מה גורם לפוליטיקאים לחבק את השוליים הקיצוניים ביותר?

עם בחירות רביעיות, אחרי שנה של מגפה, אי אמון גורף ואינספור הפגנות, לא צריך יותר מאשר מבט חטוף במדגרות השנאה של הרשתות החברתיות, על מנת לספוג מנת רעל ששום חיסון לא יכול לה. דוח מיוחד של שומרים בוחן מדוע הפוליטיקאים מלבים את האש במקום לצנן את האווירה, למה גם עיתונאים נוקטים בשיח אלים להחריד, והאם יש בכלל דרך חזרה?

מפגינים מימין ומשמאל בעימות חזיתי בירושלים, אוקטובר 2020. צילום: רויטרס

עם בחירות רביעיות, אחרי שנה של מגפה, אי אמון גורף ואינספור הפגנות, לא צריך יותר מאשר מבט חטוף במדגרות השנאה של הרשתות החברתיות, על מנת לספוג מנת רעל ששום חיסון לא יכול לה. דוח מיוחד של שומרים בוחן מדוע הפוליטיקאים מלבים את האש במקום לצנן את האווירה, למה גם עיתונאים נוקטים בשיח אלים להחריד, והאם יש בכלל דרך חזרה?

עם בחירות רביעיות, אחרי שנה של מגפה, אי אמון גורף ואינספור הפגנות, לא צריך יותר מאשר מבט חטוף במדגרות השנאה של הרשתות החברתיות, על מנת לספוג מנת רעל ששום חיסון לא יכול לה. דוח מיוחד של שומרים בוחן מדוע הפוליטיקאים מלבים את האש במקום לצנן את האווירה, למה גם עיתונאים נוקטים בשיח אלים להחריד, והאם יש בכלל דרך חזרה?

מפגינים מימין ומשמאל בעימות חזיתי בירושלים, אוקטובר 2020. צילום: רויטרס
מפגינים מימין ומשמאל בעימות חזיתי בירושלים, אוקטובר 2020. צילום: רויטרס

עם בחירות רביעיות, אחרי שנה של מגפה, אי אמון גורף ואינספור הפגנות, לא צריך יותר מאשר מבט חטוף במדגרות השנאה של הרשתות החברתיות, על מנת לספוג מנת רעל ששום חיסון לא יכול לה. דוח מיוחד של שומרים בוחן מדוע הפוליטיקאים מלבים את האש במקום לצנן את האווירה, למה גם עיתונאים נוקטים בשיח אלים להחריד, והאם יש בכלל דרך חזרה?

מה גורם לפוליטיקאים לחבק את השוליים הקיצוניים ביותר?

עם בחירות רביעיות, אחרי שנה של מגפה, אי אמון גורף ואינספור הפגנות, לא צריך יותר מאשר מבט חטוף במדגרות השנאה של הרשתות החברתיות, על מנת לספוג מנת רעל ששום חיסון לא יכול לה. דוח מיוחד של שומרים בוחן מדוע הפוליטיקאים מלבים את האש במקום לצנן את האווירה, למה גם עיתונאים נוקטים בשיח אלים להחריד, והאם יש בכלל דרך חזרה?

מפגינים מימין ומשמאל בעימות חזיתי בירושלים, אוקטובר 2020. צילום: רויטרס

מפגינים מימין ומשמאל בעימות חזיתי בירושלים, אוקטובר 2020. צילום: רויטרס

אסתר ונדר

יחד עם

25.1.2021

תקציר הכתבה

ב

כל בוקר מניח איציק זרקא פוסט חדש בעמוד הפייסבוק שלו, פוסט שנגמר תמיד במילים נוסח "המון בריאות נחת אושר כל הברכות כל הישועות אוהב אתכם עם ישראל חי וקיים". האהבה הגדולה שלו ניתכת במבול מילים, תמונות וסרטונים על הילדים, הנכדים, החברים – אבל בראש ובראשונה ובעיקר - על ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה. אפשר לצחוק על זה, ואפשר לדבר רגע ברצינות.

