ע'

שנשפט למאסר של שנה וחצי, ידע כמו כל אסיר שהשתתפות בפעילויות שיקומיות בכלא תסייע לו גם כאשר יגיע הרגע שבו הוא יוכל לפנות לוועדת שחרורים ולבקש לנכות שליש ממאסרו, שכן מדובר בתנאי בסיסי לשחרור מוקדם. "השתתפתי בקבוצה טיפולית שתוכננו לה עשרה מפגשים, אלא שאחרי המפגש השמיני, מסיבות טכניות של המדריכה, המפגשים לא התקיימו והקבוצה התבטלה", הוא מספר לשומרים. "מרגע שלא השלמתי את סדרת המפגשים נחשבתי אסיר שלא השתקם. לא משנה שהודיתי בעבירה והשתתפתי מרצוני במפגשים. לפי הקריטריונים של הרשות לשיקום האסיר (רש"א), היות שלא סיימתי סדנה טיפולית אני לא משוקם ולכן לא זכאי להיכנס לתוכנית שלהם".

כניסה לתכנית של רש"א עבור אסירים היא לעיתים התקווה היחידה לזכות בחירותם לפני המועד הנקוב לסיום העונש. תכנית זו מוצגת בפני ועדת השחרורים ומשמשת רכיב משמעותי בהחלטה אם האסיר יכול לחזור אל החברה. ע' מספר כי "אסירים אחרים שנדחו כמוני, פונים בלית ברירה לתוכניות הפרטיות שבונות תכנית שיקום במקום רש"א, ומשלמים אלפי שקלים עבור זה. לי לא היה כסף ונשארתי בכלא עד שסיימתי את כל תקופת המאסר".

גם לאחר השחרור, הוא מספר, הרגיש תלוש ומנותק והיה זקוק לעזרה. "פניתי שוב לרש"א, אבל קיבלתי תשובה שבגלל שאני מתגורר בצפון אין כרגע תקן פנוי, והם לא יכולים לקבל אותי".

כמו ע' ישנם אסירים רבים הזכאים להתייצב בפני ועדת שחרורים אך לא התקבלו לתכנית שיקום. למעשה, על פי דוח מקיף של מבקר המדינה בנושא שיקום אסירים, שפורסם במאי 2021, יותר מ-70% מהאסירים בישראל משתחררים רק אחרי ריצוי מלא של תקופת המאסר, לא פעם משום שלא יכלו לקבל תכנית שיקום. מי שבכל זאת מתעקשים לשכנע את ועדת השחרורים שהם ראויים לשחרור, ולא התקבלו מסיבה כלשהי לתוכנית של רש"א, יכולים לפנות לאחת מהתכניות הפרטיות שנפתחו במהלך השנים. שם תמורת כמה אלפי שקלים יבנו לאסיר תכנית שיקום שתוגש לוועדת השחרורים.

בפועל, כ-20% בלבד מכלל האסירים המשתחררים בשנה מקבלים ליווי שיקומי של רש"א. עוד כ-10%, כלומר כמה מאות אסירים בשנה, קונים בכספם ליווי של תכניות פרטיות. הרוב המכריע של האסירים משתחררים בחזרה אל הקהילה ללא שטופלו בכלא או מבלי שהם מקבלים ליווי שיקומי מחוץ לו.

"האנשים שאני מכיר, שכן הצליחו לצאת עם תכניות פרטיות, קנו למעשה את החופש שלהם בכסף", אומר לשומרים אמיר, גם הוא אסיר שהשתחרר לאחרונה. "מי שיש לו, יכול לצאת מוקדם יותר ומי שאין לו יושב את כל התקופה". אמיר דווקא הצליח לקבל תוכנית של רש"א לאחר השחרור, אולם לדבריו אין בכך מענה של ממש. "זו קבוצה שנפגשת פעם בכמה זמן וזהו. אם רש"א לא יודעת לשקם את כל האסירים, אז אין הצדקה לקיום שלה".

יוני יהב, אסיר לשעבר שמנהל את עמוד הפייסבוק "מחאת האסירים", התארגנות שמבקשת להביא לשיפור תנאי האסירים, טוען שהמנגנון כולו "בנוי כתעשייה של כסף והכסף לא הולך לשיקום אמיתי. מרבית האסירים שמשתחררים לא מקבלים שום מענה. אין הכוונה, אין סיוע, אין תקציבים מצד מי שכל תפקידם הוא בעצם לעשות בדיוק את זה".

