על הסערה המתחוללת בימים אלה מעל ראשו של מארק צוקרברג, אפשר לומר הרבה דברים, אבל דבר אחד שאי אפשר לומר עליה הוא שמדובר בהפתעה. הכתובת נמצאת על ה-Wall של כל אחת ואחד מאיתנו: שיח שנאה, לשון הרע, אלימות קשה, קיטוב פוליטי, פייק ניוז ושאר רעלים. למי שהיו עוד אשליות באשר לעתיד לבוא, באה פרנסס האוגן, עובדת פייסבוק לשעבר שעומדת מאחורי חשיפת קרביי תאגיד הענק, ששולט גם בווטסאפ ובאינסטגרם, והבהירה החודש שהשיירה עוברת אין עצור.

גם בארץ יש מי שמיהר לתפוס טרמפ על הסנטימנט הגלובלי. בשבוע שעבר פרסם כתב חדשות 12 עמית סגל על יוזמה של שר התקשורת יועז הנדל להגביל ברגולציה את הרשתות החברתיות, לרבות החלת אחריות משפטית של הפלטפורמה על מה שמתפרסם בה. בין אם מדובר בהודעה חלולה ובין אם היא תהפוך לרגולציה, אין זו הפעם הראשונה ש"חוק פייסבוק" תופס כותרות ושחברי כנסת נדרשים לנושא.

מה שעשוי להיות שונה בגלגול הזה - מעבר לכך שנדמה כי הסבלנות בכל העולם כלפי פייסבוק פוקעת - הוא שלא מדובר רק בשיח ביטחוני ופוליטי של צנזורה ופיקוח על תכנים "מלמעלה"; כמו שהתרגלנו לשמוע מאז ימי אינתיפאדת הסכינים, וכפי שחשף תחקיר שומרים את "הנוהל הוולונטרי" שבמסגרתו פייסבוק מסירה תכנים לדרישת יחידת הסייבר של הפרקליטות ללא כל שקיפות ציבורית.

הפעם, לפחות אם לשפוט לפי האספירצות של השר הנדל, האקדח המטאפורי שמונח על השולחן הוא נושא האחריות המשפטית. ובמילים אחרות, על פי החזון הנ"ל, פייסבוק, ממש כמו כל מו"ל של עיתון או של אתר תוכן אחר, תהיה אחראית משפטית למתרחש על הפלטפורמה שלה; בין חמשת מיליון החברים בה בישראל.

אבל גם עוד קודם זה יתממש, אם בכלל, די להביט בנתונים שאספה מחלקת ניתוחי המידע של שומרים, בנוגע לגידול בתביעות בגין לשון הרע בישראל בעשור האחרון, על מנת להיווכח שהרשת החברתית משנה את כללי המשחק בכל הקשור לשיח הדיבתי שמציף אותה, גם לפני שפייסבוק הופכת צד משפטי פעיל בעניין. אם ב-2010 עמד מספר תביעות בגין לשון הרע על 510, בשנת 2015 על 737 תביעות, הגיעה שנת 2020 והמספר הוכפל: 1,366 תביעות בגין לשון הרע הוגשו בה.

האם בית המשפט הוא המקום לברר כל דין ודברים מניפולטיבי, קונספירטיבי או סתם הקנטות שיצאו משליטה בפייסבוק או בטוויטר? האם המערכת המשפטית בכלל מסוגלת לתת מענה לנושא כה רחב, כאשר לרשותה חקיקה בת למעלה מחמישים שנה? האם כאשר עושים "לייק" או שיתוף לאמירה מסוימת לוקחים עליה גם אחריות משפטית ועלולים לעמוד לדין בגינה? האם ההשלכות של המשפטיזציה הגוברת אינן עלולות לפגוע בחופש הביטוי, בדמות אישי ציבור התובעים אזרחים מן השורה או באמצעות תביעות השתקה של בעלי ממון? המדרון כידוע, חלקלק מאין כמותו.

