מ

ה אומר הורה לילד או ילדה בגיל העשרה, אחרי שנה תמימה שבה המדינה שכחה מקיומם? כיצד הוא אמור לתווך לה או לו מציאות שבה המדינה הפקירה אותם לגורלם? כיצד עליו לגשר על משבר האמון העצום שנפער בינם, דור העתיד של מדינת ישראל, ובין "המערכת" שאליה הם נדרשים להיקלט; לשלוח אותם לקבל ציונים והערכה ממערכת חינוך שנכשלה כישלון מחפיר, לרבות במודעות העצמית המבישה שמפגין השר העומד בראשה המחלק לעצמו ציונים; להחדיר בהם מוטיבציה לשרת את האומה בצה"ל, שתכף יקרא להם להתייצב עם רעל בעיניים; לשכנע אותם להתמסר למדינה, שנטשה אותם באכזריות בשנים המעצבות את אישיותם הבוגרות, ולנטוע בה שורשים.

כמו אלפי הורים נוספים, שחוו את הילדים המתבגרים שלהם נובלים ומבולבלים אל מול המסכים, בלי יום ובלי לילה - השאלות והחששות עולות עשרות מונים על התשובות. אני מדבר עם קיארה, בתה בת ה-16 של אשתי מאיה. משהו בה נשבר ובי גם. "השנה האחרונה גרמה לי לאבד את הביטחון שהיה לי במערכת", היא אומרת בכאב. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני ושלאף אחד לא אכפת שקשה לי. הרגשתי שאף אחד לא ישב וחשב: רגע, היא יושבת בבית לבד כל הזמן ואין לה את כל מה שהתרגלה אליו כדי ללמוד, אז איך אפשר להקל עליה?

"הם היו אמורים להבין שהניסיון להמשיך עם הבגרויות כרגיל, כאילו כלום לא קרה, רק יוצר רמות חרדה גבוהות אצל בני נוער. הרי ממילא י"א וי"ב הן שנים חרדתיות, אז על אחת כמה וכמה במערכת שלא מתפקדת. ומה הם עשו? הם הכריחו אותנו לקפוץ ממערכת למערכת כמעט בתוך יום. פתאום עברנו לעשר שעות זום ביום, בלי שאף יחשוב שאנחנו רק בני אדם, שאנחנו לא מסוגלים לשבת כל כך הרבה מול המסך ללמוד. הם המשיכו לצפות שנעשה עשרות מטלות בשבוע, כי זה מה שמשרד החינוך רוצה. הרגשתי שמשרד החינוך רואה בי מספר ולא בן אדם. אני גם חוששת שלא משנה כמה אתאמץ, אין לי יכולת לשבת ולהתרכז ולעשות מבחן כמו ב-2019, כי לא הייתי שנה בכיתה ולא הייתי במסגרת החברתית של בית הספר. קיבלנו הקלות קוסמטיות לחלוטין, המבחנים לא מותאמים לאנשים שלא ישבו שנה בכיתה".

קיארה יער-גולן, בת 16 מתל אביב: "יש תחושה של שנאה כלפי המערכת הפדגוגית, אף אחד לא רוצה להיות בבית ספר. כולם מרגישים מוזרים. נראה שלאף אחד גם לא אכפת שאנחנו קורסים מבחינה נפשית, וכבר לא מסוגלים להיות בתוך כיתה יותר מעשר דקות בלי להתחרפן"

עד כמה מדובר בתחושה סובייקטיבית? "כל החברים שלי מרגישים ככה", אומרת קיארה. "יש תחושה של שנאה כלפי המערכת הפדגוגית, אף אחד לא רוצה להיות בבית ספר. כולם מרגישים מוזרים. נראה שלאף אחד גם לא אכפת שאנחנו קורסים מבחינה נפשית, וכבר לא מסוגלים להיות בתוך כיתה יותר מעשר דקות בלי להתחרפן. לאף גם לא אכפת שתלמידים רבים לא יכולים לבוא לבית ספר, כי הם צריכים לעזור להורים שלהם בעבודה. אנשים השתנו, אבל המערכת לא רואה את זה. נוצר חוסר אמון עמוק כלפי המערכת".