אסירים שאין ידם משגת - מרצים מאסר ארוך יותר

קצת רקע: הרשות לשיקום האסיר (רש"א) היא גוף ממשלתי בעל עצמאות סטטוטורית הכפוף לשר העבודה והרווחה, שתקציבה השנתי עומד כיום על כ-60 מיליון שקל. היא פועלת על פי חוק הרשות לשיקום האסיר ועל פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, המתנה את שחרורו על תנאי של האסיר, בהשתתפות במהלך תקופת התנאי, בתכנית טיפול ופיקוח.

בדיון בנושא שיקום אסירים, שהתקיים בכנסת כבר לפני כעשור, נכתב בדוח שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כי "אי יכולתה של רש"א להכין תכניות שיקום לכל האסירים פוגעת בשוויון: המדינה אינה מעמידה תנאים שווים לאסירים בכל הקשור לשיקום ולשחרור מוקדם. אסירים שאין לרש"א אפשרות להכין בעבורם תכנית שיקום ויש באפשרותם לרכוש תוכנית שיקום פרטית יכולים לעמוד בפני ועדות השחרורים, ואילו אסירים שאין ידם משגת עומדים בפני הוועדה ומרצים עונש מאסר ארוך יותר".

השנים עברו ואף שנעשו ניסיונות לתקן, המצב עדיין טעון שיפור ויכולת כלכלית עצמאית של האסיר משחקת תפקיד לא מבוטל. דוח מבקר המדינה שפורסם השנה מצא כי רש"א מתקשה בביצוע תוכניות עבודה אפילו משנים קודמות, כמו גם להגיע לכל האסירים, כדי לבדוק האם ניתן לבנות להם תכנית שיקום.

את הסיטואציה הזאת חשוב לבחון בהקשר ציבורי רחב: אסירים אמנם אינם קדושים, אלא עבריינים שנכלאו לאחר שנמצאו אשמים בבית משפט, אך כליאתם רחוקה מלהיות סוף פסוק ושיקומם צריכה לעניין את הציבור כולו.

הסיבות לכך רבות ובראשן העובדה שהם ישובו לחברה כשהם מטופלים, משוקמים ומועדים פחות לפורענות. כתוצאה מכך, גם שיעור החזרה לפשע תפחת מה שיתרום לחברה בטוחה יותר. אפילו כלכלית שיקום אסירים הוא אינטרס ציבורי מובהק שכן עלויות הפשיעה החוזרת - משטרה, פרקליטות בתי המשפט ושב"ס - גבוה משמעותית מעלויות השיקום.

בסיטואציה הנוכחית כ-40% מהאסירים שהשתחררו חוזרים לכלא בתוך חמש שנים, כפי שפורסם בדוח מבקר המדינה במאי האחרון. בדיון פנימי שנערך ב-2015 אצל מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, הוצמד לכך גם תג מחיר. בדיון בוצעה הערכה לפיה הפחתה אפילו של אחוז אחד מכלל האסירים הרצידיביסטיים, כלומר החוזרים לכלא, תביא להפחתה של 400 מקומות כליאה בחמש שנים ולחיסכון של 17 מיליון שקל. אם כוללים עלויות עקיפות כמו למשל הסגל בשב"ס, הרי שיהיה זה חיסכון של לא פחות מ-90 מיליון שקל לשנה.

"מניעת רצידיביזם בנויה על השיקום שיעבור האסיר, ואם אין אותו באופן מספיק טוב בכלא ואם הוא גם לא מתקיים בחוץ אז העבריינות תימשך", מסכימה הסניגורית הפלילית עו"ד רותם טובול, שעוסקת רבות בשחרור אסירים. "אני מצפה שכל אסיר שיוצא מהכלא יקבל מענה טיפולי ולא מעניין איפה הוא גר ובאיזו שפה הוא מדבר".

איפה זה נתקע?

"עוד כשהאסיר בכלא, רש"א בוחנת אם הוא מתאים לשיקום שלה. אבל הם לא תמיד ערוכים לקיים את הראיונות האלה. היה לי לקוח דובר ערבית, עם יכולת ורבלית גם ככה מאוד לא גבוה, הוא רואיין בעברית עם תרגום של אסיר אחר כמתווך. על סמך שיחה מקרטעת כזו הוחלט שלא לקבל את האסיר לתכנית רש"א והוא פנה לחברה פרטית ושילם 6,000 שקלים, כדי שיכינו לו תכנית שיקום שיוכל להציג בפני ועדת השחרורים".