"צונאמי שמציף את בתי המשפט"

באופן לא מאוד מפתיע, גם לפני למעלה מחמישים שנה, עוד קודם שידור הטלוויזיה הראשון בישראל, כאשר חוקק חוק איסור לשון הרע ב-1965 הוא לווה בסערה ציבורית. למעשה, לאחר שהחוק עבר שבתו העיתונים במשך 24 שעות במחאה, כולל השדרנים ברדיו שפסקו מלדווח. שולמית אלוני, ערב בחירתה לראשונה לכנסת, אז עוד בשורות מפא"י, כתבה בעיתון "דבר", כי "לא היה לנו חוק שגורם כל כך הרבה לשון הרע כמו חוק לשון הרע".

במרוצת השנים עבר החוק עשרה תיקונים - האחרון שבהם בשנת 2017 בעקבות ביטול פקודת העיתונות - כאשר ברור לכל כי המציאות שבה נחקק אינה דומה לזו של ימינו. הפסיקה אמנם מנסה להסתגל לנורמות החדשות ולשינוי הרדיקלי בכלי ובכללי המשחק, אבל זה קורה לאט ובהיעדר כללים ברורים המתייחסים לשיח ברשתות החברתיות, לבתי המשפט אין ברירה אלא לפסוק בתביעות המוגשות להם, על בסיס החוק הקיים. גם אם הם עושים זאת לעיתים בשלומיאליות, מבלי להכיר בניואנסים או באופי השיח הייחודי לכל רשת חברתית.

עו"ד יחיאל וינרוט, שמעבר לפרקטיקה המשפטית הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה לנושא של מקורות איסור לשון הרע בהלכה, אומר כי "החוק ישן וארכאי ואינו מתאים לנסיבות של היום. בתי המשפט נתקלים במצבים של אבסורד בהם כל פוסט הופך לתביעת לשון הרע והם מתמודדים בכל מיני צורות, לפעמים מלאכותיות. השופטים פחות מגייסים את חוק איסור לשון הרע, כי הוא די חסר תועלת בעניין של הרשתות החברתיות, אז מתמודדים באמצעות מדיניות שיפוטית, ולעיתים בעזרת קביים מחוקים אחרים".

"יש משפטיזציה מוגזמת של השיח", אומר עו"ד אילן יונש. "לשופטים אין כלים לסנן את התביעות כמו שצריך. גם אליי הגיעו עם תיק שלא ראוי שיגיע לבית משפט, מקרה של הודעה 'מכפישה' שנכתבה בקבוצת הווטסאפ של כיתה ב' בבית ספר יסודי. התרגזתי, אמרתי להם 'תגידו, זה נראה לכם כמו משהו שצריך להגיע לבית משפט?'"

"יש משפטיזציה מוגזמת של השיח", מוסיף עו"ד אילן יונש, מקים ומנהל הקליניקה המשפטית למאבק בשנאה באוניברסיטת רייכמן. "לשופטים אין כלים לסנן את התביעות כמו שצריך. גם אליי הגיעו עם תיק שלא ראוי שיגיע לבית משפט, מקרה של הודעה 'מכפישה' שנכתבה בקבוצת הווטסאפ של כיתה ב' בבית ספר יסודי. התרגזתי, אמרתי להם 'תגידו, זה נראה לכם כמו משהו שצריך להגיע לבית משפט?' אבל אם זה אכן היה מגיע לבית משפט, לשופט אין מה לעשות. יש חוק, הוא בודק אם החוק מתקיים ואם כן פוסק פיצוי, יש פה בעיה".

עו"ד אפרת פודם, מנחת הקליניקה לקידום שוויון בפקולטה למשפטים של המכללה למינהל, מכירה אף היא היטב את התופעה. "אנחנו מזהים באופן ברור שהרשתות החברתיות הצמיחו ז'אנר נוסף של תביעות לשון הרע. אם בעבר אדם היה מסנן מול המסך את דעתו כשצפה בטלוויזיה, כיום הוא יכתוב אותה בפייסבוק או יעשה לייק לאיזו תגובה. אני לא חושבת שלרוב האנשים יש את ההבנה העמוקה של ההשלכה של המעשה הזה".

מהי ההשלכה?

"אינסוף תביעות דיבה, צונאמי שמציף את בתי המשפט. אני לא חושבת שהתשתית של החוק בהכרח משקפת את הבעיה, והנושא לא מספיק מטופל. למשל, האם אימוג'י יכול להיות עילה לדיבה, איפה עובר הגבול? אם שלחתי למישהו אימוג'י של פרצוף שטן האם הוא יוכל לתבוע אותי מחר על לשון הרע?"