הפילוסוף הפסיכואנליטיקן אריך פרום אמר שרוב האנשים עסוקים המון בשאלת האהבה, אבל טועים לחשוב שהבעיה הגדולה היא סוגיית היותם נאהבים. הם משקיעים את מירב מאמציהם בהשגת כוח, נראות, או כל דבר אחר שישיג להם את האהבה הנכספת, בשעה שהעניין הגדול הוא היכולת להיות אוהב אמיתי.

אפשר היה לחשוב שזרקא הוא אכן אדם אוהב, אלמלא היה מכלה חלק ניכר בזמנו במרדף אחרי מפגינים נגד ראש הממשלה ותקיפתם המילולית באופן אגרסיבי ביותר. סרטון מאש-אפ שעלה בטוויטר בחודש שעבר מצליח להראות את הדרך שבה משיג זרקא חיבוק גדול מבכירי הליכוד. בסרטון משולבות קריאות גנאי והסתה של זרקא, עם ברכות יום הולדת לבביות שקיבל מבכירי המפלגה לרגל יום הולדתו.

"תמשיך להיות מי שאתה", מאחל לו ח"כ ניר ברקת, "עושה טוב בכל מקום שאתה מגיע אליו". פריים הבא: זרקא מאחל למפגינים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו סרטן ומתגאה "הטילים שיצאו אתמול מהדרום לכיוון יד מרדכי – הרמתי כוסית, נהניתי, שמחתי אני ואשתי".

"איציק זרקא הענק, כולנו אוהבים אותך, את האנרגיות הטובות", משתפך השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. פריים הבא: זרקא מאחל מיני מחלות ותאונות למפגינים מולו, ומטיח בהם עלבונות מיניים גסים. "לב ענק עם שליחות ואהבה", מחמיאה לו השרה גילה גמליאל. פריים הבא: זרקא צועק במגפון אמירות מיזוגניות דוחות במיוחד נגד מפגינות, מנפנף בהיותו חמוש וקורא "אלות, פיקות לרגליים, לברכיים – ככה שנה-שנתיים לא תתקרבו לשום הפגנה".

"כשאתה מעניק כל כך הרבה משמעות לפאשן, כל ויכוח על נחל האסי או ילדי תימן הופך מיד אש להבה", אומר פרופ' יאיר, ומספר שעל אף האיבה הרעיונית בין המחנות הפוליטיים, השנאה העמוקה והבולטת ביותר בשיח הישראלי – וזו שמחלחלת אל חיי היומיום ואל מפגשים בינאישיים, היא השנאה העדתית

בכירי הליכוד אינם הפוליטיקאים היחידים הששים להחליף מניות אהבה עם דמויות שנויות במחלוקת. שפי פז, פעילה מיליטנטית לגירוש מבקשי מקלט מדרום תל אביב, שמחה בוודאי לגלות את ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית) מופיע בחודש שעבר לדיון בבית המשפט, כדי לתמוך בה אחרי שנעצרה בחשד לקשירת קשר לעוון, הסגת גבול והשחתה נגד תושבי דרום תל אביב – כשחלק מפעולותיה היו כניסה לא חוקית לגני ילדים של מהגרי עבודה ופיזור מסמרים בשטחם.

