ב

ינואר 2019 הייתה א' בעיצומו של הליך גירושים קשה. היחסים בינה לבין בעלה עלו על שרטון, הויכוחים הפכו לעזים ותכופים, ובאחד מהם היא איבדה את העשתונות והשליכה על בעלה קופסת אוכל שפגעה בידו השמאלית. לא נגרם לו נזק, אך הוא הגיש תלונה במשטרה בגין תקיפת בן זוג, וגם טען כי שבוע וחצי לאחר אותה תקרית, איימה עליו שתשרוף את רכבו. א׳ אמנם הכחישה, אבל המשטרה הגישה נגדה כתב אישום בגין תקיפה ואיומים.

יותר משנתיים וחצי חלפו מאז וחייהם של שני בני הזוג לשעבר השתנו לבלי הכר. הזוג התגרש זה מכבר, א׳ עברה לעיר אחרת ורק התיק הפלילי, באחד מבתי משפט השלום בצפון, ממשיך להתנהל בעצלתיים. ״בואו תסיימו עם זה ושלום על ישראל״, אומרת א׳. ״חבל על הכסף של המדינה, שמתבזבז על כאלה משפטים מטופשים״.

״לפעמים אני מגיעה למצב שאני אומרת ׳יאללה, שיתנו לי משהו וישחררו אותי מזה״, מוסיפה א׳, שמיוצגת על ידי עו״ד שגיא מלח מהסניגוריה הציבורית. ״ומצד שני, למה אני צריכה להיענש על משהו כזה? רוצחים ואנסים מסתובבים ברחובות, ואני צריכה להיות במעמד של נאשם, להיות מושפלת ולהרגיש כל כך רע?״.

המקרה של א' רחוק מלהיות תיק פלילי גדול או בולט ולכן בחרנו להתחיל דווקא איתו. אם הדיונים המשפטיים בקופסת אוכל שהושלכה צפויים להימשך (לכל הפחות) שלוש שנים, מה צפוי להיות אורכם של הדיונים בתיק גדול באמת כמו משפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שנפתח לפני שנה וארבעה חודשים ועדיין לא הסתיימה בו עדותו של עד התביעה הראשון מתוך כ-330? דוגמה אחרת יכולה להיות תיק רונאל פישר: הנאשם בתיק נעצר לפני יותר משבע שנים, כתב האישום הוגש לפני יותר משש שנים ולפי ניתוח של עיתונאי הארץ חן מענית ספק אם המשפט הגיע אפילו למחציתו.

הזמן השיפוטי הממוצע של תיק פלילי רגיל בבית המשפט המחוזי, שיכול להידון בפני שופט אחד, גדל בתוך שמונה שנים פי שלושה – מ-11 שעות לכל תיק ל-33 שעות. תיק פלילי רגיל בבית משפט שלום מתמשך מעט יותר מחמש שעות של זמן שיפוטי, יותר מכפליים לעומת המחקר מ-2013, אז הוערך כל תיק בשעתיים וארבעים דקות

תשע שנים של משפט, 5.5 שנים במעצר-בית, ולבסוף זיכוי

בשל מורכבותם, תיקי נתניהו ורונאל פישר אינם מקרים מובהקים לדיון בסחבת משפטית שכן יהיו שיטענו שעל עורכי הדין של ההגנה מוטל חלק מהאחריות להתארכות. סיפורו של עבד אל-קאדר סאלם לעומת זאת מדגים את משמעותה של הסחבת בתיק שבו העבירות לכאורה חמורות ומקשות על הנאשם למצוא עבודה ואולי אף מלוות במעצר בית ו/או הקפאת נכסים.

עבד אל-קאדר סאלם הואשם ב-2003 בביצוע עבירות מין במטופלת, במרכז לבריאות הנפש שבו עבד. רק אחרי כשש שנים הוא הורשע בבית משפט השלום בבאר שבע, אלא שהוא ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי. זה קבע, כי יש לחשוף בפניו חוות דעת רפואיות נוספות בנוגע למתלוננת, והחזיר את התיק שוב לערכאת השלום. ב-2012, אחרי תשע שנים של הליכים משפטיים, שמתוכן הוחזק חמש שנים וחצי במעצר בית, נגזרו על סאלם שישה חודשי מאסר.

