מ

סמך יוצא דופן הוגש בחודש יולי האחרון לבית המשפט המחוזי בנצרת; אחמד חוסייני, בן 23 מכפר זמר, חזר בו מהודאה שמסר במשטרה ובבית המשפט בנוגע למעורבותו בסחר בנשק, וטען כי החליט להודות לאחר שעורך דינו, ויסאם לידאווי, שכנע אותו כי השופט חנא סבאג לעולם לא יזכה אותו, לדבריו. במכתבו לבית המשפט, שהגיע לידי "שומרים", מספר הנאשם הטוען לחפותו, כי עורך הדין אמר לו שאם היה מדובר בשופט אחר לא היה מייעץ לו להודות, אבל "ידוע שבית המשפט הזה מחמיר בעבירות נשק" וכי לחוסייני צפוי יהיה עונש כבד. חוסייני השתכנע והודה באישומים שכעת הוא כופר בהם.

הוא נעצר לפני ארבע שנים והואשם, יחד עם שלושה אחרים, בתיווך למכירת רימון, רובה ואקדח לסוכן משטרה. בעקבות המכתב נעצר מהלך המשפט שנדמה היה לכל הצדדים שיסתיים בהסדר טיעון, נוכח הודאת הנאשם. במקביל הועבר המקרה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.

האם חוסייני אשם או לא - את זה לבית המשפט להכריע, אבל המקרה שלו, של חזרתו מהודאה באשמה, מאיר זרקור על נושא מודחק במערכת המשפט והצדק הישראלית: כ-80% מכתבי האישום המוגשים על ידי הפרקליטות מסתיימים בהרשעה (בין אם נוהל משפט ובין אם לא), מתוכם רוב כמעט מוחלט של כ-95% מההרשעות מושגות באמצעות הודאות באשמה של הנאשמים. כלל האצבע הוא פשוט: ככל שהעבירה קלה יותר, כך גדל שיעור ההרשעות שהושגו באמצעות הודאה. כך למשל, "אדם שהואשם בתקיפת שוטר יודע מראש שלא יוכל להוכיח שלא תקף, ולכן יעדיף להודות מאשר להסתכן בהרשעה", אומר פרופ' אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה וחבר בוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא, שחקר את הנושא בשנת 2012. מאז, לדבריו, "אני מעריך שמאז שיעור הרשעות השווא לא ירד".

אמנם מעמדה של ההודאה כ"מלכת הראיות" אינו איתן כפי שהיה בעבר; ככל שהשנים עוברות גדל המשקל שמערכת המשפט נותנת לראיות פורנזיות כמו ממצאי דנ"א – אך עדיין להודאה של הנאשם יש משקל רב. בדיקה שערך "פרויקט החפות" האמריקאי, שהחל לפעול בתחילת שנות ה-90 והוביל לשחרורם של מאות חפים מפשע מבתי הכלא בארצות הברית, מצא נתון מדהים לפיו מתוך 305 מורשעים שנמצאו חפים מפשע בעקבות בדיקה חוזרת של דנ"א שנמצא בזירת הפשע, כ-25% הורשעו גם על בסיס הודאה שמסרו.

מדוע שאדם יודה בעבירה שלא ביצע? גורמים הנוגעים בדבר מסבירים כי אנשים שלא נקלעו למצב כזה, לא יוכלו להבין את תחושת חוסר האונים והמצוקה הנפשית שדוחקות אדם להודות במעשה שלא עשה. הנה למשל, המקרה של אלישע חייבטוב שהודה ברצח שלא ביצע, זוכה לפני כשנתיים על ידי בית המשפט העליון והשתחרר מהכלא לאחר 12 שנות מאסר.

חייבטוב הודה ברצח של שי אדרי, עובד מועדון סנוקר בשדרות. את ההודאה הוא מסר למדובב שהיה איתו באותו תא במשך ימים ארוכים. בימים בתא המעצר חייבטוב לא פגש עורך דין על פי בחירתו, וצרך הרואין יחד עם המדובב. בתחילת החקירה טען חייבטוב כי לא ביצע את הרצח, אך ככל שחלפו הימים מצבו הנפשי התערער, וכשלושה שבועות לאחר שנעצר והיה כלוא עם המדובב הודה כי הוא הרוצח.

