא אחראי על חריגה תקציבית של תב"רים (תקציב בלתי רגילים) בעלות של 54 מיליון שקל, מבלי שקיבל את אישורי מועצת העיר ומשרד הפנים. כך למשל, הוא השקיע 24 מיליון שקל בהקמת פארק כדי "לקבוע עובדות בשטח" ולמנוע סלילת כביש באזור. החיוב הכספי שהוטל עליו עמד על 15 אלף שקל. סכום זהה הוטל עליו בשל חריגות שכר שאישר לשלושה עובדים שהגיעו לכדי 583 אלף שקל. גזברי העירייה בכל אחד מהמקרים חויבו במחצית הסכום, 7,500 שקל.

דני עטר, לשעבר ראש המועצה האזורית גלבוע, הוא ראש הרשות שקיבל במקור את החיוב האישי הגדול ביותר. 80 אלף שקל. הסיבה: סדרת התקשרויות עם עסקיו של חבר מועצה שעלו לרשות קרוב לחמישה מיליון שקלים. עטר טען שלא שם לב לזהות המוטב. הוועדה כינתה זאת "עצימת עיניים של ממש", וטענה שהיווה "חותמת גומי" על מסמכים מהותיים בהיקף של מיליוני שקלים במצטבר ומאות אלפי שקלים למסמך בודד. ובכל זאת, משרד הפנים הוריד את הקנס ל-25 אלף שקל, כיוון שחלפו שש שנים מאז נשלחו הממצאים הראשונים של דוח הביקורת ועד לשימוע.

הבא אחריו בתור הוא ראש עיריית אילת לשעבר, ח"כ מאיר יצחק הלוי (תקוה חדשה) שמשמש כיום כסגן שר החינוך. הלוי ספג חיוב אישי של 50 אלף שקל, בשל העסקת עובדים שלא כדין. הוא וגזבר העירייה דאז פעלו בניגוד לאזהרות משרד הפנים, והביאו להוצאה של 1.75 מיליון שקל מתקציב העירייה. במקרה שלו, החיוב האישי בוטל כליל על ידי הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים, בגלל התמשכות ההליכים - 13 שנים חלפו מאז המליצה הוועדה ועד שהממונה קיבלה החלטה בעניינו.

אותה ממונה, הפגינה נדיבות גם כלפי ליאור קצב, ראש עיריית קרית מלאכי לשעבר, וביטלה חיוב של 8,000 שקל בגלל הליך התקשרות לא תקין. הסיבה: הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, ומצבו הבריאותי של קצב, כפי שהוצג לוועדה. מצב בריאותי, אגב, הוא טיעון שכיח בקרב מוזמני הוועדה.

דוגמה נוספת היא איציק ברוורמן, ראש עיריית פתח תקווה, שחויב כמו גם מנכ"ל העירייה והיועצת המשפטית שלה, ב-30 אלף שקל כל אחד. נשמע הרבה? רק שהתיק שלדברי הוועדה מהווה "דוגמה לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין", מציג התקשרות של העירייה בהיקף של חצי מיליון שקל עם חברה שבבעלות עוזר ראש העיר. החוזה נחתם בעודו עובד עירייה.

בישוב לקיה ספג ראש המועצה אחמד אלאסאד חיוב אישי בסך 30 אלף שקל גם הוא, בעקבות התקשרות המועצה עם חברת הסעות בבעלות אחיו. גם כאן מדובר בפחות מ-10% מהסכום ששלשלה לכיסה חברת ההסעות - 325 אלף שקל. ואילו בשפרעם, הנחות בארנונה שגרעו מהקופה הציבורית עשרות מיליוני שקלים - ובהן הנחות סציפיות שנתן ראש העיר עורסאן יאסין - קנסו את ראש העירייה ב-30 אלף שקל. שאר חברי המועצה נקנסו ב-3,000 שקל כל אחד, כיוון שהיו שותפים לחלק מההליכים.

בבדיקה שערך שומרים מ-2019 ועד היום, מתברר שב-29 תיקים פסקה הוועדה לחיוב אישי, ואילו ב-45 מקרים החליטה שלא להמשיך בתהליך, על אף הנזק שנגרם לתקציב הציבורי. מה עשה משרד הפנים עם אותם מקרים שבהם המליצה הוועדה להטיל חיוב אישי? התשובה אינה ברורה, היות שהמסמכים שנסרקו לרשת הם חלקיים

רוצים מידע ממשרד הפנים? אז רוצים

הסחבת שגורמת לביטול החיוב האישי כמו במקרה של הלוי, או הפחתתו באופן משמעותי כמו במקרה של עטר, היא לא דבר חדש. מבקר המדינה כבר התריע עליה בדוח ביקורת על השלטון המקומי לשנת 2009, כשההחלטה הסופית הייתה נתונה לשר הפנים. אז נכתב כי "הטיפול אינו יעיל ומתאפיין בחוסר החלטיות ובסחבת". חלפו כמה שנים ומ-2014 עברה ההחלטה על החיוב מלשכת השר לפקידות הבכירה במשרד, אבל גם זה לא שיפר את המצב. ב-2018 חקר מרכז המחקר והמידע של הכנסת כיצד מיושם מנגנון החיוב האישי שמפעיל משרד הפנים בשלטון במקומי, ומצא כי בין השנים 2014 ל-2018 ניתנו בממוצע רק ארבע החלטות בשנה. לשם השוואה בעשור הקודם עמד ממוצע ההחלטות השנתי של הוועדה על עשר.

