"להשלים עם זה שאתה חי במקום
שבכל שניה יכול ליפול לתהום.
זה מכניס לחרדות ותקופות דיכאון
בהם למדתי להכיר את אובדן התיאבון.
וכל מה שיש לי הוא 15 שניות על השעון.
וזה מה שמפריד אותי בין חיים ואבדון"...
"אל תשימו עלי מדים זה מרגיש לי נוראי
אני לא מסוגל להסתכל על עצמי ככה בראי
תנו לי לנסות לסדר את כל השברים שבי
עוד בימי התיכון אני הכחשתי את עצמי".

‍

ק

טע השירה הכואב הזה לקוח מתוך פוסט פייסבוק שפרסם עמית שער, בן 19, שנולד וגדל בקיבוץ נירים שבעוטף עזה. שער התגייס באוגוסט 2019 לחי"ר גבולות - גדוד ברדלס, חדור מוטיבציה לשרת ביחידה קרבית. אלא שבצבא חווה התפרצות של תסמינים פוסט טראומטיים, על רקע חוויות שצבר מהחיים שלמים בצל הטילים. בשנה שבה הוא נולד, נורה גם הקאסם הראשון מרצועת עזה לישראל ולא פסק. שער לא ידע מעולם מציאות אחרת, נורמלית. ילדות שבה צבע אדום הוא רק הצבע האדום של קבוצתו האהובה ליברפול. לפני כחודשיים, באפריל החולף, השתחרר מצה"ל על סעיף נפשי ואובחן כפוסט טראומטי.

"כילד דווקא לא סבלתי מחרדות", מספר שער. "אחרי 'צוק איתן' (קיץ 2014 והוא בגיל בר המצווה) היו לי דיכאונות בגלל אירוע שבו שני אנשים מרכזיים מקיבוץ נירים, שהכרתי אישית, נהרגו (רבש"צ הקיבוץ זאביק עציון וחבר צוות החירום שחר מלמד נהרגו מפגיעת פצמ"רים ביום האחרון של צוק איתן). לקח לי זמן להתאושש. הייתי בן 13 והייתה לי תגובה פוסט טראומטית, אבל זה לא המשיך והתאוששתי. רק כשהתגייסתי לצבא, זה התפרץ שוב והיו לי פתאום התקפי חרדה והתקפי עצבים באופן יומיומי".

ידעת לשייך את זה למצב הביטחוני?

"כן, כי זה הגיע עם פלאשבקים של אירועים שקרו ודברים שזכורים לי. לפני הצבא, לא היו לי פלאשבקים. מיד ידענו שזה זה. וגם יש לי אבא פסיכולוג שמיד הבין (מחייך)".

מה בצבא מהווה טריגר להתפרצות?

"בעיקר התחושה. יש אווירה מאוד רצינית, אתה עושה מה שאומרים לך וזה מאוד לוחץ על אנשים שמגיעים ממקום כמו העוטף. עצם העובדה שבמלחמות אתה נמצא המון זמן בתוך ממ"ד ואתה לא כל כך יוצא מהחדר... זה לא עובד יחד עם מצב שבו כל היום מחליטים עבורך מה אתה עושה. מעבר לזה, יש הרבה אימונים ויש ירי; אני פשוט לא יכולתי לירות. המפקדים דווקא גילו רגישות לנושא, היה עם מי לדבר, הבעיה היא המערכת הצבאית".

איך הרגשת עם לבישת מדים?

"ללבוש מדים זה משהו שהיו לי הרבה בעיות איתו. בתקופות הרעות, חיילים הסתובבו אצלנו בקיבוץ כל הזמן. לא שיש משהו נגדם, אבל זה מחזיר אחורה וזה היה לי קשה".

איך תתאר את הילדות וההתבגרות בעוטף?

"שורדים בפחד. כל הזמן יש את האפשרות שיפול קסאם. כשהיינו ילדים היו פצמ"רים ולא היו אזעקות, זה היה יותר מסוכן. הייתה ילדות טובה מבחינת האנשים שגדלתי איתם אבל עדיין, היו הרבה קסאמים".

‍עשו לחבר'ה שלכם הכנה נפשית כלשהי לפני הגיוס?

"לא. עשיתי אימונים פיזיים. רציתי מאוד ללכת ללוחמה ושמחתי כשהתקבלתי לקרבי. גם לא חשבתי שיקרה משהו מבחינה נפשית, זה לא היה לי בראש. אבל ביום הראשון בצבא כבר קיבלתי את הכאפה שלי".