עד כמה עמוק הקרע? "מה שקרה כאן בשנה האחרונה אישש את רצוני לחזור למדינה שבה נולדתי, ארה"ב, ולא להישאר פה", אומרת קיארה. "אני אלך ולא אחזור. אני לא רוצה לטפח פה חיים, לא מרגישה חלק מהמדינה הזו. זו מדינה קפיטליסטית לחלוטין, אפילו בפרסומת של ההסתדרות קראו לי 'הון אנושי'. גם בארה"ב לא הכל הלך כשורה, אבל שם לפחות יש תנועה לשינוי.

"עצוב בעיני שבמקום לצאת מהקורונה עם הבנה שצריך לדאוג לכל אחד במדינה, אנחנו יוצאים עם יותר אגואיזם ופחות הסתכלות על הסביבה. זה מה שהמערכת הפוליטית הקרינה במהלך המשבר: תדאג לעצמך, תדאג לכסף שלך, אבל אל תחשוב על אף אחד אחר. אל תתעניין בשכן שלך, גם אם הוא איבד את עבודתו ולא אכל שבועיים. אתה אוכל? אז הכל בסדר".

"לא מקשיבים למצוקה שלנו"

קיארה לא לבד. ממש לא. תחושות דומות לאלה שהיא מבטאת נשמעות מבנות ובני נוער רבים שעמם שוחחנו בשומרים לצורך סקירה זאת, לקראת חזרתה של מערכת החינוך התיכונית לפעילות פרונטאלית בשבוע הקרוב.

אחת מהן היא טליה בראבי, בת 17 וחצי מדימונה. תלמידה מצטיינת ופעילה בתוכנית קדם עתידים של משרד החינוך, המיועדת ללימודים אקדמיים. "לפני הקורונה היו לי חיי חברה מלאים, עם קבוצות לימוד אחר הצהריים ובערבים, פעילויות התנדבותיות פרונטליות  - כל זה נפסק". כיום, היא אומרת, "החשש שלי הוא שלא אצליח להגיע מוכנה לבחינות הבגרות, כי פשוט לא היו לימודים מלאים. בזום קשה מאוד קשה ללמוד, וקיבלנו הקלות מעטות בלבד בבחינות. נתנו אמנם תוספות זמן, אבל זה לא פתרון מספק לתלמידים שחווים קשיים.

"אני מכוונת לעתודה אקדמית וזה מחייב בגרות מלאה, איכותית ומצטיינת. כרגע יש לי חשש שלא אוכל להגיע לזה, לא בגלל שאני לא טובה, אלא בגלל שלא קיבלתי תנאים אופטימליים. התוכניות שלי ללימודים אקדמיים נפגעו. אני מרגישה - ומאמינה שהרבה מאוד תלמידים חושבים כמוני - שלא באמת חושבים עלינו או על הצרכים הלימודיים שלנו. לא מקשיבים למצוקה שלנו. זה נכון גם למערכת החינוך וגם למדינה כולה. שום פתרון שהמדינה נתנה לא היה מספק  - לא בחינוך, לא בכלכלה, לא בבריאות. לא היו מספיק פתרונות ולא הייתה הקשבה אמיתית וכנה".

טליה בראבי, בת 17 וחצי מדימונה: "הבנו מהם באמת החיים האמיתיים, הבנו מהם באמת החששות של אנשים, של משפחות, של הורים. פתאום קלטנו מה זה לחץ כלכלי ולחץ נפשי. התבגרנו, אבל לא מסיבות חיוביות. בימי המשבר הדעה הפוליטית שלי רק התחזקה, שצריך להחליף את השלטון"

טליה בראבי אמנם לא תצביע בבחירות בעוד שלושה שבועות, אבל בבחירות שאחריהם היא בהחלט תהיה רשאית לממש את זכותה. "נראה שהשלטון הנוכחי פחות מתעסק במה שהאזרחים צריכים או במה שהילדים צריכים", היא אומרת. "הם מתעסקים הרבה יותר בפוליטיקה, בבחירות ומי יישב באיזה כיסא בממשלה ובכנסת - ופחות במי שבאמת צריך עזרה. המצב במדינה לחלוטין מעניין כיום את בני הנוער. רוב השיחות שלנו הן על זה. בסופו של דבר, זה החיים שלנו והעתיד שלנו במדינה. גם אין שום דבר אחר לדבר עליו כרגע, אין מסיבות ואין אירועים. יש רק המשבר, מה שגרם לו והשיח סביב זה".