כ-80% מכתבי האישום המוגשים על ידי הפרקליטות מסתיימים בהרשעה (בין אם נוהל משפט ובין אם לא), מתוכם רוב כמעט מוחלט של כ-95% מההרשעות מושגות באמצעות הודאות באשמה של הנאשמים. כלל האצבע הוא פשוט: ככל שהעבירה קלה יותר, כך גדל שיעור ההרשעות שהושגו באמצעות הודאה

"זה היה מקרה של הרשעת שווא שערורייתית עם כל הסממנים המוכרים - ובלי שום ראיה נוספת", אומרת עו"ד חגית לרנאו, שייצגה את חייבטוב בערעור לעליון, שהסתיים בזיכוי נדיר. "תמיד מדברים על חזקת החפות, אבל כשנאשמים כמו חייבטוב מגיעים לבית המשפט הם רואים מולם פרקליטות, כלומר עובדי ציבור נאמנים שהגיעו עם תיק. הרי אם כבר הוחלט להגיש כתב אישום אז רוב הסיכויים שהאדם אשם. כך המערכת רואה את זה".

גם ס' הודה בתקיפה מינית שלא ביצע. זה היה אחרי שנחקר במשך שעות ולא קיבל את התרופות הפסיכיאטריות שהזדקק להן. הוא נעצר לפני כשלוש שנים בחשד שתקף, פצע וניסה לאנוס צעירה מנתניה, כשחזרה לביתה בארבע לפנות בוקר. בתום חקירה לא ארוכה הוא הודה שהוא היה זה שגרר את הצעירה לחדר מדרגות, היכה אותה באבן וניסה לאנוס אותה. לאחר שהודה הוא שיחזר את המעשה, והוגש נגדו כתב אישום. 99 ימים הוא שהה במעצר בגלל ההודאה שמסר.

"המערכת מתמרצת את האדם להודות מרגע שנעצר ולאורך כל הדרך - עד לוועדת השחרורים בכלא", אומרת עו"ד ד"ר ענת הורוויץ, המשנה לסניגור הארצי הראשי בסניגוריה הציבורית. כמה חפים מפשע יושבים בבתי הכלא? "קשה לדעת מה שיעור הרשעות השווא כי אין שום שיטה למדוד. וברוב המקרים לא נדע את התשובה לעולם"

"אני זוכר שצפיתי בחקירה ובשחזור שלו והייתי בהלם", משחזר סנגורו עו"ד שירן ברגמן. "ראו בבירור שס' עובר את הבניין שבו התרחש האירוע, ואז השוטרים מכוונים אותו לחזור ולעמוד במקום האירוע. ראו שהוא מודה בדברים שלא קרו. בדיון בהארכת המעצר טענתי שלא רק שהשחזור בעייתי אלא שס' משתייך לאוכלוסייה שנוטה מראש להודות בהודאות שווא – הוא בעל מוגבלות שכלית ואין לו משפחה תומכת".

השופט השתכנע ושחרר אותו, אלא שהפרקליטות בכל זאת ניהלה משפט עד היום שבו המותקפת הייתה אמורה להגיע לבית המשפט. אז התברר שזמן קצר לפני כן היא אמרה לפרקליטה שהיא לא בטוחה שזיהתה את התוקף. בשלב הזה החליטה המדינה לחזור בה מכתב האישום ולזכות את ס'.

מה הסיכוי של אישה בדואית מול הפרקליטות?

