ב-12 בנובמבר 2019 חיסל חיל האוויר את בכיר הג'יהאד האיסלאמי בהאא אבו אל-עטא, בעת ששהה בביתו שברצועת עזה. בתגובה נפתחה מתקפת רקטות מסיבית לעבר ישראל, ודוד שאול, מורה לספורט מקרית גת, הוזעק להעביר פעילות לילדים ששהו במקלטים. לפנות ערב עשה שאול את דרכו חזרה לביתו, וכשהתקרב לאזור התחנה המרכזית בעיר נכנס למעגל תנועה. "ברגע שהייתי בכיכר", סיפר מאוחר יותר בחקירתו במשטרה, "לפני מעבר החצייה, קיבלתי סינוור של אוטובוס שנסע כנראה עם אורות גבוהים. שמתי רגל על הברקס על-מנת להאט, כי אני לא רואה לאן אני נוסע".

זה לא עזר: שניות אחדות אחר-כך פגע רכב בוולדיסלב סניוקוב, הולך רגל שחצה במעבר חציה, והטילו לארץ. סניוקוב הובהל לבית החולים ברזילי באשקלון, וכעבור שעות אחדות נקבע מותו. "ניסיתי להבין איך קרה שלא ראיתי אדם", העיד שאול. "בשביל הרוגע הנפשי שלי, כדי שאוכל לישון בלילה… נסעתי לאט, מכווין לעצירה מוחלטת...לחצתי על הברקס בצורה חזקה, כאבה לי הרגל מרוב הלחיצה".

במשטרה ובפרקליטות מחוז דרום לא השתכנעו מהגרסה הזאת. שאול, העריכו שם, לא באמת האט כנדרש ולא העניק להולך הרגל זכות קדימה, כמתחייב. בתום חקירה קצרה הוגש נגדו כתב אישום חמור בגין גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר. אלא שבנובמבר 2021, שנתיים לתאונה הקטלנית, הסתיימה הפרשה בלא כלום: שאול זוכה מאשמה, תוך שהשופטת נועה חקלאי, סגנית נשיא בית המשפט לתעבורה באשדוד, מותחת ביקורת חריפה דווקא על רשלנות בלתי נתפסת בחקירת המשטרה. מתברר כי בידי החוקרים היו ראיות זהב לבירור האירוע - סרטונים ממוקד המצלמות העירוני בקריית גת, שתיעדו חלק נכבד מהתאונה - אולם איש לא טרח לעשות בהם שימוש. "הסרטונים", כתבה השופטת, "לא זכו לכל התייחסות, עד כי נדמה כי איש לא צפה בהם… היחידה החוקרת התעלמה לחלוטין מסרטוני מצלמות האבטחה". 

למחדל הזה הייתה משמעות קריטית, מכיוון שהסרטונים הכילו לדברי השופטת, "חומר חקירה רב שלכאורה יכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה… ניתן היה לחלץ מתוך הסרטונים את מהירות נסיעתו של הנאשם… ניתן היה לבחון אם אכן האט מהירותו בהתקרבו למעבר החציה… פעולות אלו אמורות להתבצע בידי הבוחן המשטרתי… הבוחן, בדוח שערך, לא סיפק כל נתון לגבי מהירות הנסיעה של הנאשם ולא ערך כל חישוב". 

"בכל תיק יש מחדלי חקירה"

הדרך שבה משטרת ישראל והפרקליטות מטפלות בחקירת תאונות דרכים ובמיצוי הדין עם נהגים עבריינים, עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות הטרגדיה של רפאל אדנה ז"ל, בן הארבע שקיפח את חייו לאחר שנדרס על-ידי רכב בנתניה. בפרקליטות הוחלט להעמיד לדין את הנהגת קרול פסלר בת ה-80, שעזבה לכאורה את הזירה מבלי להושיט לרפאל עזרה, בגין עבירת הפקרה, אולם לא בגרימת מוות ברשלנות, לאחר שהבוחנים המשטרתיים קבעו כי התאונה עצמה הייתה בלתי-נמנעת. 