"אף פוליטיקאי לא מתבטא ככה בלי רווח פוליטי", אומרת ענת רוזיליו. "כשמירי רגב קוראת לפליטים סרטן, היא עושה את זה כדי להראות לבוחרים שלה באיזה קבוצה היא וכשבנט מצטלם עם שפי פז זה לא כי הוא מתכוון ללכת להפחיד ילדי מהגרים בלילות, אלא כדי להבהיר לבוחרים באיזה צד הוא"

סמוטריץ', אולי לא הח"כ הכי סולידי במפלגה שזה עתה פוצלה מימינה של נפתלי בנט – לא לבד. שפי פז כבר זכתה לתמונות ידידותיות עם אותו בנט ועם שותפתו איילת שקד, ואף זכתה להגנה תקשורתית לא צפויה משרת המשפטים לשעבר, שכינתה אותה "אישה יקרה" ו"ראויה להערכה", אחרי שנעצרה על השחתת שגרירות האיחוד האירופי בתל אביב לפני כשנה וחצי.

המדיה החברתית תורמת להקצנה

יכול להיות ששום דבר מכל זה לא נראה קיצוני במיוחד על רקע שקיעתה של קדנציה מוטרפת בבית הלבן, ובעולם שבו נשיא ארה"ב יכול לשקר, להסית, להטריד, לקלל ולהשתולל כל הדרך לחדר הסגלגל וגם בחזרה החוצה ממנו – וגם לראות בגלי מתפרעים שעולים על הקפיטול וגורמים להרס ולהרג אות לאהבתם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות מה מוצאים הפוליטיקאים בימינו בחיבוקים ההדוקים עם בריוני לשון ומקלדת שמתהדרים בהתנהגות אלימה וגסה.

"ממלכתיות כרגע היא דבר שלא שווה כלום לפוליטיקאי", אומר פרופ' תמיר שפר, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית וממקימי החוג לתקשורת פוליטית. "זה לא נדמה לנו ובהחלט קורה – יש עלייה מתמשכת בתופעות כמו התקפות תקשורתיות, קמפיינים נגטיביים ושיח אגרסיבי - בישראל ובעולם. זו התדרדרות שמגיעה ברובה הגדול מהמדיה החברתית, שהפורמט שלה הוא מיידי, נטול פילטרים ופתוח לכל אחד. מעבר ליכולת להגיד כל דבר בכל זמן, המדיה הזו תורמת להקצנה בזה שהיא חושפת את האדם כל הזמן רק לדעות של אנשים דומים לו, ובהכרח משבשת את תפיסת המרכז שלו ומקצינה אותה.

"במציאות הזאת, אם אתה פוליטיקאי שרוצה לנצח פריימריז, בחירות, או סתם להתקדם מהספסלים האחוריים של הפוליטיקה – אתה צריך לזכות באהבת האוהדים השרופים של הקבוצה שלך. ובשביל לעשות את זה – אתה צריך להיות שרוף כמותם לפחות".

"ברור שאני מדברת אל הבייס הליכודי שלי וברור שמי שלא שייך אליו לא יאהב את מה שאני אומרת", אומרת ח"כ אוסנת מארק. "אבל מהבייס שלי יש לי תמיכה כשאני ברורה ולא נחמדה ולא מעדנת, אלא אומרת את הדברים כפי שהם וכמו שאני רואה אותם. אני רגילה לדבר שחור-לבן. אין אצלי אמצע"

ח"כ אוסנת מארק. צילום: יהונתן סמייה, באדיבות דוברות הכנסת

ח"כ אוסנת מארק מהליכוד, חברת הוועדה לבחירת שופטים שזכתה ללא מעט פרסום – וגם לדמות ב"ארץ נהדרת" בזכות התבטאויות אגרסיביות ששיאן היה כינויה של חברת הכנסת מיכל שיר "כלבה", מאשרת שקהל היעד העומד מול עיניה הוא מאוד ספציפי. "ברור שאני מדברת אל הבייס הליכודי שלי וברור שמי שלא שייך אליו לא יאהב את מה שאני אומרת", אומרת מארק לשומרים. "אבל מהבייס שלי יש לי תמיכה כשאני ברורה ולא נחמדה ולא מעדנת, אלא אומרת את הדברים כפי שהם וכמו שאני רואה אותם.

