ד

"ר עדי עלי, בן 25 מהכפר שעב שבגליל התחתון, חזר ממש לאחרונה לישראל לאחר שסיים את לימודי הרפואה שלו באודסה שבאוקראינה. כשדיברנו הוא עדיין היה בבידוד בהתאם להנחיות הקורונה לנוחתים בארץ - ובהסתגלות מחודשת לקיץ הישראלי. בינואר הוא ייגש לבחינת הרישוי של משרד הבריאות.

לכאורה סיפור טיפוסי. אין חדש בכך שלא מעט סטודנטים ערבים־ישראלים לומדים כבר שנים במזרח אירופה. אלא שעדי לא למד את התואר כולו באודסה שלחופי הים השחור. לפני כחמש שנים הוא החל ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטה האמריקאית בג'נין, אך לאחר שתי שנות לימוד חש שהחיים בגדה חונקים אותו. הוא עזב לאודסה ושם גם החליט להתמקד ברפואה כללית ולהשאיר לאחרים את הנבירה בפיותיהם הפעורים של אנשים.

עדי אומר שהרעיון ללכת וללמוד בג'נין תפס תאוצה לאחר שחברותיה של אמו סיפרו לה דברים חיוביים על הלימודים באוניברסיטה שהייתה אז חדשה למדי. על פניו, ריבוי הסטודנטים הישראלים אמור היה להבטיח שלצד הלימודים עצמם תיווצר גם אווירה סטודנטיאלית שוקקת, אבל המציאות לא באמת התיישרה עם הציפיות הללו.

"כשעשיתי בירורים לפני הלימודים היו אנשים שאמרו לי שזה סבבה ללמוד שם", הוא מספר. "כשהתחלתי ללמוד היו כבר באוניברסיטה סטודנטים ערבים מישראל בכמויות פסיכיות, וכשהייתי בשנה השנייה של הלימודים, 4,000 מתוך 10,000 הסטודנטים באוניברסיטה היו מישראל ואני מבין שעכשיו יש שם אפילו יותר, אבל הסיבה המרכזית שעזבתי הייתה שפשוט לא יכולתי להתחבר לחיים שם בכלל".

תסביר.

"אנחנו כאן בארץ רגילים לצורת חיים מסוימת. יש לנו חופשיות, אנחנו יכולים לצאת לבלות. בג'נין לימודי רפואת השיניים מצויינים ממש, וכמעט שאין בוגרים של האוניברסיטה שלא מצליחים לעבור את בחינות הרישוי בישראל, אבל מבחינת איכות החיים שם - פשוט אין לך מה לעשות שם חוץ מלשבת בבית שלך.

"אני גרתי בזבבדה, שזה כפר קטן שנמצא במרחק של דקה מהאוניברסיטה שבעצמה, נמצאת קצת מחוץ לעיר. אם אתה יוצא לרחוב, הדבר היחיד שיש לך שם זה מכולת. היה בית קפה אחד שתמיד היה מפוצץ ושלא היה נעים לי לשבת בו - וזהו. גם אם הייתי גר בג'נין היה לי משעמם שם. יש שם כמה בתי קפה"

ד"ר עדי עלי, למד בתחילה בג'נין: "אנחנו כאן בארץ רגילים לצורת חיים מסוימת. יש לנו חופשיות, אנחנו יכולים לצאת לבלות. בג'נין לימודי רפואת השיניים מצויינים ממש, וכמעט שאין בוגרים של האוניברסיטה שלא מצליחים לעבור את בחינות הרישוי בישראל, אבל מבחינת איכות החיים שם - פשוט אין לך מה לעשות שם חוץ מלשבת בבית שלך"