טובול יודעת לספר על מקרה בו אסיר נוסף, שבדומה לע' ששוחח עם שומרים, השתתף בסדנה טיפולית בכלא אך אז חלה ועבר לאגף חולים. כיוון ששם לא הייתה קבוצה טיפולית לחבור אליה, גם הוא מוגדר כמי שלא השלים שיקום בכלא ולכן לא יכול לקבל תכנית של רש"א.

מי קובע את הקריטריונים?

את התנאים לשחרור מוקדם, והאם האסיר עמד בהם, קובעת ועדת השחרורים של השב"ס וכאמור תכנית שיקום היא אחד התנאים המרכזיים שנדרשים לשחרור. רש"א, האחראית המרכזית לתוכניות הללו, יוצרת קשר עם האסיר, מראיינת אותו ובסופו של דבר גם מחליטה אם לקבל אותו לשיקום או לא.

אף שעל פי חוק כל אסיר זכאי לשיקום עם שחרורו, אחת הטענות שחוזרות מצד אסירים ומי שמכירים את מנגנון השחרור מהכלא, היא שהתנאים לקבלת אסיר לתכנית רש"א אינם מוסדרים בחקיקה ונקבעים על ידי רש"א אך גם שם לא תמיד נצמדים אליהם. בין רש"א לשב"ס נחתמה כבר ב-2010 אמנה המבקשת להסדיר דרכי עבודה לשיקום ושחרור. לאמנה אין תוקף חקיקתי ולמעשה כל מקרה נבחן לגופו על סמך התרשמות עובדים סוציאליים של שב"ס ויועצי רש"א. כך למשל, "כאשר מדובר ב'מכחישי עבירה' שהם עברייני מין רש"א נוטה שלא לאשר שיקום", אומרת עו"ד רותם טובול.

ובכל זאת, כאשר הנשיא לשעבר משה קצב ביקש להשתחרר מהכלא התנאים השתנו. כאסיר ועבריין מין שלא הודה בביצוע המיוחס לו, הוא נדחה בתחילה מספר פעמים על ידי רש"א כשביקש להכין תכנית שיקום לקראת ועדת השחרורים, ועל כן פנה לחברה פרטית שבנתה לו תכנית שיקום בתשלום. רק לאחר שזו הוצגה התרצתה רש"א ובנתה עבורו גם היא תכנית.

"מניעת רצידיביזם בנויה על השיקום שיעבור האסיר, ואם אין אותו באופן מספיק טוב בכלא ואם הוא גם לא מתקיים בחוץ אז העבריינות תימשך", אומרת הסניגורית הפלילית עו"ד רותם טובול. "אני מצפה שכל אסיר שיוצא מהכלא יקבל מענה טיפולי ולא מעניין איפה הוא גר ובאיזו שפה הוא מדבר"

גם במקרים אחרים, חמישה במספר שאסף שומרים רק משלושת החודשים האחרונים, נדחו אסירים מתכנית שיקום כי לא לקחו אחריות על המעשה או לא זכו לרצף טיפולי בכלא - כזה שממילא בימי הקורונה כמעט ולא התאפשר - או אפילו מקרה בו הודו בעבירה אבל לא סיימו טיפול בכלא ולכן לא התקבלו.

בתגובה לכתבה (שמובאת במלואה בהמשך), רש"א טוענת כי היא אינה זאת שקובעת את הקריטריונים לשחרור אסירים אך בתשובה לשאלה בנוגע לקביעת הקריטריונים למועמדים לשיקום, ברש"א לא השיבו.

"המחוקק", אומרת טובול, "לא קבע שחייבים להודות בשביל לקבל שחרור מוקדם, ובכל זאת נקבעו עובדות בשטח. יש לי דוגמה לאסיר שהורשע בעבירה שטען שלא ביצע. חוות הדעת שלו היו מצוינות בכלא אבל לא הסכימו לקחת אותו לתוכנית כזו, כי טענו שהוא 'לא מוכן לקחת אחריות'". במקרים כאלה כדאי לזכור כי מדובר באסירים שבסופו של דבר ישתחררו בחזרה אל החברה כשהם עדיין אינם לוקחים אחריות, אך גם אינם מטופלים או משוקמים.