אחרי חודש וחצי ביחידה קרבית ולאחר התקפים שחווה, שער ביקש לעבור יחידה. הוא שירת בחיל החינוך, בפיקוד דרום, והרגיש "קצת הקלה, אבל עדיין היו התחושות הקשות - בצבא ולפעמים גם מחוץ לצבא. עדיין הייתה המסגרת והמדים". באפריל השנה, כאמור, הוא השתחרר מצה"ל. "כבר הרבה זמן רצו לשחרר אותי. ניסיתי להישאר בכמה תפקידים, והיו דילמות. ניסיתי מספיק ובסופו של דבר הסכמתי להשתחרר. אני שלם עם ההחלטה".

יש תסכול מההשלכות של המגורים בעוטף עזה?

"את הילדים שלי אעדיף לגדל במקום אחר, לפחות עד שיגיעו לגיל מסוים, בגלל המחיר שיש לזה. אבל אצלי לא יכלו לדעת שזה מה שעומד לקרות. וגם כשזה קרה, לא יכלו לדעת שזה ימשיך ויגיע למקום כזה".

עמית שער: "יש אווירה מאוד רצינית, אתה עושה מה שאומרים לך וזה מאוד לוחץ על אנשים שמגיעים ממקום כמו העוטף. עצם העובדה שבמלחמות אתה נמצא המון זמן בתוך ממ"ד ואתה לא כל כך יוצא מהחדר... זה לא עובד יחד עם מצב שבו כל היום מחליטים עבורך מה אתה עושה. מעבר לזה, יש הרבה אימונים ויש ירי; אני פשוט לא יכולתי לירות. המפקדים דווקא גילו רגישות לנושא, היה עם מי לדבר, הבעיה היא המערכת הצבאית"

‍עד כמה אתה יוצא דופן בסביבתך?

"אני לגמרי לא יוצא דופן. פוסט טראומה זה משהו שנמצא אצל כולם פה כל הזמן, השאלה היא רק מתי היא תתפרץ. זה משהו שכולם מדחיקים, אף אחד לא יגיד את זה על עצמו, אבל תמיד מורגש שיש את המשהו המודחק הזה. יש לי עוד שני חברים מהעוטף שהשתחררו מהצבא על רקע נפשי, וזה קורה פה הרבה. בואי נגיד ככה, אני לא הראשון ולא האחרון".

"יש פה פצצה מתקתקת"

מדובר באחד הנושאים הטעונים והמודחקים בחברה הישראלית: ארגוני הטראומה מודאגים ממנו, מטפלים מתחום הנפש עסוקים בו, הורים כואבים אותו וצעירים מתמודדים איתו, התמודדות קשה ומורכבת. עם כל הקושי ופוטנציאל הנפץ הפוליטי הטמון בו, את התופעה הזאת צריך לשים על השולחן ולהשאיר אותה שם, גלויה ומדוברת: צעירים מעוטף עזה, דור "ילדי הקסאמים", מתקשים לתפקד בצבא בצורה מיטבית בגלל קשיים נפשיים מהם הם סובלים על רקע המצב הביטחוני הקשה והמתמשך בדרום. בחלק מהמקרים, הגיוס לצבא גורם להתפרצות של פוסט טראומה (PTSD). חלקם נושרים מתפקידים קרביים או מהצבא בכלל; אחרים כלל לא מתגייסים.

"זו תופעה בולטת בעוטף", אומר יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי במועצה האזורית אשכול מזה 18 שנה, תושב קיבוץ נירים ואב לשלושה ילדים, ביניהם עמית שער. "זה דור שלם שנחשף למצב מלחמה. הם מתגייסים ומפתחים פוסט טראומה, במיוחד ביחידות קרביות, כי כל המראות והדברים שקרו צפים ועולים, למשל חשיפת יתר למצב שמדמה מלחמה כמו טירונות. יש כאלה שמצליחים להתמודד וזה עשוי לתת להם תחושת מסוגלות, אבל יש כאלה שזה עלול לשבור ולנתץ אותם".

"יש פה פצצה מתקתקת", חורצת דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). "ספרי ההיסטוריה עוד יספרו על ילדי העוטף שחיו בצל הקסאמים. לחיות לאורך שנים כשההוויה הפנימית היא שאין מקום בטוח בעולם, וככה גם להיוולד לעולם, היא לא תקינה ויש לה מחירים קשים".