גם נורמות ההתנהלות מול נשים תפסו את עלי לא מוכן. הוא אמנם אומר שהמספר הגדל וההולך של סטודנטים ערבים מישראל משנה מעט את הדינמיקה השמרנית של החיים בגדה בכל הקשור ליחסים בין המינים, אבל עדיין מדובר במציאות שונה מזו שהכיר עד אז. "בנים ובנות שהם משלנו (ערבים אזרחי ישראל) יכולים לצאת ביחד לבתי קפה ואין עם זה שום בעיה", הוא מספר. "אבל אם נניח תראה מישהי שהיא משם ותרצה להגיד לה שלום - אז רק מרחוק. יותר מזה - אני זוכר שבשנה הראשונה ללימודים ישבתי בכיתה מקדימה, די קרוב למרצה, ומישהי הגיעה באיחור והתיישבה במקום לידי. אחרי שהיא התיישבה היא פתאום ביקשה ממני לעבור למקום אחר, כי היא לא יושבת ליד גברים.

"אמרתי לה שאני ישבתי שם קודם ושהיא יכולה לשבת במקום אחר, אבל המרצה רצה לחסוך לעצמו בעיות אז הוא אמר לי לעבור אחורה. איך הרגשתי עם זה? האמת שהתעצבנתי מאוד והייתי מופתע, אבל ככה זה שם".

התמודדות קשה מבחינה תרבותית

לאמיר עלי, אחיו הגדול של עדי, נשארה עוד שנה אחת לסיום התואר. גם הוא לומד רפואה באוקראינה וגם החל את התואר בשטחים (במקרה שלו באוניברסיטת א־נג'אח שבשכם שבה הוא למד ארבע וחצי שנים) לפני שהחליט לעזוב. "הסיבה שאנשים הולכים ללמוד רפואה ברשות היא המכשולים ששמים בפני ערבים שרוצים ללמוד רפואה בישראל - פסיכומטרי, המבחן קדם רפואה, הראיונות", הוא אומר. "שם מבקשים ממך רק בגרות וכמו שאתה יודע לא צריך להתאמץ הרבה כדי להביא ציונים טובים. הם אפילו לא מסתכלים על יחידות אלא רק על ציון סופי. כשעזבתי היו בסביבות 1,500 סטודנטים מישראל מתוך 28,000 בכל האוניברסיטה וכ-200 מתוך 1,000 בבית הספר לרפואה. ככל שאתה מתקדם עם המחזורים יש יותר ישראלים. אם הייתי מתחיל ללמוד שם עכשיו אני מעריך שכ-50% מהסטודנטים לרפואה היו ישראלים".

גם אמיר מספר על חוויות דומות בשכם, לאלו שחווה אחיו הצעיר בג'נין. "בפעם הראשונה שמישהי ישבה לידי ואז ביקשה ממני לזוז כי היא לא יושבת ליד בנים הופתעתי ולקחתי את הכיסא שלי מטר הצידה", הוא מספר. "לא ידעתי איך להגיב וגם לא מה אני יכול להגיד ומה לא. באתי למקום שלא הבנתי איך הוא עובד. נכון, אנחנו בני אותו עם ואנחנו מדברים את אותה שפה ואוהבים אתם אותם מאכלים, אבל יש שם שמרנות שאצלנו פחות קיימת. עם זאת, אני יכול לומר לך שחלק מהסטודנטים מהמשולש הבינו את החיים שם יותר טוב מאיתנו כי הם גדלו בסביבה שמרנית".

"קח למשל את המעונות של הסטודנטיות", אומר עדי. "בשעה עשר בערב הבניין נסגר. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס, ואם מישהי נשארת בחוץ אחרי הסגירה מתקשרים להורים שלה ומספרים להם שהבת שלהם נכנסת אחרי עשר לבניין. איך הבנות מרגישות עם זה? הן אומרות שזה כמו בית סוהר. זה מבאס מאוד ויש הרבה בנות שעוזבות בגלל הדברים האלה".

אז אחרי כל זה איך הרגשת כשהגעת לאודסה?