התבגרתם לתוך זה?

"לחלוטין התבגרנו. הבנו מהם באמת החיים האמיתיים, הבנו מהם באמת החששות של אנשים, של משפחות, של הורים. פתאום קלטנו מה זה לחץ כלכלי ולחץ נפשי. התבגרנו, אבל לא מסיבות חיוביות. בימי המשבר הדעה הפוליטית שלי רק התחזקה, שצריך להחליף את השלטון ואת הממשלה שלנו - ללא יוצאים מן הכלל".

"במדינה רק דואגים עכשיו לבחירות", סבורה גם כרמל חאג'-יחיא, בת 16 מטייבה. "הם אמנם הביאו לנו חיסונים והצליחו לשכנע אנשים להתחסן, וזה הדבר הכי טוב שהם עשו. אבל כמישהי בגיל העשרה, לא הרגשתי שהאנשים מהשלטון מתייחסים אליי. גם כאן בטייבה, ההנהגה לא עשתה כלום".

כרמל חאג'-יחיא, בת 16 מטייבה: "מאז הקורונה אני מתעוררת יותר מאוחר, ממש קשה לי עם השיעורים ואני לא מבינה חלק גדול מהם. קשה ללמוד מרחוק. אני גם לא עושה הרבה ספורט, אין לי כוח לעשות שום דבר ואני גם לא נפגשת כמעט עם חברות. כל השינויים האלה ממש עושים רע לנפש שלי"

כרמל היא תלמידת בית הספר סינדיאנה בגבעת חביבה. "שגרת היום שלי השתנתה לחלוטין בקורונה", היא משתפת. "לפני הקורונה הייתי מתעוררת כל בוקר ומחכה לאוטובוס בתחנה, נוסעת לבית ספר, חוזרת הביתה, אוכלת ונחה קצת, עושה שיעורי בית ואם נשאר זמן הולכת לבקר חברה שלי או עושה ספורט. מאז הקורונה אני מתעוררת יותר מאוחר, ממש קשה לי עם השיעורים ואני לא מבינה חלק גדול מהם. קשה ללמוד מרחוק, זה לא אותו דבר. אני גם לא עושה הרבה ספורט, אין לי כוח לעשות שום דבר ואני גם לא נפגשת כמעט עם חברות. אם יש לי חום, ישר דואגים שזה קורונה. כל השינויים האלה ממש עושים רע לנפש שלי".

גם דוד דסקל, בן 19 מבני ברק הלומד כיום בישיבה במודיעין עילית, שותף לתחושה שלא ספרו את בני הנוער. "היחס מהמדינה במשבר הקורונה היה לא מספיק", הוא אומר, "הם לא ירדו לפרטים הקטנים ולא ניסו אפילו להיכנס לראש של בחור בן 19, לשאול את עצמם איך הוא ירגיש אם יסגרו את העיר שלו, אם יסגרו את בתי הכנסת, הישיבות או המקוואות. בעיקר לא חשבו על זה מבחינה נפשית, אבל גם מבחינה גופנית. לא ישב איזה חבר כנסת או שר וחשב מה זה יעשה לבן 19 אם נעשה ככה או ככה".