עד לאחרונה רש"א לא נתנה מענה לאסירים השפוטים לתקופת מאסר קצרה ואלה היו משתחררים בלי כל אפשרות לשיקום. ב-2018 עברה הוראת שעה להקמת היחידה למאסרים קצרים ולאחרונה האריכה הכנסת את ההוראה.

טענה אחרת העולה מהשטח נוגעת לצד השני של תקופות המאסר - הארוכות. עורכי דין ואסירים מתלוננים שרש"א לא מתלהבת לקחת לשיקום אסירים עם שליש 'ארוך', שכן אז התמיכה התקציבית בהם גבוהה. כאן יש לסייג את הדברים ולומר כי לא מדובר בקריטריון לדחייה אוטומטית וישנם גם דוגמאות רבות לאסירים שהתקבלו למרות 'שליש ארוך'.

יוני יהב, אסיר לשעבר שמוביל התארגנות לשיפור תנאי האסירים בישראל, טוען שהמנגנון כולו "בנוי כתעשייה של כסף והכסף לא הולך לשיקום אמיתי. מרבית האסירים שמשתחררים לא מקבלים שום מענה. אין הכוונה, אין סיוע, אין תקציבים מצד מי שכל תפקידם הוא בעצם לעשות בדיוק את זה"

דוגמה למי שלא התקבל היא ב' שנשפט לשנים ארוכות בגין עבירה חמורה שביצע. לא מזמן הגיעה שעתו להתייצב מול ועדת השחרורים ולשכנע אותה שהוא יכול לקבל שחרור מוקדם. "יתרת השליש שלי היא ארבע שנים ונפסלתי על הסף. למה? אולי כי זה יקר מדי להחזיק בחוץ אסירים עם שליש ארוך", הוא אומר לשומרים.

"כשדחו אותי פניתי לתוכנית פרטית, שם ביקשו 6,000 שקל כדי לבנות תוכנית שתוצג לוועדת השחרורים ולאחר מכן 2,000 שקל בחודש למשך כל הארבע שנים של השליש". ב' מוסיף ש"החלק העצוב הוא, שהרבה פעמים ועדת השחרורים לא מקבלת את התוכניות הפרטיות ואז אתה גם נשאר בכלא וגם שילמת הרבה כסף על תכנית שלא יצאה לפועל".

לדבריו הוא מכיר סביבו אנשים ששילמו אלפי שקלים על תוכניות, חלקן התקבלו אולם רובן נדחו: "יש את המסכנים שאין להם אפילו איך לנסות, ויש מי שיכול לשים 5,000 שקל על תכנית ויעשה את זה עבור הסיכוי לחופש".

ב' כיום חופשי כאסיר ברישיון ונמצא במסגרת טיפולית, אך כאמור מדובר בסיטואציה שאינה רווחת.

"מי שיש לו כסף חי טוב יותר"

את האמירה "אסירים עשירים קונים בכסף את החופש שלהם", דנה קייזר, קרימינולוגית יישומית ובעלת המרכז "התחלה חדשה" שמעה אינספור פעמים ולמרבה ההפתעה, היא אפילו מסכימה איתה. "למי שיש כסף יכול לקנות את החופש מהר יותר – זה נכון, אבל זה נכון לכל שירותי הרווחה בישראל. יש לי בן אוטיסט ואני קונה לו הכל פרטי ולא יכולה לחכות לשירותי הרווחה. כשאני מוציאה מאות אלפי שקלים על הילד שלי זה נראה בסדר, אבל כשמדובר באסירים זה פתאום לא מוסרי? במדינה אין תקצוב שירותי רווחה ובריאות ובתחום הזה מי שיש לו כסף חי טוב יותר", היא אומרת.

עם זאת היא מבהירה כי "חמשת אלפים-ששת אלפים שקל לתוכנית? אנחנו ממש לא נמצאים באזורים האלה". לדברי קייזר שיחד עם ד"ר נמרוד שני, בונה מאות תכניות פרטיות בשנה לאסירים, עלות תכנית שיקום להצגה בוועדת שחרורים עומדת אצלה על כ-2,000 שקל.

