1.

‍

‍

בסוף השבוע שעבר פרסמנו את הגרף הזה:

בפשטות, הנתונים מצביעים של שני דברים: ראשית, שבערך אחד מכל חמישה ישראליות וישראלים מרוויח פחות משני-שליש השכר החציוני; ושנית, שישראל נמצאת במקום השני ב-OECD באחוז הישראלים שמרוויחים שכר נמוך.

הגרף הזה קיבל תהודה גבוהה, אולי כי באופן טבעי, יש חלק גדול בציבור שמשתייך למעמד הזה של מקבלי השכר הנמוך. הגרף זכה גם לביקורת. חלק מהביקורת הזו אידיאולוגי, ונשען על הגישה שרואה חתירה לשוויון כעידוד של בינוניות. חלק אחר מהביקורת נוגע להטיות הסטטיסטיות המובנות במדדים כאלה: במדינות מפגרות כלכלית, שבהן השכר החציוני נמוך מאוד, סביר שיהיו פחות עובדים שמשתכרים פחות מהשכר הזה. שני סוגי הביקורת לגיטימיים ומומלץ לכל קוראת וקורא לתת על כך את הדעת בגיבוש עמדה לפי הנתונים האלה (ולמעשה כל נתונים).

טענה קבועה שעלתה בביקורת נגעה למדינות עם האחוז הכי קטן של עובדים בשכר נמוך: פורטוגל, איטליה וטורקיה. מדינות אלה נחשבות ל"מאותגרות" מבחינה כלכלית, ולכן המסקנה של חלק מהמבקרים היא שכל עוד ישראל רחוקה מהן במדד – סימן שמצבנו טוב. הלוגיקה הזו לוקה בחסר.

קודם כל, בהיבטים מסוימים ישראל אכן דומה מאוד לטורקיה ולפורטוגל. בסקירה כלכלית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפורסמה בחודש מאי האחרון, מצוטט דוח של ה-OECD שבו נאמר כי ישראל וטורקיה הן המדינות שבהן השכר הריאלי במעמד הביניים גדל מהיר יחסית; וכן ששיעור הגידול ביחס שבין השכר החציוני לשכר הממוצע זהה לזה של פורטוגל – ושגם ישראל וגם פורטוגל נמצאות בפסגת המדד הזה. שתי ההשוואות האלה אומרות לא מעט על מצב השוויון בישראל, טורקיה ופורטוגל, והיריעה קצרה מלהיכנס לכל ההיבטים.

שנית, אנחנו מציעים להסתכל לא על הקירבה למדינות מסוימות במדד, אלא על היבט אחר בו, ובמדדים אחרים שנציג עוד רגע: הקיצוניות.

2.

‍

‍

הנה גרף שמצרף למדד השכר הנמוך, גם את השכר הגבוה ואת השכר הממוצע. כל הנתונים מגיעים מאותו מחולל נתונים של ה-OECD.

מתוך כ-30 מדינות, ישראל נמצאת במקום השני בשיעור המרוויחים שכר נמוך, במקום ה-6 בשיעור המקבלים שכר גבוה; ומנגד, במקום ה-22 בשכר הממוצע (השכר החציוני נמוך אף יותר).

3.

‍

‍

יש עוד שני גרפים שבהם ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד ובמקום נמוך יחסית. הגרף הראשון נוגע לפערי השכר בין גברים לנשים. גם הוא לפי הסטנדרט של ה-OECD. ישראל נמצאת בו במקום השני.

הגרף השני מראה כמה מהישראלים משתייכים ל"מעמד הביניים", לפי ההגדרה המרחיבה מאוד של ה-OECD: משקי בית עם הכנסה של בין 75% ל-200% מההכנסה הממוצעת. ישראל נמצאת בגרף הזה במקום ה-30 מתוך 41.

המדד הזה ואחרים פורסמו בדוח של ה-OECD ב-2019, שכותרות הייתה "תחת לחץ: מעמד הביניים המתכווץ". הוא צוטט גם בסקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. חשוב מאוד לציין שהנתון הספציפי הזה מתוכו נוגע ברובו לשנת 2013, ובחלק מהמדינות, כמו ישראל וארה"ב, הייתה גישה לנתונים מאוחרים יותר – מ-2016. חשוב גם לציין, כפי שעשו בסקירת הכנסת, את הפערים בהגדרת "נפש סטנדרטית" בין ה-OECD ללמ"ס בישראל. זהו גם פתח לשאלה גדולה יותר: עד כמה באמת צריך לשפוט את ישראל במדדים המחמירים של ה-OECD, ומתי לקחת את הסטטיסטיקה עם קורטוב של מלח.

בכל אופן, מה שנראה במדד הזה, שישראל נמצאת בו במקום נמוך יחסית אף שמעמד הביניים נמצא בה במגמת התרחבות (כך לפי סקירת הכנסת), הוא שמעמד הביניים הישראלי קטן יחסית, ושיש משקל גבוה בקצוות. האם עלינו לשאוף להיות כמו טורקיה ופורטוגל (או ונצואלה, לצורך העניין) במדדי שיוויון? או שאולי זה טוב שישראל דומה לאימפריה כמו ארה"ב באחוז מקבלי שכר גבוה ושכר נמוך? האם אי-שוויון עלול לגרור מלחמת מעמדות וחוסר יציבות? או שהוא עשוי לשקף דווקא הצלחה כלכלית של מדינה? אלה שאלות לגיטימיות והציבור מוזמן לדון בהם. השאלה שאנחנו נוסיף לדיון היא אחת: האם לא יותר נכון לשאוף, כמו המדינות החזקות שבמרכז המדדים האלה, למקום טוב באמצע?