מסרנה ונתניהו למוליך הכלבים וכוכבת הנוער

אחד מציוני הדרך בפסיקות לשון הרע בעת העכשווית היה במקרה של העיתונאי יגאל סרנה שנתבע על ידי ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו ורעייתו, בשל פוסט בפייסבוק. אחרי שבית המשפט השלום בת"א קיבל את תביעת נתניהו וקבע כי מדובר בפרסום לשון הרע, סרנה הגיש ערעור למחוזי. הוא נדחה ואז הגיע לבית המשפט העליון. טענתו העיקרית של סרנה באמצעות עורך דינו אביגדור פלדמן הייתה כי, "המאפיינים המיוחדים של פרסום בפייסבוק דורשים עדכון ופיתוח של הכללים המשפטיים המקובלים. בפרט נטען כי רשת הפייסבוק מתאפיינת במיידיות של הפרסום ושל יכולת התגובה של הנפגע, ולכן הדרך להתמודד עם פוסט מכפיש היא מעל דפי הרשת החברתית ולא בערכאות".

עוד טענו, כי "הפייסבוק אינו כמו כלי הפרסום האחרים. הפייסבוק הוא זירה שוקקת וגועשת בה כל אחד רשאי להעלות את הגיגיו ותגובותיו, זו כיכר השוק המודרנית ואין יד מכוונת ואין יד מצנזרת, זו החוויה הדמוקרטית ואין לצנזרה ולהשתיקה (למעט הסתה לאלימות).

"חייו של הפוסט בפייסבוק קצרים מחיי פרפר שבקע מן הגולם המרחף בעולם יום אחד בלבד", טען עורך הדין בשפתו הציורית, "שאז הוא נאסף אל אבותיו הפרפרים ואפילו מנועי חיפוש כמו גוגל אינם כוללים פוסטים בתוצאות החיפוש, בשל השטף, הכמות והמיידיות בזירת הפייסבוק. הפייסבוק הוא כלי תקשורת דו-צדדי בזמן אמת המאפשר שיח ציבורי פתוח, ומכאן שאין להתייחס אל הפייסבוק בגזירה שווה לעניין לשון הרע כמו לפרסום במדיה התקשורתית הרגילה".

טענתו העיקרית של סרנה באמצעות עורך דינו אביגדור פלדמן הייתה כי, "המאפיינים המיוחדים של פרסום בפייסבוק דורשים עדכון ופיתוח של הכללים המשפטיים המקובלים. בפרט נטען כי רשת הפייסבוק מתאפיינת במיידיות של הפרסום ושל יכולת התגובה של הנפגע, ולכן הדרך להתמודד עם פוסט מכפיש היא מעל דפי הרשת החברתית ולא בערכאות"

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית דחה את טענות סרנה על הסף: "פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים, וכך גם לגבי יכולת התגובה. מאפיין זה, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק". עוד עמד השופט על כך, כי סרנה הוא יוצר התוכן ולא רק עשה לו "לייק", שיתוף או הגיב עליו

השופט יצחק עמית דחה את הטענות על הסף: "פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים, וכך גם לגבי יכולת התגובה. מאפיין זה, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק. להמחשה, נתאר לעצמנו דיון שמשודר בטלוויזיה או ברדיו בשידור חי, ובמהלכו אחד המשתתפים מתיר את חרצובות לשונו ומוציא דיבה על אחר שמשתתף בדיון. מובן כי מיידיות הפרסום במקרה כזה, כמו גם יכולת התגובה של הנפגע, אינן שוללות מעיקרה את הזכות החוקית להגיש תביעת לשון הרע".

עוד עמד השופט על כך, כי סרנה הוא יוצר התוכן ולא רק עשה לו "לייק", שיתוף או הגיב עליו. לסוגיה הזאת בדיוק יידרש העליון שנתיים מאוחר יותר בתביעה של המקומון רמת גן גבעתיים נגד בני זוג, שעשו שיתוף ולייק בעמוד פייסבוק שנקרא "גבעתיים מחרימה את המקומון". שופטי העליון קבעו, כי גם פעולת שיתוף בפייסבוק עלולה לחשוף לתביעת לשון הרע, אולם לייק לא בהכרח. בני הזוג שנתבעו נדרשו לשלם פיצוי למקומון בסך 5,000 ש"ח. על פי הפסיקה התקדימית, פעולת שיתוף תיחשב כפרסום לצורך החוק, שכן היא למעשה יוצרת עותק של הפרסום ומקנה לו תפוצה ותהודה.