על הטענה כי העובדה שהיא עסק כלכלי מביאה לכך שנבנות תוכניות לכל אסיר, גם אם הוא לא מתאים לשיקום ובלי כל קריטריונים, היא משיבה ש"כשלאסיר אין סיכוי טוב אני אומרת לו את זה. אני אומרת לו שיש פה ריזיקה שהוא צריך לקחת ושיחשוב טוב אם הוא רוצה לשלם את ה-2,000 שקל האלה. מצד שני, למה שאני אגיד לא? כבר קרה לי שוועדה שיחררה אסירים שלא האמנתי שישוחררו. אני מבינה אסיר שאומר שהוא מוכן לשלם בשביל הסיכוי שאולי ישתחרר".

"למי שיש כסף יכול לקנות את החופש מהיר יותר – זה נכון, אבל זה נכון לכל שירותי הרווחה בישראל", אומר דנה קייזר שמנהלת את המרכז "התחלה חדשה". "יש לי בן אוטיסט ואני קונה לו הכל פרטי ולא יכולה לחכות לשירותי הרווחה. אבל כשמדובר באסירים זה פתאום לא מוסרי?"

קייזר מכירה את המערכת מבפנים. היא עצמה עבדה ברש"א ובסניגוריה הציבורית, "ובגלל דברים שראיתי שם, וכשהבנתי שישנן בעיות אובייקטיביות, בראשן חוסר תיקצוב, פתחנו את העסק".

'התחלה חדשה' מוסמך גם לליווי של עברייני מין וככזה משרד הרווחה מפנה אליו לטיפול; ולמעשה, בכל זמן נתון קייזר והצוות שלה מלווים באופן פרטי כ-200 אסירים משוחררים. רובם כאלה שקיבלו ניכוי שליש, מיעוטם כאלה שמרצונם החופשי הגיעו לאחר השחרור וביקשו עזרה לקליטה מחדש בחברה.

קייזר נותנת דוגמאות רבות לבירוקרטיה שנתקלה בהם ברש"א שגרמו לה, לדבריה, לפתוח את העסק הפרטי. "למה רש"א לא לקחו עד לא מזמן אסירים שנשפטו לפחות משנה? למה מגיעים אליי אסירים שאינם דוברי עברית? כרגע למשל יש אצלי דובר רוסית, שלדבריו לא פגש נציג שיקום שדובר את השפה".

קייזר מוסיפה כי לדעתה "הקלות הבלתי נסבלת שבה רש"א משחקים עם החירות של אסירים היא נוראית. אני מעל 20 שנה במקצוע ואני תופסת את הראש ומתפוצצת שהמסים שלי משלמים על מנגנון כזה. נכון שאני מקבלת רק את הדחויים, ואולי לא מתארת את התמונה המלאה, אבל אני מכירה מספיק טוב את התחום".

"אני מבקשת פיקוח עלינו! את יודעת כמה פעמים פניתי אליהם?"

"התחלה חדשה" אינה החברה הפרטית היחידה בתחום: בשוק פועלים עשרות מרכזים שמציעים תכניות שיקום וליווי של אסירים. לחלק לא מבוטל מהמרכזים האלה אין שום תעודה, הסמכה או חובת פיקוח. אם התוכניות שבנו המרכזים יהיו משכנעות מספיק, ועדת השחרורים תשלח אליהן את האסיר. "יש שמות (של אלה החתומים על תוכנית שיקום פרטיות. ר"ז) שבוועדות השחרורים מעריכים ואסיר שרוצה להיות רציני יכין איתם תכנית", אומר לשומרים האסיר המשוחרר ב'. "למרות שכבר יצא לי לשמוע על אסירים שהולכים למישהו שהיה פעם עבריין וכשהשתחרר מהכלא פתח מרכז שיקום. אף אחד לא מפקח עליו והוא עושה מה שהוא רוצה".

בסניגוריה הציבורית מסכימים עם הבעייתיות שמאפשרת למי שיש כסף, "לקנות את החופש" שלו. מצד שני בסניגוריה יש גם לא מעט ביקורת כלפי רש"א. "רש"א, בגלל שהיא המדינה, נתפסת בעיניי ועדת השחרורים כיותר אובייקטיבית", אומר לשומרים עו"ד גיל שפירא מהסניגוריה הציבורית. "התוכניות הפרטיות נראות כמו רופא פרטי שתמורת כסף נותן אישור על כאב גב. גם רש"א לא אוהבת את התוכניות הפרטיות, אם כי מכיוון שיש להם את זכות הסירוב הראשונה לאסיר, מה אכפת להם אם תוכניות פרטיות לוקחות אסיר שהם סרבו לו?".