עלייה חדה בכל המדדים שבסיכון

לפי נתוני המועצה לשלום הילד, בישראל חיים כשלושה מיליון ילדים, כחצי מיליון מהם נערים ונערים בגילאי בית הספר התיכון (חטיבה עליונה). איכשהו, ההנחה לגביהם הייתה שהם יכולים לדאוג לעצמם ושהם "יהיו בסדר" ברוח תרבות "הסמוך" הישראלית שלא מחמיצה הזדמנות לאכזב. אפילו הקלות מהותיות בבחינות הבגרות, לאחר שנה משובשת מאין כמותה של זום וכלום, מערכת החינוך לא חשבה לתת. במקביל, הנתונים של כל הגופים העוסקים עם בני נוער מצביעים על הידרדרות קשה בכל פרמטר חיוני.

כך, למשל, לפי נתוני המועצה לשלום הילד, בין החודשים ספטמבר-דצמבר האחרונים, חלה עלייה של 24% במספר הערכות הסיכון שנערכו בשירותים הפסיכולוגיים של משרד החינוך, במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, בהשוואה לתקופה ב-2019 (1,240 לעומת אלף). עוד לפי נתוני המועצה, בתקופה הנסקרת טופלו 340 ילדים בסיכון אובדני על ידי פסיכולוגים חינוכיים המופעלים מטעם משרד החינוך, בהשוואה ל-240 ילדים בתקופה המקבילה בשנת 2019 - זינוק של כ-40%.

מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער: "אחרי ההתרגשות של הסגר הראשון, התנועה הייתה כל הזמן למטה והסגר השלישי כבר ריסק אותם לגמרי. כאן נכנסות התנהגויות בסיכון, בין אם זה התמכרות למסכים ובין אם התחלת עישון, שתיית אלכוהול, שימוש בסמים או פגיעה עצמית"

לפי דוח עמותת עלם לנוער בסיכון, בתקופה שבין ספטמבר 2020 לסיום השנה נרשם זינוק של פי 2.6 במספר בני הנוער שמטופלים בעמותה ודיווחו על שימוש באלכוהול, לעומת 2019. בהשוואה בין תקופות אלה נרשם גם זינוק של פי 2.7 בשימוש בסמים אצל צעירים ועלייה ברורה במקרי האלימות, הפגיעות המיניות, בדידות, פגיעה עצמית, הפרעות אכילה ועוד.

אז מה קורה כאן? נזק רב-שכבתי לטווח הארוך, אם שואלים את מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער במרכז ד"ר טל. "הקורונה פגעה מאוד במתבגרים ובנוער", היא מסבירה. "אחרי ההתרגשות של הסגר הראשון, התנועה הייתה כל הזמן למטה והסגר השלישי כבר ריסק אותם לגמרי. אנחנו רואים יותר דכדוך, מרמור, אובדן מוטיבציה עד רמה של חוסר רצון לקום מהמיטה. כשנבלעים בבדידות ודכדוך, פונים לכל מיני דרכים בניסיון להפיג את התחושות הקשות האלו. כאן נכנסות התנהגויות בסיכון, בין אם זה התמכרות למסכים ובין אם התחלת עישון, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים, הימורים ברשת או פגיעה עצמית".

הם אומרים שהם מרגישים שלא ספרו אותם.

"כן, זה עולה גם אצלי בפגישות. יש לי מטופלת בכיתה י"ב, במגמת תיאטרון. התיאטרון הוא כל חייה, אבל פתאום אין פרויקט גמר, הם לא יעלו על במה, הם לא יופיעו, אף אחד לא ימחא להם כפיים וכל העבודה שלהם בעצם ירדה לטמיון, הייתה לריק. זו אכזבה גדולה מאוד ותחושה שלא לקחו בחשבון שיש כאן ילדים שבנו תהליך במשך כמה שנים".

גדל כאן דור אחר ממה שחשבנו?

"לדעתי כן. לא ברור איך נחזיר את הילדים האלה לבית הספר, הרי הכל השתנה. איך נחדיר בהם שוב מוטיבציה, הנעה פנימית? זה לא מובן מאליו. כמה זמן הילדים יאבדו? הרי צריך להיצמד לתוכנית הלימודית ומה יהיה עם המבחנים? יהיו לכך השלכות ארוכות טווח, מה עוד כאמור, שבעודם יושבים בבית הם פיתחו גם התנהגויות התמכרותיות, שגם בהן יהיה צורך לטפל. ומה עם הדיכאון, אובדן הכישורים החברתיים ועצם העובדה שהם לא ממשיכים להשתכלל מבחינת מיומנויות חברתיות? איך הם יגשרו על הפערים? תהיה לנו כאן עבודה מאוד רצינית להמשך, לשנים קדימה. אלה לא דברים שייעלמו ברגע עם החזרה לשגרה".