"כשקראתי למיכל שיר איך שקראתי – והתנצלתי על זה – זה באמת היה ברגע מאוד יוצא דופן, אבל אני רגילה לדבר שחור-לבן. אין אצלי אמצע. אמצע זה מבחינתי לשבת על הגדר. אמצע זה לא לתת ביטוי לדעות שלך. אני אומרת את שלי ויש לי אהבה גדול והציבור אוהב את זה".

"אני עוקב כבר תקופה ארוכה מאוד אחרי השיח העיתונאי בטוויטר, ואני עד לזה שהעיתונאים בארץ פונים זה אל זה, ואל פוליטיקאים בשפה אלימה, גסה ומבזה שלא היינו רואים במקומות אחרים בעולם", אומר פרופ' גד יאיר. "בכירי העיתונאים בישראל מצייצים שיח אלים להחריד ומאוד רגשי"

פרופ' גד יאיר. צילום באדיבות המצולם

פרופ' גד יאיר, לשעבר ראש החוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וחוקר חינוך בהווה, מסכים עם האבחנה של מארק, שהישראלים מעריכים פאשן באופן מיוחד. "אני עוקב כבר תקופה ארוכה מאוד אחרי השיח העיתונאי בטוויטר, ואני עד לזה שהעיתונאים בארץ פונים זה אל זה, ואל פוליטיקאים בשפה אלימה, גסה ומבזה שלא היינו רואים במקומות אחרים בעולם", הוא אומר. "אני חושב שאפשר לדבר במובהק על חוסר פרופסיונליזם. שיח העיתונאים הוא לא מקצועי ולא מפריד בין רגשות לכתיבה. בכירי העיתונאים בישראל מצייצים שיח אלים להחריד ומאוד רגשי.

"אבל – אני חייב לומר שזו לא תכונה של עיתונאים ישראלים, אלא של ישראלים. השיח הרגשי מאפיין גם את הקהילה המדעית בישראל – שהשיח בה, במקום להיות רציונלי, הוא מלא בלהט ורגש. ויכוחים שאמורים להתנהל על בסיס עובדות הופכים ליריבויות של אש בין מחנות. מדענים ממדינות אחרות מסתכלים עלינו לפעמים בתדהמה, אבל אנחנו מייחסים להם אדישות וקרירות בשעה שאנחנו 'מתאבדים על זה' – וכשחושבים על זה, ה'מתאבדים על זה' זה כרטיס הביקור שלנו, הישראלים, בעוד הרבה זירות. זה גם מה שהביא לסטארט-אפים הישראלים את תהילתם".

מה גורם לסערת הרגשות התמידית הזאת ולגובה האמוציות שנע כל הזמן בחדות בין אהבה לשנאה? שורשים מאוד-מאוד עמוקים, אומר פרופ' יאיר. "אני סבור שהשיח הרגשי הזה נובע מהיהדות ומתפיסתה העמוקה בסוגיית מהו אדם. המסורת שלנו מעניקה חשיבות גדולה לרגש עמוק והתלהבות אין קץ. הנביאים שלנו תמיד דברו מדם לבם. בתפיסה הנוצרית, שתרבויות אחרות יונקות ממנה, רגש הוא פיתוי והסתה ולכן המטרה היא לשלוט בו ולנטרל אותו.

"נשיא המדינה כבר התאמץ לתת קונטרה לכל זה", משחזרת ענת רוזיליו. "ומה שקרה היה שהוא הפך מיד למושא של שיח שנאה בעצמו. כי במצב שנוצר היום, ממלכתיות מזוהה עם בגידה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם האיש החזק בשיח, המנהיג, היה יוצא באמירות של הרגעה וממלכתיות – יכולה להיות לזה השפעה עצומה"

ענת רוזיליו. צילום באדיבות המצולמת

"כשאתה מעניק כל כך הרבה משמעות לפאשן, כל ויכוח על נחל האסי או ילדי תימן הופך מיד אש להבה", אומר יאיר, ומספר שעל אף האיבה הרעיונית בין המחנות הפוליטיים, השנאה העמוקה והבולטת ביותר בשיח הישראלי – וזו שמחלחלת אל חיי היומיום ואל מפגשים בינאישיים, היא השנאה העדתית.