היכן נגמרת האחריות? על פי סקירה שפורסמה באיגוד האינטרנט הישראלי, בשנת 2016 קבע בית המשפט כי הנתבע, מנהל קבוצת פייסבוק באזור טבריה, נושא באחריות לפרסום לשון הרע כמנהל הקבוצה, כיוון שהקים את הקבוצה, שלט בה ולא עשה דבר להסיר את האמירות הפוגעניות שכתבו אחרים. בכך נוצר תקדים הנוגע לאחריות של מנהלי קבוצות וקהילות ברשתות החשופים לתביעות לשון הרע.

התביעות אינן מתרחשות רק בפייסבוק. באינסטגרם, למשל, אף שמדובר בפלטפורמה הרבה יותר חיובית, תבע מוליך כלבים תל אביבי כוכבת נוער שהעלתה את תמונתו לאינסטגרם. כוכבת הרשת טענה, כי בעת רכיבתה על אופניים חשמליים ראתה אותו מתנהג באלימות כלפי אחד הכלבים שעצר לעשות את צרכיו. מוליך הכלבים טען כי הפוסט פוגע בפרנסתו, תבע וזכה בפיצוי של 50 אלף שקל.

"נהייתה נורמה שגויה שלפיה אם מישהו כותב עלי משהו ואני לא תובע אותו זה נחשב כאילו שאני מסכים לדברים שכתב", אומר עו"ד יונש. "זאת כנראה הבעיה המשמעותית ביותר שהשיח הדיבתי מייצר בשנים האחרונות וזה דרמטי. מישהו יכול לכתוב עליי משהו ואני יכול להתעצבן, אבל לא בא לי להתעסק עם בית משפט"

וזה לא נגמר שם: תביעות בגין לשון הרע מוגשות כיום גם בשל סערות המתחוללות בקבוצות הווטסאפ מצומצמות. כך למשל, פסק בית המשפט בשנת 2019 כי סייעת בגן ילדים תפצה את מנהלת הגן לאחר שעלבה בה בקבוצת הווטסאפ של ההורים. באותה שנה פסק בית המשפט פיצויים גם במקרה בו הנתבע העליב את הדוד שלו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. התובע, עם או בלי קשר, היה בעצמו עורך דין.

מצד שני, באוגוסט האחרון נרשם תקדים בתחום כשלראשונה סולקה בישראל תביעת לשון הרע בנימוק שמדובר בתביעת השתקה. בית משפט השלום קבע כי תביעת לשון הרע בגובה מיליוני שקלים שהגישו מנכ"לים של קבוצת הנדל”ן "אורון אחזקות והשקעות", נגד חבר מועצת להבים נועדה להשתיק ביקורת שמתח נגד החברה בפייסבוק. "זאת מגמה שתמיד דיברו עליה במישור האקדמי, ופתאום נהייתה מעשית בשטח", מתייחס עו"ד וינרוט.

תופעה חדשה: שוטרים תובעים אזרחים

סוף פסוק? רחוק מכך, המשפטיזציה ממשיכה. אנו עדים בתקופה האחרונה למצב שבו אל בתי המשפט מגיעים שוטרי משטרת ישראל, שתובעים אזרחים על כך שהם העלו סרטונים לפייסבוק, כפי שמתואר בתחקיריה של מאשה אברבוך, כתבת אתר המקום הכי חם בגיהינום שעוקבת אחר הנושא. האם לשם כך נחקק חוק איסור לשון הרע, שבמהותו מבקש לאזן את השיח הדמוקרטי ולהגן על חופש הביטוי?