דליה יוסף, נט"ל: "ספרי ההיסטוריה עוד יספרו על ילדי העוטף שחיו בצל הקסאמים. לחיות לאורך שנים כשההוויה הפנימית היא שאין מקום בטוח בעולם, וככה גם להיוולד לעולם, היא לא תקינה ויש לה מחירים קשים. הצעירים האלה חיים ככה 18-20 שנה, ואז אנחנו מתפלאים שהם מגיעים לצבא ומתמוטטים ברגע שהם מחזיקים נשק"

יוסף נולדה וגדלה בשדרות ואף הקימה שם את מרכז חוסן ב-2006. בעיר מוכת הטרור הזו, עומד כיום שיעור הנשירה מצה"ל על לא פחות מ-28% (ונרחיב על כך בהמשך). "מבחינת ילד שגדל שם", אומרת יוסף, "לא רק שהבית הפיזי נמצא בסיכון וחוטפים אותי למקלט או לחדר מדרגות, אלא שאני כילד מסתכל בעיניים של אמא ומבין שהעולם הוא באמת לא מקום בטוח. נניח שזה היה אירוע חד־פעמי ומתמודדים איתו; אבל הצעירים האלה חיים ככה 18-20 שנה. זה לא הגיוני. ואז אנחנו מתפלאים שהם מגיעים לצבא ומתמוטטים ברגע שהם מחזיקים נשק".

"כשהבן שלי התגייס", מספרת פרלי חזיזה, אם לחמישה משדרות, "הוא ביקש להיות לוחם ואמר: 'אני הכי רוצה לשמור על הבית שלי מקסאמים'. אבל כשהוא התגייס לטירונות חי"ר, משהו קרה שם. היה לו קשה מאוד מבחינה מנטלית. הוא לא הצליח לעבור בוחן מסלול ובכל פעם שלא עבר, הענישו אותו והוא נשאר שבת בבסיס כשכל החבר'ה יצאו הביתה. בכל פעם שהבוחן היה בהתניה של עונש בשבת - זה היה לו עוד יותר קשה.

"אני זוכרת שביום העצמאות, כולם יצאו הביתה והוא לא. התחננתי שיוציאו אותו ובסוף, בזכות קשרים, שחררו אותו רק למחרת. בסופו של דבר פניתי לאחת המפקדות. אמרתי לה שזה לא הגיוני שהוא לא מצליח לעבור, ומה אפשר לעשות. בהמשך ביקשתי שיראה קב"ן. הפכתי את העולם עד שהוא קיבל מענה. אחרי ארבע־חמש שיחות עם הקב"ן, הוא עבר בוחן מסלול. הקב"ן אמר לי שיש לבן שלי חרדה על רקע המצב הביטחוני. ובאמת כילד, היו לו חרדות מקסאמים".

בסופו של דבר בנה צלח את השירות ביחידה הקרבית, אולם בראייה שלה כאמא, השירות שלו היה קשה מאוד. "קראתי על אחוזי הנשירה בשדרות ולחלוטין אפשר להבין אותם", אומרת חזיזה. "אני מכירה חייל משדרות שהתגייס, הגיע למטווח וחטף שוק. הוא לא היה מוכן לשמוע את ה'בומים' ופשוט סגר את האוזניים. המציאות כאן לא נורמלית. כמה אפשר? זה הורג את הנפש".

חזיזה עצמה, היא משתפת באומץ, סובלת מפוסט טראומה מאז אוגוסט שעבר. זה קרה כשהלכה עם בנותיה להופעה של עדן חסון. "הגעתי להופעה, עדיין לא נכנסתי למגרש ובתוך ההמולה שמעתי את הצבע האדום", היא משחזרת. "רצתי למיגונית ותוך כדי נקרעה לי השמלה, עפה לי הנעל, נחבלתי בברך, אנשים דחפו, מזל שהבת הגדולה שלי תפסה את הבת הקטנה בידיים ורצה איתה. התאבנתי. לא יכולתי לעזור לאנשים. אנשים התעלפו, אנשים צרחו. אחר כך הבת הקטנה שלי, בת 6, לא נתנה לנו לצאת מהמיגונית. אבל כשיצאנו, אחרי 40 דקות בערך, המראה שראיתי במגרש היה מזעזע, כמו זירת רצח. מלא כובעים, נעליים, טיטולים, עגלות, דברים שהיו זרוקים שם. זה כמו פלאשים שעולים לי כשאני רוצה להירדם".