על המקרה של עפאף גילאוי, אישה בדואית מול מערכת אכיפת החוק שהאשימה אותה ברצח ובביתור גופתה של אישה אחרת, אפשר לכתוב סמינרים בפקולטות ללימודי משפטים. גילאוי, כיום בת 37 ומתגוררת בבאר שבע, טענה מהרגע הראשון לחפותה, אך הורשעה ברצח באוגוסט 2014 וישבה כמעט שלוש שנים בכלא. בכתב האישום נגדה נטען כי רצחה את רים מוסלמי, תושבת יפו בת 27, שניהלה קשר רומנטי עם אדם שניהל במקביל מערכת יחסים מינית עם גילאוי. על פי כתב האישום באוגוסט 2014 קבעה גילאוי לצאת לבילוי עם מוסלמי. בנסיעה מתל אביב לבאר שבע, שבה נכח גם גבר נוסף, נטען כי גילאוי השקתה את מוסלמי באלכוהול, ולאחר מכן מוסלמי והגבר עלו לדירתה של גילאוי.

באותו לילה נרצחה מוסלמי, ובכתב האישום נטען כי גילאוי היא שזרקה את גופתה לשטח פתוח. עוד נטען כי כעבור כמה ימים נפגשה גילאוי עם הגבר שאיתו ניהלה יחסים והשתילה במכוניתו שלוש עצמות של הנרצחת ואת הטלפון הסלולרי שלה. אותו הגבר נעצר אך שוחרר עד מהרה, והמשטרה בעידוד הפרקליטות התמקדה בגילאוי כחשודה המרכזית.

״את גילאוי היה קל לתפוס, לא הוכיחו מניע, לא היו ראיות חותכות, היא לא ידעה לספק פרטים רבים. למרות שהיו חשודים עם  מניעים לרצח, המשטרה והפרקליטות התלבשו על אישה בדואית חלשה״, אמרה לי בעבר עורכת דינה של גילאוי, עו"ד אורית חיון. מחקרים מראים שאוכלוסיות מוחלשות נמצאות בסיכון גבוה יותר להרשעת שווא, כאשר בקבוצת הסיכון הזו נמצאים מיעוטים, קטינים, בעלי מוגבלויות, מהגרים ואנשים שאינם דוברים את השפה.

העובדה שהנאשמת היא אישה מוחלשת הייתה רק אחד מסימני האזהרה. עיוות הליכי הדין הלך והחריף כשבשלב מסוים של המשפט התברר כי יש קושי ראייתי להוכיח שגילאוי היא הרוצחת – והצדדים נשלחו לגישור. לגילאוי נאמר כי האפשרות האחרת היא להמשיך לנהל את המשפט עוד זמן רב, לאור פרישתו של אחד השופטים בהרכב. בהליך הגישור הוצעה לגילאוי הצעה, שלא בנוכחות הסניגורית שלה, שלפיה היא תודה בעבירה משונה במיוחד בשם "מתן אמצעים לביצוע פשע", ותשוחרר לאלתר אחרי כמעט שלוש שנות מאסר. גילאוי בחרה להודות ויצאה לחופשי כעבריינית, אבל לא כרוצחת. בחוץ חיכו לה שלושת ילדיה, וגילאוי הייתה מוכנה להודות בכל דבר שיחזיר אותה אל חיק ילדיה.

בדיקה שערך "פרויקט החפות" האמריקאי, שהחל לפעול בתחילת שנות ה-90 והוביל לשחרורם של מאות חפים מפשע מבתי הכלא בארצות הברית, מצא נתון מדהים לפיו מתוך 305 מורשעים שנמצאו חפים מפשע בעקבות בדיקה חוזרת של דנ"א שנמצא בזירת הפשע, כ-25% הורשעו גם על בסיס הודאה שמסרו

האופן הצורם שבו הסתיים התיק סימן את תחילתו של מאבק להוכחת שרשרת המחדלים בניהול החקירה והמשפט. האם גילאוי בכלל מסוגלת לבצע רצח כה אכזרי, שכלל ביתור גופה במו ידיה; מדוע לא יוחס משקל ראוי לעדות של עד חדש שסיפק פרטים על לילה הרצח; מדוע תוקנה חוות דעת של רופא המכון הפתולוגי לבקשת הפרקליטות, תוך כדי המשפט ומבלי לידע את הסניגוריה. עניין נוסף שנבדק היה הוצאת מוצג שהוגש לבית המשפט בחזרה על ידי הפרקליטות בתחבולה ומבלי לידע איש. היו גם בעיות הקלטה בשלב ההצבעה על מקום מציאת הגופה ועוד שורה של כשלים.