עדי צוחק. "הרגשתי שהכל שונה. הרגשתי חופשי ונוח יותר. פתאום הבנתי מה זה להיות סטודנט. להיות סטודנט זה לא רק לימודים. סטודנט צריך שיהיו לו קצת חיים. קצת חיי רוח שמשפיעים גם על איך שאתה לומד. באוקראינה הרגשתי את זה. בג'נין ממש לא".

אמיר מספר שהחליט לעזוב את שכם לאודסה בעקבות קושי בהתמודדות עם הביורוקרטיה של האוניברסיטה, שלדבריו מתעלמת לחלוטין מצרכי הסטודנטים. "לא משנה מה אתה מבקש שם, זה צריך לעבור דרך אלף ואחד איש ובסוף גם לא תקבל אותו. כתלמיד מתייחסים אליך בעליונות - ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה מוזמן לעזוב. בגלל שהם כל כך רוצים להתחרות באוניברסיטאות אחרות ולהיות מספר 1, חשוב להם שהרמה תהיה מאוד גבוהה.

"כדי שזה יקרה הם מייצרים אווירה כל כך לחוצה שפשוט בלתי אפשרי שיהיו לך חיים סטודנטיאליים. יש לך כל הזמן מטלות ומבחנים ובחנים - וכשאני מדבר עם חברים שלומדים בישראל ומשווה, אז החומר הוא אותו חומר, אבל בארץ הרבה יותר נוח ללמוד. שם אין שבוע בלי מבחן. ולפעמים יש גם שניים ביום. לתלמידים שם אין זמן לחשוב אלא רק לשבת ולשנן. אתה מקבל ידע אבל תמיד מרגיש בלחץ ומזה שלא אכפת להם ממך".

זוביידה נוואתה, למדה תחילה בג'נין: "על רמת הלימודים באוניברסיטה בג'נין אני לא יכולה להגיד משהו משהו רע, מכיוון שהיא גבוהה מאוד והמרצים כולם ברמה הגבוהה ביותר, אך האווירה, האינטראקציה והביורוקרטיה אינם נוחים ההבדלים עצומים וגדולים. הגזענות בג'נין נגדנו כסטודנטים מתוך ישראל היא גדולה מאוד ולא נוחה"

שכר הלימוד באוניברסיטאות הגדה יכול להגיע גם ל-40-50 אלף שקל בשנה - ולסכום זה יש להוסיף הוצאות מחייה. המצב הזה מסמן מיד את הסטודנטים מישראל מסומנים כבעלי אמצעים שניתן לנצל. "בכפר שבו גרתי שילמתי משהו כמו אלף שקל לחודש על שכר דירה", אומר עדי. "זה ממש הרבה לאזור ג'נין ונראה לי שאם לא הייתי מישראל היו מבקשים ממני פחות". אחיו אמיר מסכים: "זה משהו שאתה גם רואה בכל שבת בג'נין ובקלקיליה כשערבים מהארץ באים לעשות שם קניות. המחירים עולים קצת בימים האלו".

האמירויות ישנו את התמונה?

בעוד שיש להניח שרוב מכריע מהסטודנטים הישראלים ביקר בשטחי הגדה לפני שהחלו ללמוד שם, ניכר כי תהום פעורה בין ביקור מזדמן לבין חוויית החיים מעבר למחסומים ולחומות. "מאוד הבנתי שהיה להם קשה שם", אומר אביהם של אמיר ועדי, הסוציולוג ד"ר נוהאד עלי, יו"ר המרכז לחקר רב תרבותיות במכללה האקדמית גליל מערבי. "בקיץ למשל הרבה פעמים שעות על גבי שעות אין חשמל כי ישראל סוגרת אותו ואז בימי הקיץ הקודחים אי אפשר להפעיל מזגן. יש המון ניתוקי מים. אין חיי תרבות. ומעבר לזה - אין אינטגרציה אמיתית בין הסטודנטים שהם ערביי ישראל לאלו מהשטחים. כל קבוצה כזאת לחוד.