פרלי חזיזה, אם לחמישה משדרות: "קראתי על אחוזי הנשירה בשדרות ולחלוטין אפשר להבין אותם. אני מכירה חייל משדרות שהתגייס, הגיע למטווח וחטף שוק. הוא לא היה מוכן לשמוע את ה'בומים' ופשוט סגר את האוזניים. המציאות כאן לא נורמלית. כמה אפשר? זה הורג את הנפש"

בן אחר של פרלי חזיזה שירת כלוחם קרבי ולדבריה, כלל לא חווה קשיים בשירות. אחת מבנותיה קיבלה פטור מגיוס על רקע בעיה בריאותית, אך ביקשה להתנדב לצבא. לדברי האם, בגלל חרדות, ההתנדבות ירדה מהפרק. "היא אמרה בצבא שהיא לא מחזיקה נשק בגלל חרדות ולא מוכנה לישון מחוץ לבית. ברור שאלו תנאים שהצבא לא רוצה. בסופו של דבר, היא עשתה שירות לאומי".

פחות מתגייסים, יותר נושרים

בסיפור הזה מתגוששים ביניהם קונפליקטים עזים. מצד אחד - וזה יובהר מיד - צעירים רבים מהעוטף מתגייסים לצבא חדורי מוטיבציה, "מורעלים" פר־אקסלנס, וצולחים את השירות ללא קושי מיוחד, כולל כמובן שירות ביחידות קרביות ומובחרות ויציאה למסלולי קצונה. זו הסיבה לכך שחלק מהאנשים שפנינו אליהם לצורך ראיון, סירבו לשתף פעולה, גם אם הכירו היטב את הבעיה. היו שהתריסו כי פרסום כתבה כזאת יפגע במורל הציבורי ובתדמיתם של יישובי העוטף; היו שחששו להצטייר כ"קורבנות", או כמו שאמרה לי אשת חינוך מאחד הקיבוצים צמודי הגדר:" אני לא רוצה לתרום לכתבות שמתארות כמה אנחנו מסכנים ולספר על נערה שבגיל 15 עוד עושה פיפי במיטה". אחרים סברו שאין סיבה ש"תפוח אחד יקלקל את כל השק".

אלא שלא ניתן עוד להתעלם מהצעירים שנתקלים בקשיים נפשיים סביב הגיוס, והראשונים להצהיר על כך בריש גליי הם אנשי הטיפול. "רבים לא רוצים לחשוף את עצמם כי זו בושה גדולה מבחינתם; הרי מדובר בדרך שבה הם נתפסים בעיני אחרים", אומר על כך יזהר שער. "אבל אצלנו ביישוב כל החבר'ה שהתגייסו פוסט טראומטיים בצורה זו או אחרת, והצבא שלהם זה סיוט. חלקם משרתים בקרבי וסובלים, חלקם כבר יצאו מקרבי וסובלים, כי הם עדיין בתוך פוסט טראומה. לא משנה איפה אתה נמצא - עצם זה שיש חיילים, מדים, זה לא פשוט".

יזהר שער, השירות הפסיכולוגי ואביו של עמית: "זה דור שלם שנחשף למצב מלחמה. הם מתגייסים ומפתחים פוסט טראומה, במיוחד ביחידות קרביות, כי כל המראות והדברים שקרו צפים ועולים, למשל חשיפת יתר למצב שמדמה מלחמה כמו טירונות. יש כאלה שמצליחים להתמודד וזה עשוי לתת להם תחושת מסוגלות, אבל יש כאלה שזה עלול לשבור ולנתץ אותם"

"יש צעירים מהעוטף שמתגייסים חדורי מוטיבציה, ואחרי כמה זמן רואים שיש להם בעיות הסתגלות בגלל המסגרת הנוקשה, הדרישות הגבוהות ובוודאי בגלל אירועים כמו חשיפה לנשק", מאשרת גם טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, המאגדת כ-40 ארגונים ועמותות העוסקים בטיפול בטראומה ובפיתוח חוסן נפשי באוכלוסייה בישראל, ביניהם את ששת מרכזי החוסן הפועלים בעוטף עזה.