שרשרת מחדלי החקירה הרבים כל כך נפרשים על פני 30 עמודים ששלחו עורכי דינה של גילאוי לשופט דוד רוזן המכהן כנציב תלונות הציבור על ערכאות משפטיות. השופט רוזן קיבל כמעט את כל התלונות, והמליץ לפרקליט המדינה להפיק לקחים לגבי שתי הפרקליטות שניהלו את התיק באופן רשלני לכאורה.

כיום, ממתינה גילאוי להחלטה בתביעת פיצויים שהגישה נגד המדינה בגין השנים שבהן ישבה בכלא על לא עוול בכפה, ולכן היא העדיפה שלא להתראיין לכתבה הזו.

מרבית ההודאות - הרבה לפני המשפט

בעל כורחה נכנסה גילאוי לסטטיסטיקה העגומה של הרשעות השווא בישראל. פרופ' אורן גזל-אייל, שהיה כאמור חבר בוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא, בדק בעבר ומצא כי רק 1% מהתיקים שמגיעים לבית המשפט מסתיימים בזיכוי מלא. "זיכויים הם חיה נכחדת בישראל", מסכים המשפטן פרופ' בועז סנג'רו, שכתב את הספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם" (הוצאת רסלינג)

רוב התיקים שהסתיימו בהרשעת שווא, כך מתברר, החלו באנשים שבכלל לא טענו לחפותם בתחילת ההליכים נגדם. רבים מהם הגיעו לבית המשפט והודו במיוחס להם. חלקם הזדרזו להודות כבר במעמד הקראת כתב האישום, כדי לזכות בהקלה בעונשם לאחר שחסכו הליכים למערכת המשפט. נאשמים אחרים מודים לאחר שכבר ישבו תקופת מעצר ממושכת, ויש כאלה שמודים בזמן המשפט, כשמוצע להם הסדר טיעון מפתה.

"אדם שהואשם בתקיפת שוטר יודע מראש שלא יוכל להוכיח שלא תקף, ולכן יעדיף להודות מאשר להסתכן בהרשעה", אומר פרופ' אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה וחבר בוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא, שחקר את הנושא בשנת 2012. מאז, לדבריו, "אני מעריך שמאז שיעור הרשעות השווא לא ירד"

"המערכת מתמרצת את האדם להודות מרגע שנעצר ולאורך כל הדרך - עד לוועדת השחרורים בכלא", אומרת עו"ד ד"ר ענת הורוויץ, המשנה לסניגור הארצי הראשי בסניגוריה הציבורית. לדבריה, למאמצים שהמערכת משקיעה – יש תוצאות.

חלק מהתוצאות הן גם עובדה שאיש במערכת המשפט לא יחלוק עליה, ולפיה בבתי הכלא בישראל יושבים גם אנשים חפים מפשע שהורשעו על לא עוול בכפם. כמה? "קשה לדעת מה שיעור הרשעות השווא כי אין שום שיטה למדוד. וברוב המקרים לא נדע את התשובה לעולם", משיבה ד"ר הורוויץ.

כפי שפרסמנו בחלקו הראשון של פרויקט החפות הישראלי של שומרים, מאז קום המדינה התקבלו בבית המשפט העליון 33 בקשות למשפט חוזר, 24 מהן הסתיימו בזיכוי (על האנשים שזכו למשפט חוזר, הקליקו כאן). אולם, בניגוד לאנשים שטענו לחפותם וזכו למשפט חוזר, הרשעות שווא כוללות גם מקרים בהם המדינה חוזרת בה מכתב האישום בחלוף הזמן. לעתים לאחר שמתגלה ראיה או עדות חדשה שמובילה לכך שהאדם יצא לחופשי. כמה מקרים כאלה יש? כאמור, נתונים אין בנמצא.