"קח לדוגמה את עניין הרמדאן, שבו הקשיים גדולים שבעתיים. גם אם אתה לא צם בצורה עקיפה מחייבים אותך להעמיד פנים שאתה צם. אסור לך להיראות עם אוכל, הקפיטריות של האוניברסיטה סגורות. מתקני המים סגורים. זו כפייה דתית ללא כל ספק".

התאכזבת כשעדי עזב את הלימודים בג'נין בגלל כל הדברים האלה?

"הבנתי אותו. היה לו ממש קשה. כשהוא למד בג'נין, ביום חמישי היה לו יום קצר והוא היה מסיים ללמוד ב-2. בשלוש ורבע הוא כבר היה אצלנו בבית! לא הסכים להישאר שם אפילו עד הערב! ביום ראשון הוא היה מתחיל ללמוד ב-8 בבוקר אבל לא היה מוכן אפילו לחשוב על לישון שם בשבת כדי לישון כמו שצריך. הוא היה מתעורר אצלנו בחמש בבוקר ביום ראשון כדי לא להיות שם עוד כמה שעות".

עלי האב מכיר היטב את הנושא גם כחוקר וכיו"ר תחום "ערבים־יהודים־מדינה" במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון. "את הערבים בישראל ניתן להגדיר כחברה ביתמות כפולה - יתומים מצד האבא והאמא", הוא אומר. "מדינת ישראל לא מתנהגת אליהם כבנים לגיטימיים והאב הפלסטיני לא ממש אבא שמגן, מחבק ועוזר".

בספר, שכתב נוהאד עלי יחד עם עלי ורימאא דעאס, "השכלה גבוהה בקרב המיעוט הערבי בישראל: ייצוג, מיפוי, חסמים ואתגר" (רסלינג, 2018) השניים סוקרים את המכשולים העומדים בפני ערבים ישראלים במערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית. בין היתר היתר הם מראים כיצד הם דוחקים את הצעירים ללמוד בחו"ל, ועומדים על הבעייתיות הרב־תחומית שנוצרת כתוצאה מכך.

"הקושי להכניס צעירים ערבים למוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל הוא לעתים כה גדול עד שלא מעט משפחות מוכנות להוציא סכומי עתק, כדי לאפשר לדור הבא השכלה גבוהה, שעלותה גבוהה לפחות פי ארבעה ממחירה בתחומי הקו הירוק", אומר עלי, שמעריך שכ-8,000 סטודנטים ערבים ישראלים לומדים כיום בשטחי הרשות - במיוחד בג'נין ובשכם שבהן מגיע שיעור הסטודנטים הישראלים ל-50% ול-15% מכלל הסטודנטים בהן, בהתאמה.

באוניברסיטת ביר זית הסמוכה לרמאללה ובאוניברסיטת חברון, מדווח עלי, לומדים עוד כמה מאות סטודנטים ערבים ישראלים ושיעורם מתוך כלל התלמידים במוסדות אלו לא מגיע ל-10%. לדבריו, חלק הארי של הסטודנטים הישראלים ברשות לומדים מקצועות בתחומי הרפואה, כמו רפואה כללית, רפואת שיניים, סיעוד ופיזיותרפיה. כל השאר, ביניהם סטודנטים לחינוך גופני ולשפות, הם המיעוט.

לדבריו, הסיבה המרכזית לעלייה של השנים האחרונות במספר הערבים מישראל שלומדים באוניברסיטאות בגדה היא כלכלית. בשנים האחרונות נרשמה עלייה חדה בשכר הלימוד שגובות אוניברסיטאות בירדן שבמשך שנים משכו אליהם סטודנטים ישראלים. "ככל שהמחירים עלו בירדן - במיוחד באוניברסיטאות הפרטיות - הייתה הטיה לכיוון הגדה ואני לא חושב שיש קשר למלחמה ב-2014 (צוק איתן)", אומר עלי.