מה שאולי מסתדר מצוין עם החוויה הדומה שמשתפים איציק זרקא שאיתו פתחנו, וחברת הכנסת מארק – לפיה הם מגיבים לגל של שנאה וזלזול שלא משאיר להם הרבה ברירה מבחינתם. "גם אנחנו אנשים טובים וגם אנחנו עשינו צבא", אומר זרקא לשומרים. "אבל בשביל המפגינים בבלפור אשתי היא 'זונה בת זונה' ואני עבריין שצריך לעטוף אותו בסדינים. אני לא מפחד מאף אחד, אני בנאדם אוהב. אבל ככה מגיעים למצב של לדבר לא יפה. אנשים מגיעים מתודלקים ואין מי שיכול לשלוט בהם".

העובדות לא חשובות - רק הרגשות

הסוגיה מתעצמת נוכח הפוליטיקאים שעושים בשנאה הזאת שימוש ציני ומגבירים אותה כדי להשיג שליטה, כך פרופ' יאיר. "בסופו של דבר", הוא אומר, "האלימות היא לא עניינית אלא סוג של קריאה לדגל של השבט שלך. העובדות לא חשובות אלא רק מה אתה מרגיש כלפי הקבוצה שאתה שייך אליה.

"גם הפוליטיקאים עצמם מונעים מרגש ועושים את זה כדי להרוויח תמיכה בטווח המיידי או כדי להיבחר בבחירות, כשלטווח הארוך, הרציונלי, המחושב – אתה מאבד חוסן לאומי. בסופו של דבר ממלכתיות היא הרי מקצועיות – היא חשיבה על טובת הכלל בלי עירוב רגשות".

"גם אנחנו אנשים טובים וגם אנחנו עשינו צבא", אומר איציק זרקא. "אבל בשביל המפגינים בבלפור אשתי היא 'זונה בת זונה' ואני עבריין שצריך לעטוף אותו בסדינים. אני לא מפחד מאף אחד, אני בנאדם אוהב. אבל ככה מגיעים למצב של לדבר לא יפה. אנשים מגיעים מתודלקים ואין מי שיכול לשלוט בהם"

מפגינים נגד בית המשפט הצבאי בפרשת אלאור אזריה, מארס 2016. צילום: רויטרס

במסגרת מחקר מקיף שערך עם עמיתים, בחן פרופ' שפר מהעברית את השיח בארץ לפני כל אחת ואחת ממערכות הבחירות, מאז קום המדינה. בשיחה עם שומרים הוא מצביע על כך שגם אם מדי פעם נשלפת מהארכיונים אמירה פרובוקטיבית של מנהיגי עבר – לא מדובר בשיח השנאה שאנחנו מכירים היום. לדבריו, "עד שנות ה-60 המתקפות של פוליטיקאים היו אידאולוגיות, בלי שום מאפיינים של שיח מקטב. משנות ה-60 עד שנות ה-80 יש קצת יותר 'אש בתוך הנגמ"ש' – יריבויות פנים מפלגתיות, ובשנות ה-80 כבר אפשר למצוא מתקפות פרסונליות של פוליטיקאים אחד על השני – רבין ופרס, שרון ונתניהו, דוד לוי. אבל כאמור – לא שיח שנאה. ומה שהיה אמוציונלי יותר, נאמר כמעט תמיד בחדרים סגורים ולא לציבור".