"זה נכון שלמי שיש יותר כסף יותר קל לצאת", אומר עו"ד גיל שפירא מהסניגוריה הציבורית. "זה מתחיל עוד לפני השליש, כי אסירים שנגזרו עליהם תשלומי פיצויים ואין להם איך לשלם אותם, יתקעו גם הם בכלא. אבל הטענות נגד התוכניות הפרטיות הן צבועות משום שרש"א לא מצליחה להגיע לכולם"

בסניגוריה הציבורית תומכים בכל מסגרת שמאפשרת לאסירים לקבל את קיצור העונש. לפי הנתונים שבידיהם רש"א מצליחה להגיש תכניות רק עבור כ-50% מהאסירים המיועדים לוועדת שחרורים. כל היתר, לפי הסניגוריה, יוותרו ויחכו למלוא ריצוי עונשם או ישלמו כאמור אלפי שקלים לתוכנית פרטית.

"זה נכון שלמי שיש יותר כסף יותר קל לצאת", אומר עו"ד שפירא. "זה מתחיל עוד לפני השליש, כי אסירים שנגזרו עליהם תשלומי פיצויים ואין להם איך לשלם אותם, יתקעו גם הם בכלא. אבל הטענות נגד התוכניות הפרטיות הן צבועות משום שרש"א לא מצליחה להגיע לכולם, או לא מתאימה לכולם, ואם יש תכנית פרטית שיכולה לטפל אז למה לא. הבעיה היא לא קיומן של התוכניות אלא העובדה שאין עליהן פיקוח וצריך להסדיר את זה".

כמו שפירא גם עו"ד חגית לרנאו, המשנה לסניגורית הציבורית הארצית, מסכימה כי הבעיה המרכזית היא ש"אין שום פיקוח. אני יכולה להציע לפקח על קרוב משפחה ולהבטיח הבטחות ואם הוועדה השתכנעה שאני אמינה היא תאשר שחרור. לא תמיד תכנית היא שיקומית. לפעמים היא רק הבטחה להעסקה ומגורים.. בעינינו זה הקושי הגדול ביותר כיום ואנחנו לא רואים פסול באלטרנטיבות שקמו לרש"א" היא אומרת לשומרים.

קייזר, שעומדת כאמור בראש גוף פרטי, מסכימה עם שניהם. לדבריה, כבר לפני 17 שנה הגישה לרש"א תכנית רגולציה שכתבה ביחד עם עובד לשעבר ברשות: "אני מבקשת פיקוח עלינו! את יודעת כמה פעמים פניתי אליהם? אני רוצה מפקחת, תקנות עבודה, נהלים, מודל לעבוד מולו. אמרנו למשרד הרווחה, אם אתם לא עומדים בעומס בואו תפריטו ותעשו את זה כמו שצריך".

שלא כמו הסניגוריה, בפרקליטות מצדדים פחות בתכניות השיקום הפרטיות. ב-2015 הגיעה הסוגיה עד לבית המשפט העליון סביב החלטת ועדת שחרורים לשחרר אדם בשנות ה-60 לחייו שהורשע בגניבה, לא קיבל תוכנית רש"א ורכש תוכנית פרטית במרכז "התחלה חדשה". "נחה דעתנו", כתבו חברי ועדת השחרורים, "כי מדובר בתכנית המסוגלת להפחית מהסיכון הנשקף לציבור עם שחרורו. עדיף שחרור מוקדם בפיקוח הפרטי מאשר שחרור בעוד שלושה חודשים ללא כל פיקוח".

המדינה מצדה מיהרה לערער על ההחלטה למחוזי שביטל את החלטת ועדת השחרורים. מה שהוביל את עו"ד רן תגר, שייצג את האסיר, לערער לעליון, שם למרות המשך התנגדות המדינה, האסיר שוחרר. "המערכת לא רואה בעין יפה את התכניות האלה משום שהן נתפסות כמוזמנות מראש ולא אובייקטיביות ונותנות פור למי שהפרוטה בכיסם לעומת מי שאין לו", אומר תגר לשומרים. "מבחינת המדינה דרך המלך זה רש"א, אבל הוועדה נותנת משקל למי שבנה את התכנית הפרטית והיא יודעת לזהות אם היא רצינית או שבנה אותה חאפר".