דליה יוסף מנט"ל מתארת קונפליקט גדול נוסף: "ברמה הערכית, צעירים מהעוטף מרגישים שהם צריכים להיות קרביים וברמה הריאלית־מציאותית, צריך לבדוק אם אכן כן. זה דיסוננס וזה חלק מהקושי. אלה חבר'ה ערכיים, מלח הארץ, שרוצים לתרום למדינה כי הם גדלו בבית שחינך אותם לזה. יש להם פחד שזה יפגע בהם. זה להיקרע בין מה שקורה לי באמת בפנים, לבין המחויבות שלי למדינה והאתוס של להגן על המדינה. ומול זה, יש אתוס אחר: 20 שנה של אזור שמותקף כל הזמן, והמדינה לא מגינה עליי".

אחוז הנשירה מצה"ל בשדרות גבוה ועומד כאמור על 28% - פי שניים מהממוצע בצה"ל, שעומד על 13% מהגברים שהתגייסו ב-2019 ונשרו מהצבא במהלך השירות (מסיבות נפשיות, גופניות, אי התאמה, מצב סוציו־אקונומי ירוד וקשיי הסתגלות). יתר על כן, אם ב-2017 התגייסו 87% מהגברים חייבי הגיוס בשדרות, ב-2018 צנח שיעורם ל-81%. במקרה זה שדרות עודנה במקום הגבוה מהממוצע הלא מתגייסים בארץ, שעומד על 31%; אולם זינוק מ-13% ל-19% בשיעור הלא מתגייסים בעיר בשנה אחת בלבד, מהווה נורת אזהרה.

לא במקרה המספרים האלה מדאיגים גם את ראש העיר אלון דוידי, שבפברואר האחרון נפגש עם ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, לדיון שיזם בנושא. כמו כן, בשנים האחרונות מתקיימות בעיר תוכניות שונות לקידום צעירים ונוער בסיכון, דוגמת "יתד" ו"ניצוץ" שפועלת בשיתוף צה"ל, במטרה ללוות חיילים ולמנוע נשירה.

יוסף רחימוב, עובד סוציאלי שמרכז את תוכנית "יתד" בשדרות, וגם תושב העיר ואב לארבעה, מתאר את הקונפליקט: "יש בשדרות צעירים שסובלים מפוסט טראומה ואינם ברי גיוס. בקרב המיועדים לשירות, יש מצד אחד צעירים שעולה אצלם תחושת הקיפוח ואז שומעים מהם אמירות כמו: 'לא דואגים לי, אז למה שאני אתן' או 'אף אחד לא שומר עלי, למה שאני אשמור על אחרים'. מצד שני, יש צעירים שאומרים - 'למרות הכל, אני זה שאכנס מתחת לאלונקה, כי אין מספיק'. זה שיח של שני קולות ולצערנו, הקול הראשון גובר כיום".

"צעיר שמתגייס עם מוטיבציה נמוכה, גם אם הוא לא על הרצף הפוסט טראומטי, זה ישליך על טיב השירות שלו", אומר רחימוב. "אנחנו רואים את זה באחוזים גבוהים יחסית של נשירה ושל מעבר בין תפקידים. מישהו יכול להתחיל בתפקיד נחשב ולרדת לתפקידי מנהלה וזאת לא תופעה זניחה".

מה אתה שומע מהצעירים, רגע לאחר גיוסם?

"אנחנו רואים שגם אם מישהו הצליח להחזיק את עצמו תקופה ממושכת, כשהוא מגיע לצבא, בממשקים האלה אנחנו פתאום רואים התפרצויות. הצבא הוא לפעמים קטליזטור להתפרצות של פוסט טראומה. חייל שמשרת בקרבי יכול להיקלע לסיטואציה שמציפה אצלו פוסט טראומה חבויה. אפשרות שנייה היא המסגרת הלוחצת והמחייבת של הצבא. בבית הייתה תמיכה, הכלה והבנה רחבות יותר והיו מסגרות תומכות. אני מזהה בשדרות המון כושר עמידה וחוסן רב של הקהילה; אתה מרגיש שיש על מי להישען. בצבא זה מתערער ומוליד את הדברים האלה".

מה צריך לעשות לדעתך לטובת אותם צעירים?

"אני חושב שהצבא צריך להיות ערוך יותר ולעשות לצעירים האלה קורס קדם צבאי לשירות, בדיוק כמו שלוקחים צעיר ומעבירים אותו קורס קדם צבאי ליחידה מובחרת או טכנולוגית. בסופו של דבר, הצבא זה לא רק שירות צבאי אלא הצבא כצבא העם, ככור היתוך".