רק עם תחילת המאה ה-21, עם הרשתות החברתיות שהביאה איתה, קיבל השיח – ברשת ובפוליטיקה - את מאפייניו החדשים. הנטייה, אגב, להניח, ששיח השנאה מגיע לרוב מימין, נכונה אולי כשבוחנים התבטאויות של נבחרי ציבור מימין אל מול התבטאויות של נבחרי ציבור מהשמאל – כמו גם השפעות של כאלו על השיח ברשת. אבל, כמו שאומר פרופ' שפר – איפה שיש קבוצות הומוגניות יש שנאה, וגם מי ששוחה בפיד שמאלני כל ימיו נתקל ברפש למכביר.

כך למשל יחלה פרופ' פניה עוז-זלצברגר ל"אזרחים טובים שישברו לסתות" ל"פראי האדם" שקראו לאמנון אברמוביץ' "שרוף מסריח" במהלך הפגנה; הזמר אפרים שמיר הציע התחלה של שיר שמילותיו "לחסל את הפסיכופת, את אשתו הזונה המופרעת, ואת הבן זונה הפרזיט הדוחה"; והסופרת הפובליציסטית איריס לעאל הכריזה לקראת תשעה באב "כלבים ימנים מצורעים, אנחנו נטפל בכם אם תתקרבו אלינו". כל זה קרה בקיץ האחרון – בטוויטר. סטטיסטית, זירת השנאה המובילה ברשת.

הנטייה להניח, ששיח השנאה מגיע לרוב מימין, נכונה אולי כשבוחנים התבטאויות של נבחרי ציבור מימין אל מול התבטאויות של נבחרי ציבור מהשמאל. אבל, כמו שאומר פרופ' שפר – איפה שיש קבוצות הומוגניות יש שנאה, וגם מי ששוחה בפיד שמאלני כל ימיו נתקל ברפש למכביר

ד"ר ארן ליביו, חוקר תקשורת מאוניברסיטת חיפה, סבור שבסופו של דבר דרך ההתמודדות היא ערכית. "התרבות פה תמיד העריכה דיבור שהוא דוגרי – זה משהו שמאפיין אותנו והוא נתפס כחיובי, אמיתי. כאילו אצלנו אין סכינים בגב אלא אומרים בפרצוף. קל מאוד לגלוש מזה לאמירות קשות כשהקונטקסט החברתי מעודד את זה. אבל דוגרי זה בסופו של דבר דיבור שממוקד בעצמי, וחייבים לתת לו קונטרה".

"נשיא המדינה כבר התאמץ לתת קונטרה לכל זה", משחזרת ענת רוזיליו, מנהלת הזירה הציבורית בקרן ברל כצנלסון. "ומה שקרה היה שהוא הפך מיד למושא של שיח שנאה בעצמו. כי במצב שנוצר היום, ממלכתיות מזוהה עם בגידה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם האיש החזק בשיח, המנהיג, היה יוצא באמירות של הרגעה וממלכתיות – יכולה להיות לזה השפעה עצומה. זה היה מחזיר את השוליים הקיצוניים למקומם הטבעי – בשוליים".

טראמפ ונתניהו - הדמיון וגם השוני

מחקרים שעורכת קרן ברל כצנלסון מאז 2015, המבוססים על ניטור שיח שנאה ברשתות החברתיות, אכן מראים על האזנה קשובה של הציבור לטקסטים שמשחררים נבחריו. המחקרים מצביעים בבירור על הקשר בין התבטאויות פוליטיקאים ומובילי דעה לאווירה והשיח ברשתות החברתיות ועד להשפעה על השטח ממש. במחקר שנערך במשך חמישה וחצי חודשים, בין תחילת מאי לאמצע אוקטובר 2020, נעשה מעקב ספציפי אחרי השיח השלילי על המפגינים נגד ראש הממשלה – נתונים שהוצלבו אחר כך גם עם תלונות במשטרה.