רש"א בתגובה: "תקציבה של רש"א הורחב ומכך שגם המענים השיקומיים גדלו"

בשנה שעברה נכנסה רוח עשייה ברש"א, המנוהלת על ידי הח"כ לשעבר אריה ביבי, מי שהיה בעבר גם נציב שירות בתי הסוהר - והוחלט על תהליך שכלל שינויים בתחומים שונים שסבלו מחוסר טיפול במשך שנים. יעדים שאפתניים הוצבו: למשל, להגיע ולהגיש תכניות שיקום ל-95% מהאסירים שזקוקים להם; לתת מענה לשיקום התורני ולפקח על אסירים הלומדים בישיבות (כיום ישנו חוסר בפתרונות שיקום לאסירים חרדיים כמו גם ערבים או פגועי נפש). יעד נוסף שהוצב הוא לעבוד בשיתוף פעולה עם מסגרות טיפול של ספקים חיצוניים, הקמת מערכת ממוחשבת לאיסוף ומעקב נתונים והגדלת מקומות עבודה לאסירים ברישיון.

בפועל, כמעט כל התהליכים עליהם הוכרז לא יצאו לפועל, זאת למרות תוספת של 15 מיליון שקל נוספים על התקציב המקורי בשנת 2020. מבקר המדינה מצא בדוח שפרסם כי למרות כל הכוונות, רש"א התקשתה ביישום תכניות העבודה המהותיות שלה.

מרש"א, הרשות לשיקום האסיר, נמסר בתגובה לשומרים: "המידע המצוי בידך שגוי מן היסוד. ראשית, מי שמחליט על שחרור מוקדם זאת ועדת השחרורים ובוודאי שלא רש"א. הקריטריונים לשחרור מוקדם קבועים בחוק שחרור על תנאי ממאסר (התשס"א, 2001), ובניגוד לנטען - לא נקבעו ע"י רש"א. שנית, כבר מספר שנים שיתרת המאסר איננה מהווה קריטריון לגיבוש תכנית שיקום, ולראיה תכניות השיקום המוגשות ליחידה למאסרים קצרים – משם משתחררים אסירים רבים בעלי יתרת שליש מאוד קצרה.

"כמו-כן, כיום מטופלים ברש"א אסירים רבים להם יתרת מאסר ארוכה ביותר, לאחר שהשתחררו ממאסרי עולם. מוצע לכתבת לבחון את המידע, שכן הנו שגוי ואינו עדכני.

"תקציבה של רש"א הורחב ומכך שגם המענים השיקומיים גדלו ובפריסת רכזים ארצית. גם כאן מוצע לכתבת לבחון את מהימנות המידע שהועבר. עיון מדוקדק בדוח המבקר היה מגלה כי חלק ניכר מן הביקורת אינו מופנה כלל ועיקר לרש"א – אלא למשרדי ממשלה אחרים, בעטיים רש"א התקשתה לעמוד ביעדיה. בשל העובדה כי כיום ישנה פריסה ארצית מלאה של רכזי שיקום בקהילה, לא ברור מהו הצורך במשקמים פרטיים. אנו מניחים שאין חולק על כך שהשירות השיקומי אמור להיות אוניברסלי, שוויוני ונגיש לכל – ולא רק לבעלי אמצעים שידם משגת תכנית פרטית. הטיפול הקבוצתי ברש"א מותאם תרבותית ושפתית.

"באשר לפגועי נפש – הצרכים הטיפוליים שלהם לרוב אינם קבוצתיים, ומכאן שיש צורך במענים אחרים. טענות בדבר 'סלקציה' לכאורה של שב"ס – יש להפנות לשב"ס. אנו נבהיר כי הטענה משוללת כל בסיס ואף אינה ברת התכנות, שכן רש"א מקבלת את שמות האסירים העתידים להידון בוועדת השחרורים מהנהלת בתי המשפט, ולא משב"ס".

עוד ביקשו להבהיר ברש"א כי "מספר תכניות השיקום שרש"א מגבשת לאסירים, גבוה הרבה יותר ממספר האסירים המשתחררים בסופו של דבר ע"י ועדת השחרורים. משמע – רש"א איננה מהווה את החסם לשחרור מוקדם של אסירים משוחררים, אלא מהווה את הגורם המקצועי המאפשר שחרור מבוקר ומדורג תחת תכנית שיקום ופיקוח מותאמת. ניתן רק להצטער על כך שאינטרסים זרים וצרים יכתימו את עובדי הארגון העושים ללא לאות במלאכה ברוכה זאת".