ד"ר נוהאד עלי מכיר את הנושא היטב גם באביהם של אמיר ועדי וגם כחוקר במכללה האקדמית גליל מערבי ובטכניון. "את הערבים בישראל ניתן להגדיר כחברה ביתמות כפולה - יתומים מצד האבא והאמא", הוא אומר. "מדינת ישראל לא מתנהגת אליהם כבנים לגיטימיים והאב הפלסטיני לא ממש אבא שמגן, מחבק ועוזר"

כשהוא נשאל לגבי אפשרות שהסכם השלום הטרי עם איחוד האמירויות יביא לירידת קרנה של ההשכלה הגבוהה ברשות ולנדידה של סטודנטים מישראל ללימודים במפרץ, עלי אומר שכבר כעת ישנה ירידה בקרנם של הלימודים ברשות. "הסיבה הראשונה היא שגם שם המחירים עלו, בעיקר באוניברסיטאות הפרטיות כמו האוניברסיטה האמריקאית בג'נין, וגם כי הן הישראלים והן הפלסטינים מקשים על ערבים אזרחי ישראל שלומדים ברשות. הם מקשים מבחינת שכר הלימוד והם מעלים את הסטנדרטים שלהם ולכן הנדידה היום היא לכיוון מזרח אירופה. מהצד הישראלי אתה רואה דוגמה טובה להקשחת היחס לסטודנטים שלומדים ברשות בדרישות מסטודנטים לסיעוד למשל. השאלה אם עושים את הסטאז' שם או פה, הדרישה שיתחילו לעבוד בבתי אבות לשנה, ורק אז יוכלו לעבור לעבוד בבתי חולים. דברים כאלה.

"לגבי האמירויות - אני חושב שצריך לחלק את השאלה לשניים - לסטודנטים ולסגל האקדמי. אני לא צופה שמבחינת הסטודנטים יהיה שינוי כיוון חד כיוון שיוקר המחייה באמירויות גבוה מאוד וזה לא תואם את הסטטוס הסוציו־אקונומי של האוכלוסייה הערבית בישראל. מה גם שמכוני המחקר והאוניברסיטאות באמירויות לא ממש מוכרות בחברה הערבית.

"עם זאת, מה שאני אומר עשוי להשתנות במידה שהם יתחילו עם אותו התהליך שלפני שנים הביא סטודנטים ערבים מישראל ללימודים בירדן - מלך ירדן פשוט נתן מלגות למפלגות הערביות. אם השליט של האמירויות יעשה את זה וסטודנטים יוכלו ללמוד שם על חשבון הממלכה, אולי תהיה נדידה לשם, אבל אני לא מצפה למשהו רציני. מבחינת אנשי סגל אקדמי, אם יוצאו תנאים טובים לאנשים שמסיימים את הדוקטורטים שלהם - כמו למשל שעושים באוניברסיטה של דוחא בירת קטאר שמציעה תנאים מופלגים למרצים, הייתי מצפה שיהיו כאלו שינסו את מזלם שם".

20% לומדים בחו"ל

על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה שפורסמו באוקטובר האחרון, שיעור הסטודנטים מן המגזר הערבי הלומדים בתחומי ישראל בכל התארים עלה מ-10% ב-2008 (כ-24 אלף) ל-18% (כ-51 אלף) בשנת הלימודים האחרונה. עם זאת, מחקר שפירסמו בשנה שעברה חוקרים מאגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר מצא שהתמונה רחוקה מלהיות ורודה. אמנם שיעור הסטודנטים הערבי בישראל מתקרב לשיעורם באוכלוסייה (כ-20%), אך חלקה של האוכלוסייה הערבית בגילאים הרלבנטיים להשתלבות בהשכלה הגבוהה - סביב גיל 20 - עומד על כ-30%. בנוסף, המחקר מצביע על כשלים בקליטת צעירים מהחברה הערבית במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל: שיעורי נשירה גבוהים, פערים עצומים בין גברים לנשים ומגמה הולכת ומתחזקת של צעירים ערבים הפונים ללימודים בחו"ל.