ולא רק זה, משרד הפנים הערים קשיים על החוקרים מטעם הכנסת, שהמידע שקיבלו הוגש בצורה לא ברורה. כך, למשל, לא ברור מאין הגיעו הפניות לאגף הביקורת וכמה מתוכן הגיעו לוועדה; או מה התהליך שעברה כל פניה עד להחלטה הסופית בעניין. במרכז המחקר והמידע של הכנסת ביקשו ממשרד הפנים להעביר להם את המידע בליווי לוחות הזמנים ולא קיבלו מענה. גם נסיונם להבין מה סכום החיוב שהוטל, כיצד הוא השתנה בעקבות ערעורים וכמה שולם בסופו של דבר בכל מקרה - לא צלחו.

גם היום, שלא במפתיע, שיתוף הפעולה של המשרד לוקה בחסר. בתשובה לפניית שומרים הסתפקה דוברות המשרד בלינק לרשימות של חומרים גולמיים במקום לספק תשובה מסודרת. כשהתעקשנו לקבל נתונים ברורים יותר השיבה, "את מוזמנת לפנות באמצעות חוק חופש המידע, ולהגיש בקשה כמקובל".

בבדיקה שערך שומרים מ-2019 ועד היום, מתברר שב-29 תיקים פסקה הוועדה לחיוב אישי, ואילו ב-45 מקרים החליטה שלא להמשיך בתהליך, על אף הנזק שנגרם לתקציב הציבורי. מה עשה משרד הפנים עם אותם מקרים שבהם המליצה הוועדה להטיל חיוב אישי? שוב התשובה אינה ברורה, היות שהמסמכים שנסרקו לרשת הם חלקיים.

בחלק מהמקרים אישר נציג המשרד את ההמלצה, בחלק ביטל אותה, ובמרבית המקרים אין אזכור לכך. שלא לדבר על זה, שלא ברור אם משרתי הציבור בכלל שילמו את הקנסות שהושתו עליהם.

גם היום שיתוף הפעולה של משרד הפנים לוקה בחסר. בתשובה לפניית שומרים הסתפקה דוברות המשרד בלינק לרשימות של חומרים גולמיים במקום לספק תשובה מסודרת. כשהתעקשנו לקבל נתונים ברורים יותר השיבה, "את מוזמנת לפנות באמצעות חוק חופש המידע, ולהגיש בקשה כמקובל"

כשזה מגיע לכסף, אין קולגיאליות

נושא שכיח נוסף שעולה מקריאה ביקורתית בהחלטות הוועדה לחיוב אישי, הוא זריקת האחריות של נבחר הציבור על עובדיו - ואלה בחזרה עליו או זה על זה. כשזה מגיע לכסף, אין קולגיאליות. כך היה למשל בעיריית אלעד, כשנהג ראש העיר הועסק ללא מכרז, בתנאים חורגים ובדרגה גבוהה מהמותר. יצחק עידן, ראש העיר לשעבר, טען כי מנהלת כוח האדם החליטה על דעת עצמה לתת לנהג, שלדברי הוועדה כלל לא הכירה, את התנאים המיטיבים הללו. ואילו מנהלת כח האדם שכנעה את הוועדה, שראש העיר הוא זה שלחץ בנושא. הוועדה חייבה את עידן בקנס של עשרת אלפים שקל ואת מנהלת הכח האדם באלפיים שקל, כי ציפתה ממנה להתריע על ההתנהלות הבעייתית. את החיוב המופחת הסבירה הוועדה בכך שמנהלת כח האדם סייעה בחשיפת הליקויים, גם אם זה קרה אחרי שהנהג כבר נקלט בעבודה, "ובשל מעמדה הנחות בהיררכיה מול ראש העיר".

מעמדה הנחות? זו לא הפעם היחידה, שניסוחי הוועדה מביכים. למשל, במקרה של עיריית גבעתיים, כשהוועדה המליצה להטיל חיוב אישי בסך 1,500 שקל רק על מנהלת משאבי אנוש של העירייה שיצאה זה מכבר לגמלאות. המנהלת טענה שפעלה בנסיבות לא פשוטות, ולפי דרישת ראש העיר. אלא שהוועדה קבעה כי אין בידה מספיק ממצאים כדי להכריע בעניינו של ראש העיר לשעבר אפי שטנצלר, וטענה כי בכל מקרה, מנהלת משאבי האנוש צריכה הייתה כעובדת ציבור להתנגד למעשים.

"לא מצאנו לנכון לפטור אותה מאחריות, כדי שלא יהיה מצב שלא תוטל אחריות על אף גורם", כתבו חברי הוועדה. למזלה, גם הפעם, התמשכות ההליכים שהפכו את ההרתעה ללא אפקטיבית (העובדת יצאה כבר לפנסיה), היוו גורם מרכזי בהחלטת הממונה מטעם משרד הפנים לבטל את החיוב.