מבינים את זה כאן, במערכת החינוך?

"לא. לא מדברים על זה בכלל. כשמעלים את הנושא הזה אל פני השטח, רואים שהוא מאיים, אז כרגע מניחים אותו בצד בטענה שיש דברים יותר דחופים".

"מניעה אפקטיבית לוקחת זמן"

בנובמבר האחרון, בין הסגר השני לסגר השלישי, פורסמה סקירה נרחבת בהשתתפות 2,315 בני נוער, תחת הכותרת: "נוער בזמן הקורונה - מקורות דאגה, עיסוקים מרכזיים וחשיפה להתנהגויות סיכון". בסקירה, שנערכה בשיתוף בין מועצת ארגוני הילדים והנוער והמשרד לחיזוק וקידום קהילתי, אחד מכל שני בני נוער דיווח על עלייה בדאגה למצב המדינה, אחד מכל שניים גם הביעו עלייה בכעס כלפי המדינה ובחוסר האמון כלפי מנהיגיה. ברמה האישית, דיווחו 68% מבני הנוער על פגיעה בתוכניות שהיו להם לפני הקורונה.

"המתבגרים - ואני לא אומר את זה חלילה באצבע מאשימה - מרגישים שהכול סובב סביבם", אומר ד"ר אריאל כדורי, עורך הסקירה המכהן כראש תחום פיתוח ידע ברשות לביטחון קהילתי. "הם מאוד מרוכזים בעצמם ואם שיבשת להם את התוכניות , פגעת בהם באופן קשה, בציפור נפשם. פתאום הם לא יכולים ללכת לחברים, לטוס לחו"ל. כל מה שהם רצו לעשות התבטל או נדחה וכאשר העולם שלך בנוי על עצמך, אין פלא שהכאב גדול".

ד"ר אריאל כדורי, ראש תחום פיתוח ידע ברשות לביטחון קהילתי: "צריכה להיות תוכנית לאומית שמתמקדת בבני הנוער בכל מקום שבו הם נמצאים: בבתי הספר, בקהילה ובמשפחה. בתי הספר צריכים להניח קצת את ספרי הלימוד ולהתמקד כרגע בהיבטים רגשיים-נפשיים של הילדים"

כשאני שואל את ד"ר כדורי, האם מאז פורסמו בנובמבר ועד היום, תחילת מארס, נעשה משהו עם ממצאי הדוח שחיבר, הוא נשמע מוכן לשאלה. "הרשות לביטחון קהילתי ומועצת ארגוני הנוער והילדים מגבשים מתווה להמשך עבודה. ייקח עוד קצת זמן עד שההמלצות יישומו, אבל המתווה כבר בבנייה".

בינתיים יש משבר ובני נוער שמאבדים כליל אמון במערכת.

"נכון, אבל לוקח זמן לגבש מסקנות ממחקר ולוקח זמן גם לבנות תוכנית עבודה. יש גם דברים שמחייבים מקור תקציבי. אסור לשכוח שמדובר בתוכנית בפריסה ארצית, שדורשת משאבים מערכתיים. בכל מה שקשור למניעה, עדיף לעבוד בצורה מערכתית, כך התוכנית יותר אפקטיבית. לתת להם משהו קטן, איזה בייביסיטר - זה לא פתרון".

אתם מודעים לעוצמת המשבר אצל בני הנוער?

"לחלוטין מודעים לזה. הקולות האלו עלו מהשטח, עוד לפני הסקר. יש לנו מנהלי תוכניות ומחוזות בכל הארץ, וכולם הציפו את זה שיש משבר קשה, גם בגזרת הנוער. מניעה אפקטיבית לוקחת זמן".