"אין מערכת שלא עושה טעויות, ולהניח שהמערכת המשפטית חפה מהן זה חסר הגיון", אומרת עו"ד סיון רוסו, עד לאחרונה בכירה בפרקליטות המדינה וכיום עורכת דין במחלקת צווארון לבן במשרד טולצ'ינקי שטרן. "אבל אני חולקת על הנחת המוצא שהמניע של הפרקליטות הוא להשיג הרשעות. הייתי בפרקליטות 12 שנים וראיתי הכל. הפרקליטות נוקטת במרבית המקרים באמת מידה מחמירה במיוחד, ויש הבנה עמוקה של משמעות ההליך הפלילי בחייו של אדם. הסתכלנו על הדברים במשקפיים ביקורתיות. עם זאת, אני יכולה לומר שהפרקליטות היא לא מקשה אחת, ובסוף כולם אנשים".

הרשעת השווא הכי מפורסמת רשומה ככל הנראה על שמו של עמוס ברנס שזוכה אחרי שנים ארוכות מרצח החיילת רחל הלר. בזיכרון הקולקטיבי נחרט גם הזיכוי של אלישע חייבטוב, שתארנו קודם לכן, וכן הספקות סביב הרשעתו של רומן זדורוב ברצח הנערה תאיר ראדה בספטמבר 2006, עדיין מהדהדים בעוצמה מחוץ לבית הכלא שבו הוא מרצה את עונשו. לאחרונה הודיע בית המשפט העליון כי לבקשת סנגורו של זדורוב, ייערך דיון בראיות חדשות שעשויות להביא למשפט חוזר.

אולם, מרבית ההודאות ועמן ההרשעות מגיעות עוד הרבה לפני המשפט. "כולם מתעסקים במקרים הידועים או בפרשיות שמתבררות בבית המשפט מול הרכב של שלושה שופטים, אבל המאסה הקריטית היא כאשר אדם מגיע לבית המשפט ומודה", אומרת עו"ד רוסו. לדבריה, "כשיש הודאה במהלך חקירה החוקרים מחויבים למצוא 'דבר מה נוסף', אבל בבית המשפט, שמתמודד עם לוחות זמנים דחוסים ומשאבים מצומצמים, יש גם הרשעות שלא נבדקות מספיק".

עו"ד שרון דניאלי היה חלק מצוות ההגנה שהצליח לזכות את יוסף זוהר שהורשע בתחילת שנות ה-2000 ברצח אביו. זה היה תיק מתוקשר שבו הצליח צוות הסניגורים להוכיח את חפותו של הבן. עו"ד דניאלי מספר כי לאחרונה זכה בערעור שהגיש בשמו של בחור ממוצא אתיופי שהורשע באונס גיסתו פעמים רבות. הוא הורשע וישב בכלא ארבע שנים עד שזוכה. "אבל אני זוכר גם כמה תיקים בהם הורשע אדם שאני בטוח שלא עשה דבר, וזה הולך איתי", אומר דניאלי.

בימים אלה דחה בית המשפט העליון בקשה לקיום דיון נוסף בתיק של שליח פיצה שהורשע באונס נערה ברמת הגולן. דניאלי משוכנע בחפותו של הצעיר שיושב עדיין בכלא, אך לפי שעה נסתמו הדרכים המשפטיות בעניין. "לאף אחד אין מושג כמה הרשעות שווא יש אבל מניסיוני אני יכול לדבר על עשרות רבות של תיקים כאלה", הוא אומר.

איך מזהים הרשעות שווא?

להרשעות שווא יש סימנים שמקלים על הזיהוי שלהן. הן נוטות לצוץ על רקע עדויות ראיה פגומות, ראיות מדעיות מופרכות, התנהגות פסולה של רשויות התביעה ועדי שקר. בשל ההיקף החריג של התופעה, מינתה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד את ועדת דנציגר או בשמה הרשמי: הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן.