כך, ב-2018 למדו כ-20% מהסטודנטים הערבים בחו"ל בהשוואה ל-5% מהסטודנטים היהודים. לפי נתונים שאספו ד"ר קוסאי חאג' יחיא ממכללת בית ברל וד"ר חאליד עראר ממכללת סכנין, מרבית הסטודנטים הערבים מישראל שלומדים בחו"ל פונים לאוניברסיטאות בירדן וברשות הפלסטינית.

איאת זועבי, בת 21 מכפר מצר וסטודנטית לרפואת שיניים בג'נין, אומרת שהחליטה ללמוד בגדה לאחר שהבינה שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינה ידידותית אליה. "בחנתי את האפשרויות באוניברסיטאות בישראל ובאוניברסיטה האמריקאית בג'נין ובירדן, ולמרות שהלימודים בישראל פחות יקרים, התנאים לקבלה, ובמיוחד המבחן פסיכומטרי, גרמו לי לבחור במקום אחר, שלא לדבר על השפה. אני לא שולטת בעברית וזה גרם לי להסס ללמוד באוניברסיטה ישראלית. בג'נין נכון שהלימודים בשפה האנגלית, אך העיסוק בערבית והדבר מקל עלי את העניין. מעבר לכך יש את עניין הלינה - אני מגיעה ממשפחה שמרנית והמגורים בבניין המיועד לסטודנטיות הופכים את העניין למקובל יותר".

זועבי מתארת את הלימודים כקשים במיוחד, אך אומרת כי איכות ההוראה גבוהה וכי המאמץ המושקע על ידי הסטודנטים בא לידי ביטוי בתוצאות הבחינה הממשלתית הישראלית, שאותה עוברים כמעט 100% מבוגרי האוניברסיטה האמריקאית בג'נין. היא גם מדגישה כי האוניברסיטה אינה מאפשרת לסטודנטים להיבחן במועד ב', אלא לקחת את הקורס כולו מחדש במקרה של אי מעבר. לכללים הנוקשים הללו מן הסתם יש השפעה משמעותית על המוטיבציה להשקיע בלימודים.

סוזאן שרארה, למדה בג'נין: "מההתחלה רציתי ללמוד עיתונות וספרות ערבית אבל באוניברסיטאות בישראל תנאי הקבלה אינם קלים ושיטת הלימוד אינה מהנה ומעשית כמו בג'נין. בג'נין מאוד נהניתי מההוראה. מרצים שם הם ברמה הגבוהה ביותר והאווירה נפלאה. אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן הייתי חוזרת ולומדת שם"

גם סוזאן שרארה, בת 26 מנצרת, נשמעת חיובית כשהיא מספרת על לימודיה מעבר לקו הירוק. היא למדה תואר בעיתונות ובספרות ערבית באוניברסיטה האמריקאית בג'נין ומתארת את החוויה כ"יותר ממופלאה". "נכון שיש הבדלים בכמה מנהגים ומסורות, אבל זו הייתה חוויה ייחודית", היא נזכרת. "מההתחלה רציתי ללמוד עיתונות וספרות ערבית אבל באוניברסיטאות בישראל תנאי הקבלה אינם קלים ושיטת הלימוד אינה מהנה ומעשית כמו בג'נין. ישנם קרובי משפחה שלמדו את המקצועות האלו באוניברסיטאות בישראל והסבירו לי איך זה. בג'נין מאוד נהניתי מההוראה. המרצים שם הם ברמה הגבוהה ביותר והאווירה נפלאה. אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן הייתי חוזרת ולומדת שם".