מה דעתך על הנתון שלפיו 50% מבני הנוער מרגישים חוסר אמון כלפי ההנהגה וכועסים עליה?

"הכנסנו את השאלה הזו לסקר כדי לראות איך הנוער תופס את מה שנמצא מעבר למגרש הפרטי שלו. מבחינתי, זה שהילדים דואגים למדינה ואכפת להם, זה נתון שאפילו הייתי מגדיר אותו כמעודד. זה מראה שהם לא רק עסוקים בעצמם".

אילו השפעות ארוכות יכולות להיות לנשירה ממערכת הלימודים ולמצוקה רגשית וחרדה?

"הנשירה הוירטואלית ממערכת הלימודים בהחלט 'מככבת' ברשימת ההתנהגויות בסיכון בקורונה, כפי שעלו בסקר. יש המון ילדים שלא מתחברים לזום והמון ילדים שאין להם מחשב נייד. למערכת החינוך אין יכולת לנהל מעקב מי נכנס ומי לא, ומה הילדים עושים לאחר שהם נכנסים. ילד שלא נכנס לשיעור זום משתעמם בבית, הוא ממורמר וזה פתח לדברים לא מעודדים. המצוקה הרגשית והחרדה נמצאות בהלימה לנשירה ממערכת הלימודים, אבל גם אם הנער או הנערה נשארים במערכת הם לא רואה את החברים וחרדים לגורל תוצאות מבחני הבגרות.

"הקורונה הביאה איתה הרבה מאוד גורמי סיכון - ואנחנו נראה את ההשפעה שלהם בטווח הארוך. צריך להיערך לזה. הדיכאון, הבדידות, השעמום, הבטלה, הריחוק החברתי, הנשירה הווירטואלית, המצב המשפחתי הרעוע, המצב הכלכלי, המשבר המנהיגותי - כל אלה עלולים להוביל בהמשך להתנהגויות סיכון ברמה עוד יותר גבוהה".

מה צריך לעשות?

"צריכה להיות תוכנית לאומית שמתמקדת בבני הנוער בכל מקום שבו הם נמצאים: בבתי הספר, בקהילה ובמשפחה. בתי הספר צריכים להניח קצת את ספרי הלימוד ולהתמקד כרגע בהיבטים רגשיים-נפשיים של הילדים. ההורים חייבים להקפיד על פיקוח הורי, על יצירת גבולות ברורים במקביל לעטיפת הנערים והנערות בחום ואהבה. ברמה המקומית, נדרשת מנהיגות מעורבת. חשוב מאוד שכל תושב יידע שראש העיר שלו פועל בשביל הילדים, שאכפת לו. יש כאן בעיה לאומית, הנוער שלנו צריך עזרה. ואנחנו מחויבים לעזור להם. ככל שנתעורר מהר יותר, נציל יותר נפשות".

איך מחזירים את האמון במדינה שאכזבה?

כמו שתיארה קיארה יער-גולן בתחילת הכתבה, גם אצל טליה בראבי הפרספקטיבית באשר להתמודדות עם המשבר רחבה יותר מאשר מערכת החינוך. וכמו אצל קיארה, גם טליה חווה משבר אמון חמור עם המדינה. "הרצון שלי להתגייס לצבא ירד בשנה האחרונה", היא משתפת. "שמתי לב שלא מקשיבים לנו באמת, שלא שמים עלינו. זה באמת פוגע במוטיבציה לבוא ולשרת מדינה, שלא מקשיבה ולא רואה אותנו. אם לפני הקורונה היו באים אליי ושואלים אם ארצה לחיות במדינת ישראל, הייתי עונה שלחלוטין כן".

ועכשיו לא?

"בעקבות המשבר הרצון שלי להישאר כאן ירד מאוד. אני רואה איך המדינה והשלטון מתנהלים כאן במהלך המשבר הכלכלי והבריאותי - ופשוט לא רואה את עצמי חיה במדינה כזו יותר מדי זמן. בכלכלה, רואים שהרבה מאוד משפחות נכנסו מתחת לקו עוני ואלה משפחות שבעבר, לפני המשבר הזה, היו ממוצעות פלוס ופתאום הן לא יכולות להתפרנס ולהתקיים. בלתי נתפס בעיניי שהמדינה לא דואגת להן ולא נותנת למשפחות האלו פתרונות אמיתיים. תמיד יהיה לי חשש שאם יהיה כאן משבר נוסף בעתיד, לא ידאגו גם לי".