גרף האלימות ברשת עולה באופן מובהק אחרי התבטאויות של פוליטיקאים ומובילי דעה נגד המפגינים. כך למשל, ברגע שהשר לביטחון פנים כינה את המפגינים "אנרכיסטים", עלה השימוש במילה הזו ברשתות החברתיות – כמתקפה על המפגינים – ביותר מ-5,000%. כאשר נתניהו עצמו קרא למפגינים "מפיצי מחלות" – רגע אחרי שבנו יאיר העלה לרשתות תמונה בה מפגין, לטענתו, עושה את צרכיו בחצר בית -  החלו גם הגולשים ברשת לכנות ככה את המפגינים (עלייה של 550%) ויותר מזה – בימים שאחרי ההתבטאות, הותקפו פיזית מפגינים בעולם האמיתי.

ענת רוזיליו משווה את השפעתו של נתניהו לזו של טראמפ, אולם בעוד האמריקאי המשיך לרסס ברשתות החברתיות כמו אחרון הטוקבקיסטים, נתניהו מבין שהכוח שלו כל כך חזק, שהוא לא צריך להגיד דברים מפורשים. מספיק לרמוז, מספיק לשתף פוסט ולפעמים מספיק פשוט לא להגיד כלום

ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: רויטרס

התופעה חזרה על עצמה כאשר נתניהו חזר על הרעיון וקרא להפגנות "מדגרות קורונה". במשך שלושת החודשים שאחרי ההפגנה הראשונה בבלפור, פרסם נתניהו 24 פוסטים בפייסבוק נגד ההפגנות והמפגינים. הפוסטים האלה שותפו כ-42 אלף פעמים. (לדוח המלא באתר קרן כצנלסון).

"אף פוליטיקאי לא מתבטא ככה בלי רווח פוליטי", אומרת רוזיליו. "כשמירי רגב קוראת לפליטים סרטן, היא עושה את זה כדי להראות לבוחרים שלה באיזה קבוצה היא וכשבנט מצטלם עם שפי פז זה לא כי הוא מתכוון ללכת להפחיד ילדי מהגרים בלילות, אלא כדי להבהיר לבוחרים באיזה צד הוא".

"זו התדרדרות שמגיעה ברובה הגדול מהמדיה החברתית", אומר פרופ' תמיר שפר. "מעבר ליכולת להגיד כל דבר בכל זמן, המדיה הזו תורמת להקצנה בזה שהיא חושפת את האדם כל הזמן רק לדעות של אנשים דומים לו, ובהכרח משבשת את תפיסת המרכז שלו ומקצינה אותה"

פרופ' תמיר שפר. צילום באדיבות המצולם

רוזיליו, למודת המעקב אחרי שיח השנאה, סבורה גם היא שמקצוענות ואחריות של הפוליטיקאים יכולה היתה לשנות את התמונה. "אנחנו רואים במובהק שככל שפוליטיקאי הוא בכיר יותר, ההשפעה שלו על השיח ועל המציאות גדלה. לנתניהו באופן אישי יש השפעה עצומה – כזו שפוליטיקאים אחרים יכולים רק לחלום עליה".

רוזיליו משווה את השפעתו של נתניהו לזו של טראמפ, אולם בעוד האמריקאי המשיך לרסס ברשתות החברתיות כמו אחרון הטוקבקיסטים עד שסגרו לו את השאלטר, נתניהו מבין שהכוח שלו כל כך חזק, שהוא לא צריך להגיד דברים מפורשים. מספיק לרמוז, מספיק לשתף פוסט של מישהו, לפעמים מספיק פשוט לא להגיד כלום, והמסר שלך עובר היטב.

"כשהתפוצצה פרשת אלאור אזריה, למשל, נתניהו עצמו נמנע מלהגיד משהו", אומרת רוזיליו. "אם הוא היה אומר את הדבר הכי בנאלי, כמו 'נחכה לתוצאות החקירה', היה לזה אפקט. אבל מה שקרה בפועל היה שבזמן שראש הממשלה שתק, פוליטיקאיי-לווין שלו הביעו תמיכה באזריה, וכשנודע שנתניהו התקשר להוריו של אזריה – ושוב, נתניהו עצמו לא הודיע על זה כלום אלא נתן למידע לצאת בעקיפין – באותו הרגע החל ברשת שיח שנאה יוצא דופן נגד צה"ל, שבימים כתיקונם הוא הפרה הקדושה כמעט של הישראלים".