הצעירים לא אשמים

המועצה האזורית אשכול, יחד עם התנועה הקיבוצית, העלו בקיץ שעבר את נושא המתגייסים בפני חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. פרופ' לימור אהרנסון־דניאל, סגנית נשיא האוניברסיטה, העומדת בראש המרכז לחקר המוכנות והמענה למצבי חירום וצוותה, הרימו את הכפפה. כיום מתנהל מחקר, בשיתוף המועצות האזוריות בעוטף ומחלקת בריאות הנפש בצה"ל, במסגרתו מראיינים החוקרים מיועדים לשירות צבאי מיישובי עוטף ואת הוריהם.

"מטרת המחקר היא ללוות את הצעירים לתוך השירות, כדי לנסות ולזהות מהם הגורמים התומכים שמסייעים להם ואיך אפשר לחזק אותם מצד אחד, ומצד שני להתאים את היערכות הצבא, כמו התאמה נכונה של תפקידים תוך רגישות גדולה יותר בשיבוץ", מסבירה פרופ' אהרנסון־דניאל ומעריכה שהמחקר יארך לפחות שנה.

"אין מה לחכות", אומר על כך יזהר שער שבספרו, "בחזית הנפש", שיצא לאור ב-2019 (ספרי ניב), הביע את חששותיו לגבי צעירים מהעוטף, שעם גיוסם "מנגנוני ההדחקה יכולים להתערער ומצבי הלחץ, המתח והחשיפה לסימולציות מלחמתיות עלולים להצית אזורי חרדה בנפשם שיתבטאו בסימפטומים שונים".

"פניתי לצבא בבקשה שיעשו פעולות בנדון, כולל היערכות בבתי הספר", הוא אומר, "ושיורידו מהצעירים האלה את האשמה, אם הם לא מצליחים".

מה פירוש אשמה?

"תחשבי מה קורה לכל התקוות והשאיפות של החבר'ה הקיבוצניקים והמושבניקים, שהגנום שלהם זה לתרום למדינה, להיות לוחמים כמו הוריהם ואחיהם ופתאום יש שבר וחוסר מסוגלות עד כדי שחרור מהצבא לפעמים. חלק מהחיילים נושרים מקרבי ומועברים לתפקידים אחרים, חלקם נושרים בכלל מהשירות על רקע נפשי. אחרים מאחרים את הגיוס ועושים משהו אחר כמו שנת שירות; מרוב פחד וחרדה, הם אפילו לא מתחילים. אלה דברים שלא ערוכים ולא מתמודדים איתם עדיין. הכי גרוע זה שאם המערכת לא מבינה מה קורה, חושבים שהם מתחזים וממש מפילים אותם שאולה. היות האדם מובן הוא קריטי".

וזה לא המצב כרגע?

"המצב הוא חלקי מאוד. צריך גם לזכור שהצבא רוצה חבר'ה מתפקדים והחבר'ה האלה מצד אחד מאוד רוצים לתפקד, ומצד שני יש משהו שעוצר אותם. ואם אתה לא מתפקד - לך, נגמר, מי צריך אותך. לכן צריך שתהיה הכשרה של כל הצוותים והמפקדים, או מערך של מענים שונים ובעלי משמעות, או אי־נקמנות במדינה על מי שלא מצליח ומשתחרר על רקע של פוסט טראומה. הרי בכל מקום ישאלו, 'התגייסת'? אין הרבה חמלה, צריך לזכור את זה".

דוגמה לפערי ההבנה והצרכים מביאה ע' המתגוררת באחד הקיבוצים במועצה האזורית שער הנגב. בנובמבר החולף, היא מספרת, במהלך מבצע "חגורה שחורה" (שכלל ירי מאסיבי על יישובי העוטף לאחר חיסול מפקד בכיר בארגון הג'יאהד האסלאמי), בנה הבכור שמשרת בצבא, "ידע שהבית תחת אש והיה לו מאוד קשה. הוא היה לא שקט, כל הזמן התקשר, היה לו קשה להירדם ולישון. הוא דאג מאוד לאחיו הקטן שמאז 'צוק איתן' סובל מפוסט טראומה, שאף החמירה בשנתיים האחרונות. אף אחד מהמפקדים לא ניגש לשאול מה קורה בבית והתחושה היא שאין בכלל מודעות ורגישות לנושא".