משפחת אדנה זעמה וטענה כי המקרה לא נחקר כראוי בשל היותו של הקורבן בן ליוצאי אתיופיה, עדה שסובלת שנים מאפליה קשה, פרופיילינג ושיטור יתר, כפי שאישר גם דוח מבקר המדינה לפני כשנתיים. הטענות זכו להד ציבורי נרחב והתגלגלו להפגנות סוערות תחת הסיסמה "צדק לרפאל". "יש גזענות כלפי הילד שלי בגלל שהוא בצבע הלא נכון ובשם המשפחה הלא נכון", האשים אביו זיו. "הבן אדם שדרס את הבן של חשין ז"ל, בשנייה קיבל 12 שנה בכלא. אז מה צריך רפאל -  חשין? רובינשטיין? מה, הוא לא מקורב לצלחת?". פוליטיקאים ואנשי תקשורת מהצד הימני של המפה הפוליטית קפצו על ההזדמנות כדי לנגח את הפרקליטות. 

משפחת אדנה זעמה וטענה כי המקרה לא נחקר כראוי בשל היות של הקורבן בן ליוצאי אתיופיה, עדה שסובלת שנים מאפליה קשה, פרופיילינג ושיטור יתר, כפי שאישר גם דוח מבקר המדינה לפני כשנתיים

בפרקליטות הכחישו את הדברים ופרסמו תגובה מפורטת לכל אחת מהטענות למחדלי חקירה. בהמשך, הודיעה הפרקליטות למשפחה כי תאפשר לערער על סגירת התיק כלפי בתה של הדורסת, ד"ר היידי פסלר, בגין שיבוש הליכי משפט. אולם מעבר לכך שזה לא שכנע את משפחת אדנה הכואבת, הרושם שנצרב בציבור הוא של איפה ואיפה והיעדר צדק. כאילו בעוד שבתיק אדנה התרחשו מחדלי חקירה נוראים, בתאונות קשות אחרות, שקורבנותיהן אינם בני העדה האתיופית, המשטרה חוקרת במלוא המרץ והיעילות.

אלא שבדיקת שומרים מעלה תמונה שונה. מבלי להיכנס לוויכוח סביב הטענות הפרטניות נגד המשטרה והפרקליטות בתיק דריסתו של רפאל, דבר אחד עולה בבירור: מחדלים חמורים בחקירות של תאונות דרכים נחשפו בתיקים לא מעטים בשנים האחרונות, כולל בתיקי תאונות קטלניות, וזאת ללא שום קשר לזהות הנפגעים והפוגעים. המחדלים אינם מבחינים בין דם לדם. התוצאה המקוממת היא תיקים שמסתיימים בזיכויים למרות חשדות כבדים וקורבנות שאיש אינו נותן את הדין המתבקש על הפגיעה בהם, או במקרים אחרים – נהגים שעולה חשש כי הואשמו ברשלנות, שלא בצדק.

"בכל תיק יש מחדלי חקירה", אומר אליהו ברמי, לשעבר קצין בוחני התנועה הארצי במשטרת ישראל. "זה קורה בגלל אילוצי עבודה, אילוצי כח אדם, עומס תיקים. לבוחן שמטפל במאה תיקים קשה לעשות את העבודה במאה אחוז".

עו"ד יוסי יעקובי, יו"ר ועדת תעבורה בלשכת עורכי הדין, מסכים עמו: "אני מטפל בבין חמש ל-15 תאונות קטלניות כל שנה. עדיין לא מצאתי תיק שאין בו רשלנות של בוחני המשטרה".

אחת הטענות המרכזיות של המוחים בפרשת רפאל  נגעה לכך שלפי המשטרה והפרקליטות, התאונה לא תועדה במצלמות. האב זיו סירב להאמין לכך: "יש מצלמות 360 איפה שהייתה התאונה… למה תמיד במקרים של אתיופים לא עובדת מצלמה באותו זמן?". טענה אחרת ייחסה למשטרה הימנעות מביצוע פעולות בסיסיות שיכלו לסייע בחשיפת האמת: "יש עדי ראיה", טענה שמחה, אמו של רפאל, "שפנו אליי בעקבות המחאה, שראו את כל מה שקרה ולא נקראו להעיד".

אחת הטענות המרכזיות של המוחים בפרשת רפאל  נגעה לכך שלפי המשטרה והפרקליטות, התאונה לא תועדה במצלמות. האב זיו סירב להאמין לכך: "יש מצלמות 360 איפה שהייתה התאונה… למה תמיד במקרים של אתיופים לא עובדת מצלמה באותו זמן?"