באופן חריג ביותר, סאלם זוכה לבסוף במשפט חוזר, אף שכבר ריצה את עונשו. היום, 18 שנה אחרי שהוגש נגדו כתב האישום, הוא ממתין לפסק דין בתביעה אזרחית שהגיש נגד הפרקליטות ונגד סניגורו הראשון (בתביעה האזרחית ובמשפט החוזר, ייצגה את סאלם עורכת דין אחרת, מיטל רון).

כמה מקרים דומים מתגלגלים בבתי המשפט בישראל? בלתי אפשרי לקבל תשובה ברורה. משיחות עם סניגורים, גורמי פרקליטות וגם מהערותיהם של שופטים בפסקי דין, מתקבל הרושם שההליכים הפליליים בישראל מתארכים והולכים, רק שאין נתונים שישקפו את היקף התופעה ובשנים האחרונות לא פורסם אף מחקר אקדמי שבחן את התופעה בצורה רוחבית.

הנהלת בתי המשפט מצידה יכלה לפזר את הערפל סביב הנושא. לאחרונה היא אף פרסמה דוח סטטיסטי על פעילות בתי המשפט בשנת 2020, ולפיו הליך פלילי בבית משפט מחוזי נמשך בממוצע כשמונה חודשים, וכעשרה חודשים בבית משפט השלום. לכאורה מדובר בנתונים נפלאים אלא שהמספרים הללו מטעים משום שהם משקללים גם תיקים שנסגרו בהסדר טיעון, לפעמים ממש עם הגשת כתב האישום, ואלה הם רוב התיקים. על פי הדוח השנתי האחרון של הפרקליטות, שמתייחס ל-2019, בכ-60% מהתיקים מוגש הסדר טיעון מיד עם הגשת כתב האישום או לפני תחילת שמיעת ההוכחות.

שומרים הגיש לבית המשפט העליון בקשה לפי חוק חופש המידע לקבל את כל האישורים להארכת מועד לכתיבת הכרעת דין שניתנו בין השנים 2018-2020, ולכל הפחות את כמות האישורים שניתנה. אחרי ארבעה חודשים, השיבה הנהלת בתי המשפט כי היא לא מצליחה לאתר את המידע המבוקש

כך או אחרת, בדוח של הנהלת בתי המשפט מוזכרים כ-12 אלף תיקים שמתנהלים בבתי המשפט המחוזיים מעל ארבע שנים, וכ-13 אלף תיקים שמתנהלים מעל שלוש שנים בבתי משפט השלום, אבל לא נכתב כמה מהם הם תיקים פליליים.

במסגרת הדוח נבדק גם העומס הגובר המוטל על השופטים. כך, נבדק כמה "זמן שיפוטי" מושקע בכל תיק, כלומר הזמן שמשקיעים השופטים לא רק בדיונים עצמם, אלא גם בהכנה אליהם ובכתיבת החלטות ופסקי דין, והתגלה עומס כבד משמעותית מאשר בעשור שעבר.

נמצא כי התיקים התובעניים ביותר הם תיקי פשע חמור, שנדונים בפני הרכב של שלושה שופטים מחוזיים. תיקים אלו לוקחים בממוצע כ-148 שעות, עלייה משמעותית לעומת 85 שעות במחקר שנערך ב-2013. הזמן השיפוטי הממוצע של תיק פלילי רגיל בבית המשפט המחוזי, שיכול להידון בפני שופט אחד, גדל בתוך שמונה שנים פי שלושה – מ-11 שעות לכל תיק ל-33 שעות. תיק פלילי רגיל בבית משפט שלום מתמשך מעט יותר מחמש שעות של זמן שיפוטי, יותר מכפליים לעומת המחקר מ-2013, אז הוערך כל תיק בשעתיים וארבעים דקות.