מנתונים שמסרה המשטרה לוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן, שבראשה עומד השופט העליון בדימוס פרופ' יורם דנציגר, עולה כי במסדרי זיהוי שהתקיימו במסגרת חקירות שנערכו בשנים 2016-2018, ב-24.5% מהמקרים הצביעו המתלוננים על אנשים שלא היו קשורים לאירוע

הוועדה, שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יורם דנציגר, פרסמה בספטמבר 2019 דוח ביניים ראשון שעסק בהרשעות המתבססות על עדי ראיה שמזהים נאשם. מנתונים שמסרה המשטרה לוועדה עולה כי במסדרי זיהוי שהתקיימו במסגרת חקירות שנערכו בשנים 2016-2018, ב-24.5% מהמקרים הצביעו המתלוננים על אנשים שלא היו קשורים לאירוע (מתוכם 13% היו חפים מפשע בוודאות והשתתפו רק לצורך המסדר).

הנתונים האלה מטרידים במיוחד כשמביאים בחשבון שבתי המשפט מייחסים משקל רב לזיהוי של המתלונן, בעיקר במקרים של עדות מול עדות. "יש מקום לבחון בזהירות רבה את הזיהוי שנערך על ידי עדי ראיה ולסייג את משקלו הראייתי", נכתב בדוח הביניים של ועדת דנציגר.

גם הנתונים של פרויקט החפות האמריקאי, שבימים אלה משודרת סדרה על-אודותיו בנטפליקס, מצביעים על כך שטעות בזיהוי הן אחת הסיבות המרכזיות להרשעת שווא. הנה כך, מתוך כ-180 תיקים שבהם מורשעים זוכו באמצעות ראיות דנ"א ביותר מ-100 תיקים ההרשעות היו מבוססות על זיהוי.

כשמדובר בזיהוי, מסבירים המומחים, הרבה דברים יכולים להשתבש ולהוביל לזיהוי של האדם הלא נכון. מידת הלחץ של הנפגע, זווית הראיה שלו, תנאי התאורה, המרחק בין האנשים, משך הזמן שהם ראו זה את זה, השתייכות אתנית של מבצע הפשע והקורבן, וגם היכרות אישית או זיהוי פנים של אדם שבעבר נתקלו בו.

"לפני כמה שנים ייצגתי אדם שהואשם בתקיפת תושב מזרח ירושלים בעיר העתיקה", מספר עו"ד אריאל עטרי. "האישום נסמך על עדות עדת ראיה ועל זיהוי במסדר זיהוי של הנאשם". אלא שהנאשם התעקש שהוא לא היה במקום. "החלטתי לעשות מניפולציה פסיכולוגית ואמרתי לנאשם שלא ישב לידי אלא בקצה האולם, והושבתי לידי אדם שאין לו קשר לתיק. במהלך הדיון שבו העידה עדת הראיה התלחשתי שוב ושוב עם האדם שלידי כך שנראה היה שהוא הנאשם. בשלב מסוים ביקשתי מעדת הראיה לזהות את האדם שלידי והיא העידה שזה התוקף ב-100%. זה היה הרגע שבו ביקשתי לציין לפרוטוקול שלא מדובר בנאשם אלא באדם אחר. התיק נגמר שם".

לפרקליטות דווקא קשה להודות

עיוותי דין הם לא פעם תוצאה של עבודה מרושלת שעשו המשטרה והפרקליטות. הנה למשל, המקרה של מ', קטין ממזרח ירושלים שישב כמה חודשים בכלא אחרי שנעצר בתחילה בגין אונס ולאחר מכן בגין מעשה מגונה שלא היה ולא נברא.