בנך העלה את התחושות שלו בפני מפקדיו?

"כן. הוא פנה למפקדים שלו וסיפר שקשה לו בגלל המצב, שהוא דואג למשפחה, שקשה לו להירדם ושעולים לו זיכרונות שקשורים למצב הביטחוני. הוא שיתף, אבל לא קיבל מענה. אמרו לו - תעשה מקלחת חמה ותיכנס לישון. זה מקומם. היה צריך להבין שיש צורך להתעכב על העניין, אולי להפנות אותו למש"קית ת"ש. מבחינתי, זה מדגיש את התחושה שאנחנו שקופים. צריכים להיות הרבה יותר עם אצבע על הדופק כלפי החיילים האלה".

"גדל שם דור שלא יודע סיטואציה אחרת", מצדדת פרופ' זהבה סולומון, חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, שערכה את המחקר "חיים בצל טילים" בקרב תושבי הדרום בארבע נקודות זמן על פני השנים 2010-2015.

ע', המתגוררת בקיבוץ בעוטף מספרת על בנה החייל: "הוא פנה למפקדים שלו וסיפר שקשה לו בגלל המצב, שהוא דואג למשפחה, שקשה לו להירדם ושעולים לו זיכרונות שקשורים למצב הביטחוני. הוא שיתף, אבל לא קיבל מענה. אמרו לו - תעשה מקלחת חמה ותיכנס לישון. זה מקומם. היה צריך להבין שיש צורך להתעכב על העניין"

במסגרת המחקר בדקה סולומון 340 ילדים ונוער בגילאי 5-18, בין השנים 2012-2014. הממצאים קשים: 86% מהם סבלו מפחד וחרדה; 49% סבלו מדיכאון; 76% מהתקפי זעם; 41% מהתנהגות אלימה; 59% מקשיי ריכוז, 62% חוו התנהגות רגרסיבית, 36% סבלו מהפרעות אכילה, 26% מהרטבות לילה ו-38% מבדידות. על 48% מהילדים והנוער הייתה השפעה על ביצועים בבית הספר, וב-37% מהילדים נרשמה השפעה על היחסים במשפחה. המחקר מדגיש כי התנהגויות אלה נמצאו לפני שהילדים טופלו במרכזי חוסן ואילו לאחר הטיפול, חל שיפור ברוב המדדים.

"זה דור שמכיר כוח, ועוד יותר כוח ומצד שני המון חרדה", היא אומרת. "רואים הרבה תנודות בתגובות של האנשים; מצד אחד, יש לנו כעם, ואת זה ראינו גם בהזדמנויות אחרות, יכולת להביטואציה (הסתגלות, ירידה בעוצמת התגובה לגירוי מסוים בעקבות חשיפה מתמשכת אליו). אנשים עוברים לגור שם בכל הקיבוצים. אבל לצד ההסתגלות יש רמות חרדה מאוד גדולות והרבה כעס".

"יש פחד מסטיגמה"

באוגוסט האחרון חשף הכתב מתן צורי מ"ידיעות אחרונות" את קיומה של התופעה ממנה סובלים מתגייסי "דור הקאסמים", כשדיווח על פניית הרשויות המקומיות בעוטף לאוניברסיטת בן גוריון, אך מאז היא נעלמה מהעיסוק התקשורתי. שער לא מתפלא. "הרוב די מכבה את זה ואומר 'זה בסדר'... אבל אנשים סובלים".

"חיילים משדרות לא תמיד מדברים בצבא על הפוסט טראומה שלהם", מספרת ג', ששירתה עד לאחרונה כחיילת בחיל חינוך בשדרות וליוותה בני נוער לקראת גיוס. "הם לפעמים מעמידים פנים. עוד לפני שהתגייסו, בכל פעם שהמצב הביטחוני החמיר, הייתי רואה תופעות כמו גמגומים, טיקים בעין או פעולה פיזית שחוזרת על עצמה כמו להזיז את הראש מהר כמה פעמים ברצף. אלה תסמינים שלפעמים הם עצמם לא שמו לב אליהם. לגבי חלק מהצעירים, עדכנו מראש את לשכת הגיוס שאיתם יהיה קצת יותר קשה".