בפרקליטות כאמור הכחישו את הטענות האלה, אולם מחדלים מהסוג הזה אכן מתרחשים לא פעם, ממש כפי שמסרטוני מצלמות האבטחה שתיעדו את התאונה שגרמה למותו של ולדיסלב סניוקוב ז"ל שתואר קודם לכן, המשטרה התעלמה לחלוטין. במקרה אחר זוכתה ב-2016 נהגת שפגעה באופן קשה בשני אנשים בירושלים והואשמה בהפקרתם  – בין השאר מכיוון שהמשטרה לא חשבה לבדוק אם יש מצלמות שתיעדו את זירת האירוע. "לא יכולה להיות מחלוקת", כתבה בהכרעת הדין שופטת ביהמ"ש השלום בירושלים, ג'ויה סקפה שפירא, "כי בדיקת קיומן של מצלמות בצומת היא פעולה קלה ביותר, ושהיה בה כדי לקדם את החקירה ולהציג תמונה מלאה של האירוע". 

עו"ד יעקובי, יו"ר ועדת תעבורה בלשכת עורכי הדין: "מחדלי חקירה קורים בגלל הרבה סיבות – עצלנות, חוסר מקצועיות וחוסר ניסיון. הטענה שזה קורה בגלל גזענות היא פופוליסטית"

לפעמים אף עולה מחומר החקירה שהמשטרה הבינה שכנראה ישנן מצלמות, ועדיין לא טרחה לטפל בעניין: כך בתאונה בקרית-אונו שהתרחשה ב-2018 שבה מזכר משטרתי הסגיר, כי נמסר לשוטרים שישנן מצלמות בסופרמרקט הסמוך למקום התאונה, אולם "הבוחן לא מצא לנכון לבדוק ולקחת סרטי וידאו אם נמצאו". בגלל זה ובעקבות מחדלים נוספים, "בית המשפט נשאר כסומא בערפל באשר לעובדות העיקריות אשר דרושות להכרעה". 

גם בחקירת תאונה שהתרחשה במרכז הוד השרון באוגוסט 2019,  זוכה הנהג הפוגע, בין השאר בנימוק שבמהלך החקירה, "לא נעשה ניסיון לאתר מצלמות רלוונטיות ולא נגבו עדויות מעדים שנכחו במקום". הנהג במקרה הזה היה עדנאן עבד אלחי געידי, לא בדיוק דוגמה מובהקת ל"ישראל הראשונה". 

הכרעת הדין שזיכתה אותו פירטה שורה ארוכה של מחדלי חקירה נוספים: בוחן התנועה יצא למקום התאונה רק בחודש דצמבר, כשלושה חודשים וחצי אחרי האירוע, מה שגרם "לאובדן ממצאים משמעותיים". עוד פורט כי ב"סקיצת שדה הראיה" שערך בשטח הוא לא טרח לתעד את רוחב הכביש, כך שלא ניתן היה לדעת את מיקומה המדויק של הולכת הרגל בעת התאונה; הבוחן לא בדק אם התאונה הייתה יכולה להימנע במהירות שבה נסע הנהג, ולא נערך שחזור; ממזכרי השוטרים עלה שייתכן שהם כלל לא בדקו את הרכב הפוגע. 

"בכל יחידה יש 50% מכוח האדם"

ברמי, כיום עורך דין שמייצג נהגים המואשמים בגרימת תאונות, יודע להשתמש במחדלי החקירה הללו לטובת לקוחותיו. כך היה למשל, במקרה של נהג שהואשם בגרימת מותו ברשלנות של ראובן "שפי" שפיגל, בן 59 שנודע ברעננה כמחנך ותיק ואהוב במיוחד. 

ערב אחד בדצמבר 2018, כשחצה את הכביש, נדרס שפיגל ונגרמה לו חבלה קשה בראשו, וכן חבלות בחזה ובגפיים. הוא פונה לבית החולים בלינסון, וכעבור שבועיים מת מפצעיו. נגד הנהג הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות, והתובע בתיק תיאר את החומרה בהתנהלותו: "הוא ידע שהוא מתקרב למעבר חציה, ולמרות שדה הראיה שעמד לרשותו באותה העת, שדה ראיה של 68 מטר, הוא לא הבחין במנוח שעה שחצה את מעבר החציה… לא האט ולא בלם". 

עו"ד ברמי, לשעבר קצין בוחני התנועה הארצי: "בוחן טוב הוא בוחן שצבר כבר חמש שנים במקצוע ולמד מתאונה לתאונה. כיום, יש הרבה קציני בוחנים שלא באו מהשטח אלא הונחתו לתפקיד"

התובע דיבר על כך שהנהג גרם ל"פגיעה מובהקת בעקרון קדושת החיים", ועל "האינטרס החברתי לחנך את ציבור הנהגים לכבד את חוקי התעבורה" – אך גם בתיק הזה מחדלי החקירה גרמו לכך שהוא הסתיים לבסוף בהסדר טיעון ובענישה מינימלית: פיצוי כספי למשפחה בסך 30 אלף שקלים בלבד, וכמה חודשי עבודות שירות בסניף הדואר ברעננה. 