אמיר סיגל, בן 17 מפתח תקווה: "זה שהמדינה אולי לא עזרה לי במשבר הקורונה, זו בהחלט לא סיבה לא לעזור לה. יש פה עוד פקטור שהוא אזרחי ישראל, אני צריך לעזור להם ולשרת את המדינה בזמנים שנקבעו לי. גם אם יש מנהיגים שעשו טעויות, זו המדינה שהכי טוב לי לחיות בה"

אמיר סיגל, בן 17 מפתח תקווה שלומד בבית ספר אמי"ת בבר אילן ומשחק כדורסל באופן מקצועי, אופטימי יותר ומצביע על המאמץ שהשקיעו המנהיגים. אף שמאמץ זה כשל. "כולם ניסו", הוא אומר, "אף אחד לא ישב בחיבוק ידיים. כולם ניסו להביא תוכניות, הבעיה הייתה שרוב התוכניות לא היו מספיק חכמות. למשל, הרעיון לתת לכל אזרח מענק של 750 שקל. זו הייתה תוכנית שבזבזה המון כסף למדינה ולא תרמה מספיק לאף אחד. לא היו במשבר הזה הרבה תוכניות מוצלחות".

איך חווית את המשבר באופן אישי?

"הקורונה פגעה מאוד בתוכניות שלי. חגגתי 17 לפני כחודש, אבל נאלצתי לחגוג באופן מאוד מצומצם בגלל הגבלות הריחוק החברתי. כמובן שנהנינו, אבל פחות כי הרבה חברים טובים שלי לא יכלו ולהגיע וגם הפעילות עצמה הייתה מוגבלת, כי זה היה בזמן הסגר. בכל התקופה לא נפגשתי הרבה עם חברים וכמעט לא יצאתי".

עד כמה התקופה הזאת מייצגת אצלו משבר אמון עם המדינה? "תמיד רציתי ותמיד ארצה להתגייס לצבא", מבהיר אמיר. "זה שהמדינה אולי לא עזרה לי במשבר הקורונה, זו בהחלט לא סיבה לא לעזור לה. יש פה עוד פקטור שהוא אזרחי ישראל, אני צריך לעזור להם ולשרת את המדינה בזמנים שנקבעו לי. גם הרצון לחיות במדינת ישראל לא נפגע אצלי, תמיד ארצה לחיות כאן. גם אם יש מנהיגים שעשו טעויות, זו המדינה שהכי טוב לי לחיות בה".

"גם מבחינתי", אומר תלמיד הישיבה דוד דסקל, "הרצון לחיות בארץ לא השתנה. כחרדי, ארץ ישראל חשובה לי, היא ארץ שאני מוכן להקריב בשבילה, היא ארץ שאני אוהב, ארץ של אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב. הקדוש ברוך הבטיח לנו את הארץ הזאת ואני מאוד נהנה בה, גם כשאני מרגיש שההחלטות פה לא תמיד מסתדרות עם הדת. הרגשתי מאוד רע עם סגירת בתי הכנסת, אבל זה לא משנה את היחס שלי לארץ, שאני רוצה להמשיך לחיות בה".

על המשטרה אגב, אין לו מילים רעות. "חונכתי מגיל אפס ששוטר הוא אדם טוב", אומר דוד. "אם אני רואה שוטר ברחוב אני אומר לו תודה רבה על זה שאתה משגיח ושומר עלינו. ככה חונכתי וכך היה גם בקורונה. היו זמנים, אולי בהפגנות בבני ברק, שאמרתי שזה לא בסדר, שהשוטרים התנהגו קצת יותר מדי באלימות, אבל בעיקרון אני עדיין חושב שהשוטרים תפקידם לעשות טוב".