השד יכול בכלל לחזור אל הבקבוק?

משלט ממלכתי נוסף נרמס לאחרונה, כאשר מפגינים  - אוהבי נתניהו, כהגדרתם - התקיפו את משפחת פרקש בקיסריה, שמתגוררת בשכנות לבית ראש הממשלה ולקחה חלק בהפגנות נגדו. בן המשפחה, סרן תם פרקש, נהרג כטייס בלבנון, ואילו המפגינים התמרמרו על זה ש"גם נתניהו הוא אח שכול", ואחד מהם זעק כלפי האמא השכולה "יש אלוהים בשמיים ושילם לה, אני מאחל לה עוד אחד כזה!".

"כשמפגינים עומדים בקיסריה ומתקיפים באגרסיביות משפחה שכולה, ובכלל – כשאנשים כאלה עומדים ונלחמים בשבילו בחוץ, זה אקט תקשורתי שמחזק את דימוי ה'ילכו אחריי באש ובמים' של ראש הממשלה" אומר פרופ' שפר. "זה נותן לו נראות ונותן לו כוח. אבל הכוח הזה מגיע עכשיו על חשבון מוסדות החוק".

הליכוד הוציא הודעה שמתנערת מהאמירות ובאותה נשימה מגנה שוב את המפגינים נגד ראש הממשלה, כשהוא משאיר ליאיר נתניהו את הזירה להמשיך את הקרב עם משפחת פרקש ולהמשיך להאשים אותה בשלל טענות.

"כשמפגינים עומדים בקיסריה ומתקיפים באגרסיביות משפחה שכולה, ובכלל – כשאנשים כאלה עומדים ונלחמים בשבילו בחוץ, זה אקט תקשורתי שמחזק את דימוי ה'ילכו אחריי באש ובמים' של ראש הממשלה" אומר פרופ' שפר. "זה נותן לו נראות ונותן לו כוח. אבל הכוח הזה מגיע עכשיו על חשבון מוסדות החוק".

ד"ר ארן ליביו, חוקר תקשורת מאוניברסיטת חיפה, סבור שבסופו של דבר דרך ההתמודדות היא ערכית. "התרבות פה תמיד העריכה דיבור שהוא דוגרי – זה משהו שמאפיין אותנו והוא נתפס כחיובי, אמיתי. אבל דוגרי זה בסופו של דבר דיבור שממוקד בעצמי, וחייבים לתת לו קונטרה"

הפגנה נגד ראש הממשלה נתניהו בירושלים, ינואר 2021. צילום: רויטרס

ומה עכשיו, כשבחירות רביעיות בפתח והשטח שוב, או עדיין, או עדיין-שוב, בוער? האם השד הזה, של אנשים אוהבי ארצם ששוטפים את המרחב בשנאה יוקדת, יכול לחזור לבקבוק?

האירועים האחרונים בארה"ב – התגייסות הרגע האחרון של התקשורת, המדיה החברתית ופוליטיקאים כדי לעצור את מבול השנאה והשקרים שייצר טראמפ, יכולים לרמז שאולי ישנם רגעים שבהם מספיק אנשים מגיעים לתחושת לא-עוד ומשנים את התמונה. ואולי, בסופו של דבר, רוע - כמה נזק שלא יעשה - הוא משאב מתכלה, בשעה שאהבה, לא רק בהוליווד אלא בחיים עצמם – היא נצחית. כל מה שצריך הוא להפסיק לרדוף אחריה ברעש וצלצולים, ופשוט, להתחיל לייצר ממנה.