"אם מישהו משתמש בצרור קללות עסיסיות זה לא נעים, אבל זה לא לשון הרע", אומרת עו"ד פודם. "צריך לזכור שחופש הביטוי לא ניתן רק לדברי שירה והגות אלא גם לקללות וגידופים, אם אנחנו אוהבים את זה או לא. הרשתות החברתיות הן המרחב שלנו. אתם רוצים ליצור מרחב נעים יותר עם שפה נעימה יותר? ראוי שמערכת החינוך תתייחס לסוגיה, לא בתי המשפט"

מי שעוסקת בכך היא כאמור עו"ד אפרת פודם, יחד עם עו"ד אסף דרעי בקליניקות המשפטיות שהם מנהלים במכללה למינהל. "זה התחיל עם תיק אחד שבו ייצגנו גברת שהגיבה על סרטון שהעלתה גברת אחרת בפייסבוק ובו נראים פקחי הגירה מפנים ילדים", כך עו"ד פודם. "היא כתבה 'נבלות תתביישו', לא משהו מאוד דרמטי. כמה תגובות אחריה הגיב הזמר אסף אמדורסקי שכתב 'נאצים'. וכך מצאנו את עצמנו בהליכים שבהם שניהם נתבעים על ידי הפקחים עצמם".

כלומר – לא על ידי רשות ההגירה, אלא על ידי הפקחים באופן אישי.

"כן, ארבעה פקחים לקחו עורך דין ותבעו אזרחים. כמובן שאין פה היכרות מוקדמת וזה לא על בסיס אישי. לנו זה נראה היה מקומם, ומאז מצאנו את עצמנו בעשרות תיקים שהמשותף לכולם הוא ששוטרים תובעים באופן אישי, ובהליכים פרטיים אזרחים שהעלו סרטונים עליהם או כתבו עליהם פוסטים ברשתות החברתיות. זה הפך לכלי מאוד מטריד. במקום שהמדינה תהיה צד ותהיה המייצגת (של השוטרים), נוצר מצב שהמדינה זזה הצידה. אפילו שהנתבעים מסבירים בבית משפט, כמו נתבע שייצגנו לאחרונה, שאמר: לא דיברנו על השוטרים אלא על המדים שהם לובשים".

על מה הוא נתבע?

"מדובר בפעיל שהפגין בהפגנות של יוצאי אתיופיה. והרי מראש הביקורת של ההפגנה היתה על הפעולות של המשטרה, ומתוך ההפגנות הוא העלה סרטונים של שוטרים במהלך ההפגנה ויצא נגד ההתנהלות שלהם. אותו פעיל הסביר שהם, המפגינים, צילמו שהם מפחדים ממעצר שווא. כל אחד מגיב איך שהוא רוצה על הסרטונים האלה, כולל מי שיושבים בבית וצופים בהם. אגב, לפי החוק, גם אותם מגיבים על הסרטונים יכולים להיות נתבעים על ידי השוטרים".

"זה מאיים", אומרת עו"ד פודם. "האנשים שנתבעים אומרים לי – 'אנחנו כבר לא נתקרב יותר לפייסבוק ולא נכתוב שום דבר ולא נעלה סרטונים', הם מפחדים. ובימינו הרי זה מה שעושים - מקטרים בפייסבוק, כבר לא שולחים מכתב למח"ש, זוהי גם הדרך לבטא מחאה. מטריד מאוד שהתגובה לכך היא תביעה"

גובה התביעה של השוטרים נגד אותו פעיל עומד על 100 אלף שקלים. "זה מאיים", אומרת עו"ד פודם. "האנשים שנתבעים אומרים לי – 'אנחנו כבר לא נתקרב יותר לפייסבוק ולא נכתוב שום דבר ולא נעלה סרטונים', הם מפחדים. ובימינו הרי זה מה שעושים - מקטרים בפייסבוק, כבר לא שולחים מכתב למח"ש, זוהי גם הדרך לבטא מחאה. מטריד מאוד שהתגובה לכך היא תביעה".  

איך התביעות האלה נסגרות?

"נגד אחד הפעילים התביעה נדחתה, אבל מול פעיל אחר למשל, השופט פסק 3,000 שקלים פיצוי לשוטרים. הרבה הליכים נסגרים בפשרה והאנשים שנתבעים פשוט משלמים. אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר אנשים ביכולות המוגבלות שלנו, כי אנחנו לא רוצים שאנשים יפחדו לנהל הליך משפטי ויתפשרו, אבל בסופו של דבר אם זה לא ייצוג של קליניקות בפרו בונו, אין להם הרבה אפשרויות".  