שופט התעבורה ארז נוריאלי כתב בהחלטתו, כי המחדלים שנחשפו מצדיקים הקלה בעונש, למרות ש"אינם פוטרים את הנאשם מאחריות לתאונה". 

"התביעה טענה שהפגיעה הייתה במעבר החצייה, אבל בחקירה לא נעשו פעולות חיוניות כדי להוכיח את זה", מספר ברמי, "הבוחן המשטרתי טען שרק אחד מתוך 11 פנסים במקום לא עבד, ואני בדקתי והראיתי שחצי מהפנסים לא עבדו".

מנסיונך, מה גורם למחדלי חקירה כאלה?

"חקירת תאונות דרכים היא תורה מאוד מורכבת. אתה צריך להיות מאוד מקצועי כדי להכין תיק של מאה אחוז. בוחן טוב הוא בוחן שצבר כבר חמש שנים במקצוע ולמד מתאונה לתאונה. כיום, יש הרבה קציני בוחנים שלא באו מהשטח אלא הונחתו לתפקיד, ואין להם מושג בחקירת תאונות דרכים. מקצרים בהשתלמויות כיום, קורס הבוחנים קוצר, ואתה רואה שבוחנים עוזבים אחרי שנתיים-שלוש. הם לא שורדים והרמה המקצועית מתדרדרת, כשבכל יחידה יש 50% מכוח האדם שצריך להיות שם, ואז הם לא יכולים לעבוד בצורה סבירה".  

במחאת "צדק לרפאל" נטען שהכשלים בטיפול בתיק נבעו מגזענות.

"קשה לי לקבל את זה. אני לא ראיתי שלגזענות יש השלכה על איכות החקירה". 

"מחדלי חקירה קורים בגלל הרבה סיבות – עצלנות, חוסר מקצועיות וחוסר ניסיון", מוסיף גם יעקובי. "הטענה שזה קורה בגלל גזענות היא פופוליסטית. מניסיוני, יש רשלנות באותה מידה ללא קשר לזהות המעורבים בתאונה".

 "הטענה לגזענות מכעיסה אותי מאוד"

לצד הטענות לגזענות, עולות מעת לעת גם טענות לטיפול שונה בתיקים שבהם מעורבים אנשים מוכרים או מקושרים. "אם מישהו מפעיל קשרים מאחורי הקלעים – את זה אני לא יכול לדעת", אומר עו"ד אילון אורון, שמייצג לקוחות בתחום מזה למעלה מ-40 שנה. "אבל עקרונית, ברגע שחשוד בתאונה הוא סלב זה משחק לרעתו. זה רק יגרום לחוקרים להיזהר בהתנהלות שלהם כדי שלא יאמרו משהו, ולכן כשתיק מגיע לעיתונות זה אולי רווח נקי לסנגור – אבל הפסד לבעל הדין".

עו"ד אורון: ברגע שחשוד בתאונה הוא סלב זה משחק לרעתו. זה רק יגרום לחוקרים להיזהר בהתנהלות שלהם כדי שלא יאמרו משהו"

זה אולי נכון כאשר החשוד בפגיעה הוא אדם מפורסם, אבל מה קורה כשדווקא הנפגע הינו בעל פרופיל גבוה? מקרה מבחן מעניין הוא זה של הנער ארי נשר ז"ל, בנו של במאי הקולנוע הנודע אבי נשר, שנדרס למוות בספטמבר 2018 על-ידי יצחק אספה, כדורגלן יליד אתיופיה. לפי הלכי הרוח הקונספירטיביים, המערכת הייתה אמורה לפעול נגד אספה בשיא החומרה, אולם בפועל היא נהגה ממש כמו במקרה של קרול פסלר, שדרסה את רפאל בן ה-4: הוחלט שלא ניתן להאשימו בגרימת התאונה אלא רק בעבירת הפקרה.

ברמי: "מדברים על גזענות אבל כאן אתה רואה כאן בעצם את ההפך. האם הדורס היה לבן מצפון תל-אביב? לא".

עו"ד צביקה מוזס, לשעבר ראש מחלק חקירות תנועה במחוז תל אביב, היה אחראי על הטיפול בתיק. "עמדתי על זה שלאספה אין אשמה בתאונה", הוא מספר, "בניגוד לעמדות של אחרים אז במשטרה, ובסוף עמדתי התקבלה". 