נאשם במעצר מקבל תיעדוף, האחרים יחכו

כדי להבין את הבעיה יש לצלול אל שלבי ההליך הפלילי: כאשר נפתחת חקירה משטרתית נגד אדם, הוא מוגדר חשוד. אורך החקירה משתנה בהתאם למורכבות התיק, וכבר במהלכה ניתן לעצור את החשוד או להטיל עליו מגבלות שונות. בתום החקירה, הממצאים מועברים לתובע כדי שיחליט אם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק.

אם מוגש כתב אישום, השלב הראשון במשפט הוא שלב הבקשות המקדמיות, ובמהלכו רשאי הנאשם להגיש בקשות שונות: החל מדרישה לקבל חומרי חקירה נוספים כדי לנהל את הגנתו, ועד בקשה לבטל את כתב האישום בשל פגמים בהתנהלותה של התביעה, מה שמכונה "הגנה מן הצדק". הטענה הנפוצה ביותר במסגרת הגנה מן הצדק היא, כי הגשת כתב האישום היא בגדר אפליה ו"אכיפה בררנית". כדי להוכיח טענה כזו, מבקשים הנאשמים לא פעם לקבל נתונים כלליים על הגשת כתבי אישום במקרים דומים, והמאבקים מגיעים לפעמים עד בית המשפט העליון.

החוק קובע כי שלב ההוכחות ייערך ככל הניתן "ברציפות יום יום", אך העומס בבתי המשפט אינו מאפשר זאת. עו״ד ערן צלניקר, בעבר תובע משטרתי, מבחין בין תיקים שבהם הנאשם עצור לכאלה שבהם הוא משוחרר: ״כשנאשם לא עצור, לוחות הזמנים של בית המשפט מכתיבים קצב שיכול להגיע לדיון פעם בכמה חודשים"

רק לאחר שמסתיימים כל ההליכים המקדמיים, ניתן לגשת ללב המשפט – שלב ההוכחות, שבו מוצגות ראיות ונשמעים עדים כדי לברר אם הנאשם אכן עשה את מה שהתביעה מייחסת לו. בתום שלב ההוכחות מגישים הצדדים סיכומים בעל פה או בכתב, ואז ניגש השופט לכתיבת פסק הדין. אם החליט להרשיע את הנאשם, הצדדים יתכנסו שוב כדי לטעון טענות שונות באשר לעונש שיש להטיל, ולאחר מכן השופט יגזור את דינו.

החוק קובע כי שלב ההוכחות ייערך ככל הניתן "ברציפות יום יום", אך העומס בבתי המשפט אינו מאפשר זאת. כבר בשנות ה-70 העיר שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט כי הוראת החוק אינה מקויימת וכי "יש לרככה במקצת, בהתחשב במציאות ובאילוצים הקיימים". דיונים בתיקי נאשמים שנמצאים במעצר מקבלים קדימות ולא פעם יישמעו בתדירות של פעם בשבוע, ובתיקים חריגים – כמו תיקי ראש ממשלה – אף יותר מכך. מנגד, כאשר נאשם אינו עצור, התיק עשוי להתנהל בתדירות נמוכה של דיון אחד מדי כמה חודשים.

עו״ד ערן צלניקר, בעבר תובע משטרתי וב-15 השנים האחרונות בעל משרד עורכי דין בתחום הפלילי, מבחין בין תיקים שבהם הנאשם עצור לכאלה שבהם הוא משוחרר. ״כאשר הנאשם עצור, 'עגלת' ההליך הפלילי נעה הרבה יותר מהר. זה קורה גם כי החוק קובע סד זמנים ברור (להארכות המעצר), וגם כי כלל הגורמים המעורבים - הסניגור, התובע ובית המשפט - פועלים לפי זה ונותנים לתיקים האלה קדימות.