מה את חושבת על זה?

"ברגע שהסיטואציה היא 'בעת מילוי תפקידו' וכשמדובר בשוטר לובש מדים והביקורת היא על המשטרה ולא רק על השוטר, אני חושבת שלא יכול להיות שהמדינה היא לא חלק מהסיפור, ושהסיפור מופרט".  

איפה עובר הקו בין ביקורת לבין לשון הרע במקרה של אזרחים מול שוטרים?

"כשאנחנו בוחנים את האמירות האלה מדובר בדרך כלל באמירות מתלהמות בפייסבוק שכולנו נתקלנו בהם. הם לא עומדים בחוק לשון הרע אלא בעיקר מבטאים שפה לא יפה. זה בהכרח לא לעניין לדבר ככה אבל זה לא התפקיד שלנו, אנחנו לא מחנכי ציבור. אם מישהו משתמש בצרור קללות עסיסיות זה לא נעים, אבל זה לא לשון הרע. צריך לזכור שחופש הביטוי לא ניתן רק לדברי שירה והגות אלא גם לקללות וגידופים, אם אנחנו אוהבים את זה או לא. הרשתות החברתיות הן המרחב שלנו. אתם רוצים ליצור מרחב נעים יותר עם שפה נעימה יותר? ראוי שמערכת החינוך תתייחס לסוגיה, לא בתי המשפט".

האלגוריתם אוהב את זה - כלומר הגולשים

אי אפשר לדון בריבוי תביעות לשון הרע ללא התייחסות לפיל שבחדר - הון הסימבולי של עצם איום בתביעה, בעיקר בכל הנוגע לאישים המתחזקים פרופיל ציבורי גבוה ברשתות החברתיות. למעשה, קשה לצלוח יום ברשת בלי שהמונח דיבה או לשון הרע יזרק לחלל כאקט מאיים, כמעט אינסטינקטיבי, בוויכוחי פייסבוק או טוויטר, כאילו היה זה המוצא היחיד לטיהור השם והוכחת הצד המתריס.

על פי עו"ד יונש מדובר בנורמה פסולה. "זאת כנראה הבעיה המשמעותית ביותר שהשיח הדיבתי מייצר בשנים האחרונות וזה דרמטי", הוא אומר. "נהייתה נורמה שגויה שלפיה אם מישהו כותב עלי משהו ואני לא תובע אותו זה נחשב כאילו שאני מסכים לדברים שכתב. מישהו יכול לכתוב עליי משהו ואני יכול להתעצבן, אבל לא בא לי להתעסק עם בית משפט, לקחת עורך דין ולהתנהל שנתיים בבית משפט, מה גם שיוצאים בדרך כלל מופסדים. ואחרי שעוברים את כל התהליך הזה שואלים בשביל מה בעצם הייתי צריך את זה - בשביל ידיעה ב'עין השביעית' שניצחתי בתביעה? לכן, צריך לצאת נגד הנורמה השגויה הזאת שכדי להוכיח שמישהו משקר או שמשהו שנאמר עלי הוא לא אמת אני חייב שבית משפט יכריע בעניין. זה גורם לריבוי תביעות מיותר".

ואולי זאת גם פרקטיקה? כדי לשבור את הרשת, כדי שידברו עליך? הדרך המהירה ביותר היא לפצוח בריב רשת קולני גם אם הסיכון הוא להיקלע לתביעת לשון הרע.

"ברור שזאת גם פרקטיקה. יש כאלה שזה משתלם להם לעשות פרובוקציה והם סופגים את זה. זה ודאי נכון לגבי מפלגות, ושלא נדבר על כך שלחברי הכנסת יש חסינות. הם יכולים לתבוע אנשים לשון הרע אבל לא יכולים לתבוע אותם. להם יש אפשרות לירות פייק ניוז ושקרים לכל עבר".