מקרה כזה, שזוכה לסיקור תקשורתי נרחב, נחקר בצורה רצינית יותר?

"זה לחלוטין לא נכון", משיב מוזס אבל מודה גם שכאשר חקירות מתנהלות תחת זרקור תקשורתי, יש הרבה יותר מעורבות מצד הפיקוד הבכיר: "בתאונות רגילות אף אחד לא מתעניין חוץ מהבוחנים שחוקרים את המקרה, ואילו כאן ברגע שהיה סיקור תקשורתי הייתה התערבות מצד הפיקוד".

איזו סוג של התערבות?

"יותר ברמת התעניינות מאשר התערבות בחקירה. התעניינו בפעולות שעשינו ורצו עדכונים, אבל בתכל'ס זה לא משפיע". 

לחיזוק דבריו, מביא מוזס דוגמה דווקא לתאונה שבה הושקעו, לדבריו, משאבי חקירה גדולים – למרות שהיא כמעט לא סוקרה בתקשורת: "כשהייתי קצין בוחנים במחוז ש"י, טיפלנו בתאונת פגע וברח שבה נפגע קשה ילד פלסטיני מהכפר עוג'ה, ליד יריחו. התנפלנו על החקירה הזאת עד שאיתרנו את הנהג, ערבי-ישראלי מנצרת, עצרנו אותו והוא הודה במעשה. 

"אני זוכר שבכפר הפלסטיני לא האמינו שמשטרת ישראל השקיעה כל כך הרבה בפענוח התאונה. הם היו בטוחים שלא נתייחס לזה בכלל. הטענה שנשמעת עכשיו, כאילו החקירות מנוהלות בצורה גזענית, מכעיסה אותי מאוד. צר לי להשתמש במילה הזאת, אבל זה פשוט בולשיט". 

כ-200 בוחנים על אלפי תאונות בשנה

כמה בוחני תנועה מועסקים כיום? במשטרה לא השיבו לשאלתנו בנדון. בעבר פורסמו נתונים שהעידו על המצב העגום: לפי דוח מבקר המדינה, ב-1998 היו במשטרה 180 בוחני תנועה שהוכשרו לחקור תאונות. ב-2020, קרוב לרבע מאה מאוחר יותר, כשבישראל הרבה יותר רכבים וכבישים - עלה מספר הבוחנים ל-193 בלבד.

‍פקודת המשטרה באירוע של תאונת דרכים עם נפגעים מגדירה את האופן שבו על בוחני התנועה לטפל באירוע. בין היתר על הבוחן להגיע לאירוע - לבחון את כלי הרכב, את זירת האירוע, לאסוף חפצים (כמו למשל קלטות) כראיות, לערוך לנהג המעורב בתאונה בדיקת שכרות ועוד. אלא שבפועל הבוחנים אינם יכולים לטפל באותה רמת רצינות בכל תאונה, וההחלטה האם לצאת לשטח ולקיים חקירה ממשית נקבעת בהתאם לחומרת התאונה ולאילוצים, כאשר הנהנים מהמצב הם הנהגים החשודים ברשלנות. אמנם לא בכל תאונה אשם הנהג הפוגע, אבל מחדלי חקירה יוצרים מצבים שבהם נותר ספק גדול באוויר ולא ברור האם הנהג זוכה בצדק או שמא חמק מלתת את הדין. 

במקרה של אילן ויינר למשל, נהג אמבולנס מד"א שדרס למוות את דיאנה ראובן במאי 2015, הוא טען בתוקף שהתאונה נגרמה בשל תקלה טכנית וזוכה – גם כאן במידה רבה בזכות מחדלי החקירה שסייעו בבניית הספק. במקרה הזה זירת התאונה לא תועדה בווידאו, בניגוד לנהלים, דוושות הרכב לא צולמו וסימנים שהותירו הצמיגים לא נמדדו. אבל אם זה לא מספיק, במשטרה שללו את האפשרות של תקלה טכנית באמצעות מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה: שליחת האמבולנס לבדיקה במוסך רשמי של UMI, יבואנית האמבולנס, שלה בוודאי אין אינטרס לחשוף שברכבים שלה מתרחשות תקלות קטלניות. 