ג' מעלה נקודה מעניינת נוספת: "הרבה פעמים ההורים של אותם צעירים יודעים לצפות מראש את הנשירה והם מפחדים לשלוח אותם לצבא. אבל אם הצבא ילמד יותר איך להכיל את הצעירים האלה, אין סיבה שהם לא יתגייסו. הם צריכים מסגרת שתיתן להם ביטחון, עצמאות ונקודת פתיחה שווה".

מירב וידל, מרכז חוסן: "החסם בטיפול הוא הרבה פעמים ההורים. הגיוס פוגש אותנו, ההורים, עם רגשות האשם שתמיד איתנו, והם מרימים ראש ב'פיקים' של שלבים התפתחותיים בחיים. זה עולה הרבה פעמים מההורים, שחוששים שאם אותו צעיר יפנה לטיפול, זה יפגע באפשרויות שלו בצבא. יש פחד מסטיגמה"

מירב וידל, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז חוסן באשכול מאז 2012, שמה על השולחן קונפליקט בוער נוסף ומספרת שלהורים של המיועדים לשירות יש לפעמים קושי רגשי להתמודד עם הנושא - וגם קושי לאפשר לילדיהם להיות מטופלים, מחשש שהדבר יפגע בשירות הצבאי שלהם. "החסם בטיפול הוא הרבה פעמים ההורים", היא אומרת ומדגישה כי בעניין הזה, היא מדברת בלשון רבים, גם כאמא שמגדלת את ילדיה בעוטף. "הגיוס פוגש אותנו, ההורים, עם רגשות האשם שתמיד איתנו, והם מרימים ראש ב'פיקים' של שלבים התפתחותיים בחיים. שלב הגיוס לצבא הוא אתגר לכל הורה, גם אם הוא מתל אביב".

איך הקושי להתמודד עם הגיוס בא לידי ביטוי?

"בעיקר בטיפולים של נוער לקראת גיוס, או שהטריגר להגיע אלינו הוא הקושי עם הגיוס. זה גם עולה הרבה פעמים מההורים, שחוששים שאם אותו צעיר יפנה לטיפול, זה יפגע באפשרויות שלו בצבא. יש פחד מסטיגמה".

מה הצוות הטיפולי אומר להורים על כך?

"אנחנו אומרים שהבעיה קיימת עם ההכרה, או בלי. אבל אם נקרא לה בשם, נוכל לדייק יותר את מה שנכון. אם יש נער שיש לו רגישות גדולה מאוד לרעשים, ולא רוצים לטפל בכך כי הוא מאוד רוצה להיות קרבי, מה יקרה בפעם הראשונה שהוא ישתתף במטווח? ממש כמו שאם לילד יש בעיית גב ויש סיכוי שהמשקל שיצטרך לשאת בצבא ייפגע בו פיזית, הרי לא נפגע בו ונצהיר על הבעיה. אותו הדבר לגבי קושי נפשי. אם הילד עם פוסט טראומה, יש תפקידים אחרים בצבא שיתאימו לו יותר".

וידל סבורה שצריך "קשב מיוחד בצבא לילדים שמגיעים עם חוויית חיים כזאת. הם גדלו לתוך זה, ולפעמים כשאת לא מכירה משהו אחר, קשה לך להבין שאת בבעיה. פתאום את נפגשת עם העולם בחוץ, מתמודדת עם דרישות במקביל להתמודדות של ילדים שגדלו אחרת; פתאום את מבינה שהדרך שבה את מגיבה ומתנהלת היא לא בנורמה".

"הגיוס לצבא הוא אחד המעברים הדרמטיים בחיים, שדורש משאבים", אומרת דליה יוסף מנט"ל ומסבירה כי המתגייסים חווים למעשה היפוך תפקידים: "ממקום של מתגונן, אני צריך עכשיו לשמור על אחרים, כשאני בעצמי לא בטוח שאני מספיק חזק לתפקיד. ילד בן 18 צריך להיות מסוגל להיות קרבי, להחזיק נשק ובמודע שלו, הוא מבין שמחר הוא יכול להיכנס לעזה, כשרק אתמול הבין שעזה תקפה אותו.

"אין להם הכנה נפשית אמיתית כדי לחזק את המשאבים ולבדוק אם הם מתאימים לזה. אין הבנה של עומק הפציעה ומודעות אליה. אנחנו לא יכולים לגייס אותם כמו כולם, כי הם אחרים, הם לא ילד שגדל בתל אביב או בסביון - ואני בכוונה מקצינה. בואו ניקח אחריות ונגייס אותם בצורה אחרת".