לעו"ד וינרוט, שמדגיש כי איסור לשון הרע הוא אחד משלושת ההלכות הקשות ביותר ביהדות, מגיעים לא מעט בכירים שרוצים לבחון איתו אפשרויות לתביעה בגלל פוסטים או ציוצים שנכתבו עליהם. לדבריו, זה קורה באופן תדיר יותר בשנים האחרונות. אולם הוא מצנן: "עבור אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה מדובר בחרב פיפיות, ככל שהתובע הוא אדם בעל אישיות ציבורית יותר פופולרית ומפורסמת בית משפט מתייחס בסבלנות ובקושי יפסוק לטובתם שמדובר בלשון הרע, כדי לא לפגוע בחופש הביטוי.

"רק אם מדובר בפרסום עובדתי שהתברר כשגוי - כמו במקרה של סרנה ונתניהו - בית המשפט יקבל את התביעה. אבל כל עוד מדובר בביקורת חריפה ומגעילה ככל שתהיה, לבית משפט יש רף סבלנות כל כך גבוה שקשה להם לתבוע לשון הרע. בית משפט צודק שהוא מציב רף גבוה לתביעות נגד אישי ציבור בגלל האפקט המצנן".

עו"ד יחיאל וינרוט: "החוק ישן וארכאי ואינו מתאים לנסיבות של היום. בתי המשפט נתקלים במצבים של אבסורד בהם כל פוסט הופך לתביעת לשון הרע והם מתמודדים בכל מיני צורות, לפעמים מלאכותיות. השופטים פחות מגייסים את חוק איסור לשון הרע, כי הוא די חסר תועלת בעניין של הרשתות החברתיות"

יועץ תקשורת שעובד עם נבחרי ציבור ופוליטיקאים אומר, כי "לרוב, האיומים בתביעות דיבה ולשון הרע שמשוגרים לרשת נשארים רק בגדר איום. אף אחד מהלקוחות שלנו לא רוצה להעלות פוסטים או סרטונים שחושפים אותו לתביעות דיבה, גם אם הם ירוויחו המון שיתופים ולייקים. אני לא מכיר פוליטיקאי או מומחה סושיאל שאומר 'שיתבעו אותי לשון הרע אבל זה שווה לנו 'אינגייג'מנט'. מה שעושים הוא דווקא הפוך – משתמשים בתקשורת המסורתית כדי להימנע מתביעות לשון הרע ברשתות".

איך זה עובד?

"למשל, חברי אופוזיציה שרוצים לנגח פוליטיקאי או לצבוע אותו באור מסוים, פונים לעיתונאי ומעבירים לו חומרים בצורות מניפולטיביות, ואז התחקיר מגיע לאן שמגיע ומתפרסם. לאחר מכן היריבים הפוליטיים מפיצים את הכתבה ברשתות כדי לתת אמינות לטענות, אבל בסוף זאת בכלל הכתבה שלהם. הם לא יעזו להעלות את זה כפוסט שהם כותבים, כי אז הם יהיו חשופים לתביעות לשון הרע, אבל ברגע שזה מקבל הכשר מהתקשורת כולם מגלגלים עיניים - זה הרי נפל עליהם כפרי בשל".

בסוף היום האלגוריתם של הרשתות מעודדים את השיח הרעיל הזה, לא?

"בואי נחדד: זה לא האלגוריתם שאוהב את זה – אלה האנשים שאוהבים את זה. המשתמשים ברשתות אוהבים כל מה שיש בו צהוב ויש בו ג'וס, מה שמעמיד באור מביך ולא מחמיא מישהו אחר - זה החומר שממנו עשויות הרשתות החברתיות. הממלכתיות מתה, אין לה כבר שום ערך".

מה לגבי האחריות של ענקיות הרשתות, אם לחזור לאספירציות הרגולטוריות של השר הנדל מתחילת הסקירה? "התשובה נמצאת במונח שנקרא 'אחריות תאגידית'", סבור עו"ד יונש, "פייסבוק יכולה להגיד 'אלה תנאי המשתמש שלי ואם לא טוב לכם - אל תבואו'. אחריות תאגידית היא וולונטרית ונכון להיום אין חוק שמחייב את פייסבוק להיות נחמדים. הטענה הנגדית היא שפייסבוק הפכה להיות כוח כל כך משמעותי שצריך להתייחס אליה כאל סוג של רשות ציבורית ולהפעיל רגולציה בהתאם. הבעיה היא שהם נמצאים בניגוד עניינים מובנה כי הם גם מרוויחים מהשיח הזה".