שרארה כמובן מודעת לכך שחוויית הלימוד בגדה אינה קלה לכולם. "קיימים הבדלים תרבותיים, ויש סטודנטים שלא יכולים לסבול אותם", היא אומרת. "במיוחד סטודנטיות, ובמיוחד כאלה שאינן חובשות חיג'אב, בגלל דברים שצעירים אומרים, אבל אפשר להתעלם מהדברים שעלולים להפריע ללימודים וליהנות מאיכות החינוך. בתחילת הלימודים שלי שם לא היו איתי מספר גדול של סטודנטים מישראל, ובהתחלה הרגשתי את עצמי במצב של ניכור, אבל היום הדברים השתנו היום. יש שם כבר אלפי סטודנטים מישראל, והתלמיד מרגיש ממש בבית".

לעומת זועבי ושרארה, זוביידה נוואתה, בת 24 מהכפר ריינה הסמוך לנצרת, חוותה את הדברים בצורה שונה. היא לומדת בימים אלו משפטים במכללת רמת גן, אך בדומה לשני האחים עלי, גם היא החלה את דרכה האקדמית בגדה. נוואתה אמנם אומרת שמאז ומתמיד רצתה ללמוד משפטים, אולם מספרת כשהזמן ללמוד הלך והתקרב, אביה נכנס לתמונה ושכנע אותה להתחיל לימודי מעבדות רפואיות בג'נין.

"על רמת הלימודים באוניברסיטה בג'נין אני לא יכולה להגיד משהו משהו רע, מכיוון שהיא גבוהה מאוד והמרצים כולם ברמה הגבוהה ביותר, אך האווירה, האינטראקציה והביורוקרטיה אינם נוחים ההבדלים עצומים וגדולים", היא מספרת. "לא יכולתי לסבול את הלמידה שם, את האווירה, את המנהגים ואת המסורות. לא היה שם שום דבר שמתאים לי. הגזענות בג'נין נגדנו כסטודנטים מתוך ישראל היא גדולה מאוד ולא נוחה.

"גם בתל אביב יש גזענות, כמו בכל מקום, אבל זה הרבה פחות גרוע. בתל אביב מצאתי את האווירה שרציתי כסטודנטית. הלכתי ללמוד את הנושא שאהבתי מאז ילדותי למרות שהעלויות הכספיות הגבוהות במכללה שבה אני לומדת, אבל זה היה קריטי עבורי, לא יכולתי להישאר שם יותר. המשפחה שלי דואגת לשכר הלימוד, ולאחרונה התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין כך שאני בדרך הנכונה לעתיד".

ומה עם הפיל שבחדר?

החיים בגדה חושפים את הסטודנטים הערבים ישראלים למציאות היומיומית של הכיבוש ומייצרים תהליכי פלסטיניזציה בקרבם. "כשהם רואים מה עושים החיילים שם הם חווים את כאבם של הפלסטינים", אומר אמיר עלי. "אני יודע שזה ניכר מאוד באזור של שכם שבו הם רואים איך הצבא מפנה את הכבישים לפני הגעתם של דתיים ישראלים לאזור קבר יוסף. הזהות הפלסטינית שלהם ללא כל ספק מתחזקת על אף ההבנה שיש הבדלים תרבותיים בין שתי האוכלוסיות".

אחיו הצעיר עדי מוסיף: "אם אתה למשל בהסעה של סטודנטים, בדרך כלל תעבור בקלות אבל אם אתה ברכב פרטי יכולים לעכב אותך עם שאלות ובדיקות וזה יכול לקחת שעה־שעתיים במחסום".

זועבי מסכימה. "עם המשפחה או במיניבוסים ייעודיים קל להגיע אל ג'נין וממנה, אבל כשהמעברים נסגרים מטעמי ביטחון או בחגים היהודיים או בגלל הקורונה, זה נהיה קשה יותר ועלינו לעשות דרך ארוכה מאוד כדי להגיע לאוניברסיטה", היא אומרת.