הסנגור, עו"ד עמרי ארגמן, שאל בבית המשפט את המנהל הטכני של UMI  מה הוא היה עושה במקום המשטרה, שכן "הפניה אליך הייתה בהרבה בחינות 'לתת לחתול לשמור את השמנת'". המנהל הטכני השיב בהגינות: "אני הייתי לוקח את הרכב הזה למומחה חיצוני שאינו תלוי". וגם הבוחן המשטרתי הודה: "בהיגיון, שהם לא יהיו אובייקטיביים".

הצצה לעולמם של בוחני התנועה המשטרתיים מספקות העדויות שהם מוסרים בבתי המשפט, בבואם להסביר כשלים שהתגלו בחקירות. רב-נגד ירמי יפת, בוחן התנועה בתיק של געידי, שכאמור ביקר בזירה רק חודשים לאחר התאונה, התייחס בעדותו לעומס העבודה הבלתי רגיל שמוטל על הבוחנים: "שני בוחנים במשמרת על שמונה ערים על מיליון וחצי תושבים, לכן אנחנו יוצאים רק לחלק מן התאונות בזמן אמת. על פי הנוהל, לתאונה קשה במעבר חציה אנחנו צריכים לצאת… במקרה הזה לא יצאנו לשטח… אני לא יודע מה היו השיקולים". 

במקרה אחר הסביר בוחן התנועה אלי סייג, את העיכוב בפתיחת החקירה בכך ש"לוקח זמן עד שהטפסים מגיעים וממיינים אותם". 

בתיק אחר, שבו התברר כי האישה שדיווחה על התאונה לא זומנה לעדות, התנהל הדיאלוג הבא בין הסנגור לבין בוחן התנועה המשטרתי:

סנגור: ביקשת לחקור אותה?

בוחן: לא.

סנגור: למה לא?

בוחן: לא יודע למה לא נחקרה… אני לא זוכר אם ידעתי על קיומה או לא… יכול להיות שפספסתי. אנחנו רק בני אדם… אלו החיים, לפעמים טועים.

סנגור: בדקת את הרכב?

בוחן: לא בדקתי.

סנגור: באיזה חלק של הרכב נפגעה?

בוחן: לא יודע. לא הייתי בשטח.

להגנת המשטרה, טוען מוזס, לשעבר ראש מחלק חקירות תנועה במחוז ת"א, כי "בדרך כלל המשטרה כן משקיעה ועושה מאמצים. אבל המצב הוא שאף יחידה לא עומדת בתקינת כוח האדם לבוחני תנועה, והתקינה לא השתנתה ובתקופתי ראיתי איך היא אפילו צומצמה לאורך השנים. 

עו"ד מוזס, לשעבר ראש מחלק חקירות תנועה במחוז ת"א: "רמת השירות לאזרח מאוד נמוכה, כי בוחן שלא יצא לשטח ותיעד ממצאים ועשה חקירה אותנטית של עדים מיד אחרי התאונה – עושה עבודה חסרה מאוד"

"יחידה מחזיקה בוחן אחד במשמרת. מה קורה אם נכנסות לו שתי תאונות קטלניות? לי זה קרה כשהייתי קצין בוחנים מחוז מרכז: באותה משמרת היו שלוש תאונות קטלניות. טיפלנו בזה, אבל זה מצב מאוד לא אידיאלי. יש בוחנים שהבינו שהעסק הזה עמוס מדי ולחוץ מדי, ופשוט עברו לתפקידים אחרים".

מוזס מוסיף שכתוצאה ממצוקת כוח האדם, "צמצמו את הקריטריונים שקובעים באילו סוגים של תאונות בוחנים יוצאים לשטח, כי אם הבוחן ייצא ליותר מדי תאונות זה יפגע גם ברמת ההשקעה וגם ברמת המקצועיות בכל תאונה". 

"בפועל", הוא ממשיך, "בוחנים לא מגיעים לפעמים לזירות תאונה גם כשהם אמורים להגיע אליהם לפי הקריטריונים. רמת השירות לאזרח מאוד נמוכה, כי בוחן שלא יצא לשטח ותיעד ממצאים ועשה חקירה אותנטית של עדים מיד אחרי התאונה – עושה עבודה חסרה מאוד". 

יש לזה גם שם במשטרה: 'תיק משרד'". כל עוד מדובר בתאונות קלות יחסית המצב הזה עוד נסבל, אולם מוזס מסביר ש"לצערי זה קורה היום גם בתאונות קשות. יש גם מקרים שתאונה לא נחשבת לקטלנית ברגע הראשון, אבל הנפגע מת כעבור שבועיים בבית החולים – וגם אז לא בטוח שהחקירה טופלה כמו שצריך מההתחלה".