"לפני כמה שנים ייצגתי אדם שהואשם בתקיפת תושב מזרח ירושלים בעיר העתיקה", מספר עו"ד אריאל עטרי. "החלטתי לעשות מניפולציה ואמרתי לנאשם שלא ישב לידי אלא בקצה האולם, והושבתי לידי אדם שאין לו קשר לתיק. בשלב מסוים ביקשתי מעדת הראיה לזהות את האדם שלידי והיא העידה שזה התוקף ב-100%. התיק נגמר שם"

ב-2013 עבד מ' כנער שליחויות בחנות מוצרי חשמל בירושלים. יום אחד הוא הגיע לבית של לקוחה כדי להתקין לה מכשיר טלוויזיה. זמן קצר אחר כך התלוננה הלקוחה במשטרת ירושלים כי מ' ביצע בה שתי עבירות מין. השליח נעצר ועד מהרה הואשם בביצוע המעשים. בבית המשפט התברר מצבה הרגיש של המתלוננת עוד לפני האירוע. התברר גם שהיא הגישה בעבר כ-40 תלונות על עבירות מין נגד גברים, מספרת עו"ד הורוויץ מהסניגוריה הציבורית, שהכירה את מ' כשביקש לערער על ההרשעה שלו.

המידע הזה עלה בדיונים בבית המשפט, אך העובדה שמ' התבלבל ולא ידע להסביר באופן רהוט את מאורעות היום, וכן עדות של שכנה ששמעה משהו מדירת המתלוננת – שכנעו שלושה שופטים ש"משהו קרה". השופטים אמנם הפחיתו את עבירת האונס לניסיון למעשה מגונה, אך הרשיעו את מ' הקטין.

ב-2015, לאחר שישב ארבעה חודשים בכלא, הגיע מ' לעו"ד הורוויץ וביקש לטעון לחפותו. הורוויץ ביקשה לבדוק האם מאז הרשעתו של מ' המשיכה המתלוננות להגיש תלונות נגד גברים, ומצאה שמונה תלונות (בהמשך התברר שיש 15 תלונות). "שאלתי את הפרקליטה האם זה משכנע אותה שיש כאן הרשעת שווא. הבנתי שהיו חילוקי דעות עזים בפרקליטות, אבל בסוף הם הלכו איתנו". בקשת הזיכוי התקבלה בבית המשפט העליון שניקה את מ' מכל אשמה. 5,000 השקלים ששילם למתלוננת כפיצוי לא חזרו אליו.

עו"ד סיון רוסו הייתה הפרקליטה ההיא בפרקליטות. "היה לי קשה לשכנע את האנשים בפרקליטות", היא מספרת. "התקיימו לפחות שלושה דיונים סביב ההחלטה שלי לתת חוות דעת לפסק דין מזכה, אבל חשוב לזכור שאני בחנתי את התיק בנקודת זמן שונה מזו שבה קיבלו לגביו החלטות בפרקליטות ובבית המשפט". עו"ד רוסו שישבה במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה והייתה אחראית על הערעורים, ומספרת על מקרים נוספים שבהם הביעה עמדה מנוגדת למערכת.

"אין מערכת שלא עושה טעויות, ולהניח שהמערכת המשפטית חפה מהן זה חסר הגיון", אומרת עו"ד סיון רוסו, עד לאחרונה בכירה בפרקליטות המדינה. "אבל אני חולקת על הנחת המוצא שהמניע של הפרקליטות הוא להשיג הרשעות. הייתי בפרקליטות 12 שנים וראיתי הכל. יש הבנה עמוקה של משמעות ההליך הפלילי בחייו של אדם"

מ' הסכים תחילה להתראיין לכתבה אך בהמשך נעלם. "לאנשים רבים שהורשעו וריצו את עונשם, אין כבר רצון להילחם במערכת. הם לא רוצים לחטט בפצע, והדחף להילחם בתיוג הולך ופוחת אחרי שהשתחררו מהכלא", מתייחסת עו"ד הורוויץ מהסנגוריה הציבורית.

פרופ' גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה מסכם כי היות ש"הפרקליטות היא זו שטוענת שאדם אשם - וקשה מאוד להודות בטעות של עצמך - יש צורך בגוף נפרד שיבקר ויבחן תיקים במקרה של ערעור או ליקוי".