אמיר עלי, למד בתחילה בשכם: "השב"כ בוחר כל שנה כמה סטודנטים וקורא להם לחקירה וזה גורם לכל הסטודנטים לפחד שיש 'עספור' (ציפור) שמדבר עם השב"כ. כשמישהו חוזר מחקירה כזאת ומספר מה עבר עליו זה ממש מפחיד. כשאנשים שומעים סיפורים כאלו, כולם מתחילים להיות אקסטרה זהירים"

זה גם המקום להתייחס אל הפיל שבחדר - והוא המעקב הבלתי פוסק של השב"כ אחר הסטודנטים הישראלים ברשות. הסיבה: חששה של מערכת הביטחון מכך שבמהלך הלימודים יעברו הסטודנטים הערבים ישראלים תהליכי פלסטיניזציה ורדיקליזציה שבמקרים קיצוניים עשויים לגרום להם לשתף פעולה עם חוליות טרור.

עמי אילון, לשעבר ראש השב"כ (2000-1996), אומר שהוא לא יודע מהי עמדתה הנוכחית של מערכת הביטחון לגבי סוגיית הלימודים של ערבים ישראלים ברשות. בעבר, הוא אומר, מספר הערבים הישראלים שלמדו בשטחי הרשות היה קטן בהרבה משום שהאוניברסיטאות בה זכו לפחות הכרה בינלאומית בתארים שהן מנפיקות, ושבאותה תקופה היו לא מעט סטודנטים שיצאו ללימודים בטורקיה שאותם הוא מגדיר בדיעבד "כלא פחות בעייתיים".

השב"כ, הוא אומר, היה מוטרד בזמנו בעיקר מסטודנטים שלמדו באוניברסיטת חברון שבה האפשרות התיאורטית להקצנה ורדיקליזציה הייתה חמורה יותר. "מאוד־מאוד לא אהבנו את זה, אבל מכיוון שאין דרך אמיתית להתמודד עם זה, מה שהשירות עשה זה לנסות לראות בצורה מודיעינית עד כמה אנשים מושפעים מהלימודים שם ומגויסים".

החשש היה מגיוס לפעילות עוינת או מהקצנה כללית?

"זה הטריד אותנו משתי הבחינות. גם מגיוס אפשרי, וגם משינוי תפיסת העולם שלהם. אתה יודע איך זה באוניברסיטה ועד כמה לימודים אקדמיים משפיעים על תפיסת העולם שלך, ובעיקר בתחומי מדעי החברה והרוח. דרך מדעי החברה והרוח אנחנו מעצבים את הצורה שבה אנחנו מפרשים את המציאות אבל נגד עניין האינדוקטרינציה לא הייתה לנו שום דרך להתמודד".

איך זה נראה מהצד השני? "השב"כ בוחר כל שנה כמה סטודנטים וקורא להם לחקירה וזה גורם לכל הסטודנטים לפחד שיש 'עספור' (ציפור) שמדבר עם השב"כ", מספר אמיר עלי. "כשמישהו חוזר מחקירה כזאת ומספר מה עבר עליו זה ממש מפחיד. קח למשל דוגמה של חבר שלי. הוא מגיע לחקירה והחוקר אמר לו 'למה שכחת את המטען של הטלפון שלך בשכם?', כלומר החוקר מראה לו שהוא יכול לדעת מה קורה אצלו בתוך הבית. לסטודנט אחר שהיה בחקירה החוקר נתן מספר טלפון ואמר לו 'איפה שלא תהיה ותתקשר למספר הזה, אני אגיד לך איפה אתה ומי עומד לידך ואפילו את הצבע של התחתונים שלך'. כשאנשים שומעים סיפורים כאלו, כולם מתחילים להיות אקסטרה זהירים.

"חלק מהסטודנטים מהרשות מאוד רוצים לדעת דברים על החיים בישראל, אבל אנחנו מפחדים הרבה פעמים לדבר איתם. אפילו אם זה מישהו שאני מכיר כמה שנים אני לא יכול לדעת מיהו או מה הוא. מה שקורה זה שהמצב הזה גורם לדיבור בין אנשים להיות לגמרי א־פוליטי. זה נכון גם מול הסטודנטים משם, אבל בעיקר בינינו - הישראלים. אנשים לא רוצים להסתבך".