"מנגד", הוא מוסיף, "לאור הקדימות שניתנת להליכים שבהם הנאשם עצור, במקרים בהם הנאשם משוחרר התיק נע בקצב אחר. במקרים האלה הימשכות ההליכים יכולה להיות נעוצה בלוחות זמנים של בית המשפט, או בעניינים משפטיים רלוונטיים כמו העברת חומרי חקירה מהתביעה להגנה בצורה איטית יותר. בסוף, כשנאשם לא עצור, לוחות הזמנים של בית המשפט מכתיבים קצב שיכול להגיע לדיון פעם בכמה חודשים".

טענה רווחת נוספת היא שההליכים המקדמיים, שנועדו בדרך כלל להגן על זכויות הנאשם ולאפשר לו להגיע מוכן ככל האפשר לשלב ההוכחות, הפכו למוקד ההליך המשפטי – אפילו על חשבון ההוכחות ובירור האשמה. "מרגע שקובעים מועד להוכחות, בדרך כלל תיקי מעצר ממוצעים מסתיימים תוך חודשים ספורים", אומר עו"ד ג'ואי אש, שניהל את המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. "אם אתה שואל אותי, זה הרבה זמן. ועדיין, אני חושב שהשופטים משתדלים לסיים את התיקים האלה כמה שיותר מהר".

עו"ד ג'ואי אש, שניהל את המחלקת הפלילית בפרקליטות: "היום, כל תיק שתופסים בו פלאפון, כבר יש לך 100 אלף קבצים. עולות שאלות של פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים, ומה מעבירים להגנה, ומהו חומר חקירה ואיך עושים את הסינון – והדברים האלה מגיעים הרבה לבית המשפט העליון. כל הדברים האלה לוקחים הרבה זמן. עד שאתה מגיע לעד שמעיד, כבר עברו חודשים"

"אני לא טוען את זה בשיפוטיות, אלא כעובדה", ממשיך אש. "בשנים האחרונות, עד שמגיעים לשלב בירור האירוע בבית המשפט, עובר המון זמן על טענות מקדמיות. זה חשוב, כן? אני לא משמיע נימה ביקורתית כלפי סניגורים, אבל היום אין לך כמעט תיק שלא נטענת בו טענה של הגנה מן הצדק. על הדרך, כחלק מזה, תמיד יש ויכוח כי הסניגוריה תמיד דורשת מהתביעה חומרים כלליים״.

על הטענות שלפיהן סנגורים משתמשים בבקשות באופן טקטי כדי "לשפר עמדות" במשפט, אומר עו״ד צלניקר: "קשה לומר שאין מקרים כאלה, אבל אלו חריגים שלא מעידים על הכלל. בניגוד לאווירה הכללית כלפי נאשמים, בקשות כאלה הן לגיטימיות ומטרתן לתת לנאשם את מירב הכלים למצות את ההגנה שלו ולהגשים את זכותו החוקתית להליך הוגן וראוי".

אש מציין גורם נוסף לעיכוב ההליך המשפטי, והוא הטלפון הסלולרי: ״היום, כל תיק שתופסים בו פלאפון, כבר יש לך 100 אלף קבצים. עולות שאלות של פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים, ומה מעבירים להגנה, ומהו חומר חקירה ואיך עושים את הסינון – והדברים האלה מגיעים הרבה לבית המשפט העליון. כל הדברים האלה לוקחים הרבה זמן. עד שאתה מגיע לעד שמעיד, כבר עברו חודשים".

שופט העליון יצחק עמית: גורמים להליך הפלילי להסתרבל

לאחרונה נשמעה גם עמדתו של אחד משופטי העליון בסוגייה. בשולי פסק הדין בערעורו של דניאל נחמני, שרצח ואנס את נועה אייל, כתב השופט יצחק עמית כי הערעור ״הוא אך דוגמה אחת מני רבות לתהליך שעובר המשפט הפלילי בשני העשורים האחרונים – משיח של ראיות לשיח של זכויות. דומה כי המקום של ה'יש הראייתי' הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש-תפיסה-חקירה, טענות להגנה מן הצדק ועוד. טענות כאלה, מסיטות את ההליך הפלילי מדרך המלך ומהתכלית של חקר האמת, גורמות להליך הפלילי להסתרבל ולהתארך עוד יותר (...) מבלי לכפור בתרומת שיח הזכויות להליך הפלילי ולזכויות הנאשם, לטעמי, הגיעה העת כי ההליך הפלילי שהלך והסתרבל ישיל מעליו משקולות שנוספו לו בשנים האחרונות, ויחזור ויעמיד במרכז הבמה את החתירה לבירור האמת העובדתית".

מדבריו של עמית אפשר להתרשם, כי להתארכות ההליכים הפליליים יש אחראים בלעדיים: הנאשמים, שמעמיסים על בתי המשפט והפרקליטות בקשות סרק. זה אולי נכון במקרים מסוימים, אבל מי שנעדר לעתים מהמשוואה הזו הם השופטים עצמם. על פי החוק, פסק דין צריך להינתן עד 30 ימים מהשמעת הסיכומים בעל פה (או מהגשתם, אם מדובר בסיכומים בכתב). בפועל, מדובר באות מתה בספר החוקים, וכתיבת פסקי הדין נמשכת זמן רב.

על פי דוח הנהלת בתי המשפט כ-12 אלף תיקים שמתנהלים בבתי המשפט המחוזיים מעל ארבע שנים, וכ-13 אלף תיקים שמתנהלים מעל שלוש שנים בבתי משפט השלום, אבל לא נכתב כמה מהם הם תיקים פליליים. במסגרת הדוח התגלה עומס כבד משמעותית מאשר בעשור שעבר

העובדה ששופטים לא נותנים פסק דין תוך 30 יום מהשמעת הסיכומים אינה בגדר תופעה חדשה, וכבר ב-2002 התקיים עליה דיון במליאת הכנסת. "נכון שצריך לקצר חלקים שונים בכל התהליך הזה, שמולו ניצב האזרח ומחכה בעצם לחריצת דינו", אמר אז במליאה יו"ר ועדת החוקה, מיכאל איתן (ליכוד). "חבר הכנסת אמנון רובינשטיין מבקש בהצעת החוק הזאת לטפל בקטע שבו מסתיים ההליך של שמיעת המשפט של העדים וכולם מחכים לפסק-דינו של השופט (...) אנחנו רואים שבקטע הזה יש לפעמים חריגות בלתי מתקבלות על הדעת. הדין הקובע היום אומר, שהשופט בעצם צריך לתת את פסק-הדין בתוך 30 יום, אלא שהדין הזה לא מתקיים (...) וזה חמור מאוד שקיים דין ושדווקא מערכת המשפט אינה מקיימת אותו".

לאחר אותו דיון קיבלה הכנסת תיקון לחוק, שנועד לשפר את המצב או לפחות לפקח עליו: בכל פעם ששופט חורג מ-30 הימים שמקציב לו החוק לכתיבת הכרעת דין, עליו לבקש לכך אישור מנשיא או מסגן נשיא של בית המשפט, "מטעמים מיוחדים שיירשמו". על כל הארכה כזו צריך סגן נשיא בית המשפט לדווח לנשיא בית המשפט העליון.

גם אחרי התיקון, מדובר באות מתה. רוב מוחלט של עורכי הדין הפליליים ששוחחו עם שומרים לא מכירים אותו, ונראה שגם בבית המשפט העליון המצב דומה. שומרים הגיש לבית המשפט העליון בקשה לפי חוק חופש המידע לקבל את כל האישורים להארכת מועד לכתיבת הכרעת דין שניתנו בין השנים 2018-2020, ולכל הפחות את כמות האישורים שניתנה.

אחרי ארבעה חודשים, השיבה הנהלת בתי המשפט כי היא לא מצליחה לאתר את המידע המבוקש. "בעקבות פניית חופש המידע והמענה לה״, מסרה ההנהלה, ״נתקבלה החלטה לרענן את הצורך על הדיווח לנשיאת בית המשפט העליון על ההארכות הניתנות בכתיבת פסקי דין".